השדרה הראשית של מטרופולין גוש דן

ניצן הורביץ כותב אתמול בהארץ על שקיפותם של הולכי הרגל בדרך שבין מרכז עזריאלי בתל אביב לבין הבורסה ברמת גן. אבל הפספוס גדול הרבה יותר. דרך פתח תקווה הותיקה המחברת בין יפו לבין פתח תקווה היא בעצם הציר שסביבו התפתח המטרופולין שהוא לבה של מדינת ישראל. היום הציר הזה מחבר את המע"ר המטרופוליני של תל-אביב, עם הבורסה ברמת גן, מרכז העסקים הראשי המתפתח סביב שד' בן-גוריון בבני-ברק, בית חולים בילינסון וקריית אריה בפתח תקווה. לאורכו של ציר זה ינוע בעוד שנים מעטות הקו האדום של הרכבת הקלה, שתהיה הסנונית הראשונה של מערכת התחבורה הציבורית המטרופולינית.

הציר הזה הוא הזדמנות לחרוג מעבר למדיניות התכנון העירונית, ואפילו המחוזית כי הציר הזה מחבר את מחוזות תל-אביב והמרכז וליצור שדרה מטרופולינית שאורכה 10 ק"מ וחצי (לשם השוואה אורכו של הדיאגונל בברצלונה הוא 10 ק"מ). השדרה תעשה שני דברים. האחד, תחבר את הדרך הראשית הזו, עם כל הפעילות שלאורכה אל השכונות המקיפות אותה, ותאפשר גם הליכה ברגל ונסיעה באופניים נעימות לאורכה, בצל העצים תתאפשר גם פעילות מקומית של בילוי זמן ושהייה. מצד שני, תכנון אחיד של המרחב הציבורי ייצור רחוב איקוני שייתן לראשונה זהות למרחב המטרופוליני. השדרה נותנת מצד אחד מקום אנושי ומקומי, ומצד שני קשר מטרופוליני היא מחזקת את האופן שבו אנשים באמת חיים בעיר המודרנית. עובדים, לומדים ומבלים במטרופולין מצד אחד ומצד שני קשורים לשכונתם, שירותיה וזהותה.

אבל כדי לפתח ציר כזה צריך חזון של ראש עיר שרואה את עצמו גם כראש מטרופולין – לרון חולדאי לקח זמן להתחיל להבין שזה אולי תפקידו. האם הוא מסוגל ליזום ולהוביל מהלך כזה, או לפחות להתחיל אותו בקטע הראשון שלו שנמצא בעירו? גם שדרות רוטשילד לא נבנו בבת אחת אלא באופן הדרגתי בעקבות התפתחות השכונות של תל-אביב, אבל משום שהתבנית של השדרה כבר הייתה קיימת, ונתנה זהות ומקום לתושבים היא שוכפלה שוב ושוב עד שקיבלנו את השדרה האיקונית של מרכז תל אביב.

עוד פרטים על דרכים ראשיות במטרופולין וחשיבותן האזורית בפוסט שכתבתי לפני שנים כאן.

טעות גדולה ויקרה – כביש 531

.ארבע מיליארד ושבע מאות מיליון שקל עלה לנו הפרויקט הזה, והוא יעלה לנו עוד הרבה יותר

בחישוב לק"מ זה יוצא מעל ל- 335 מיליון ש"ח לק"מ של דרך. והכל כדי להעביר יותר כלי רכב שכולם יגיעו אל הפקק הרגיל שבמבואות תל-אביב. כי הרי הקיבולת באיילון כבר מלאה, וגם הכניסות הצפוניות לתל-אביב אינן יכולות יותר להתרחב, וגם היציאות לאזורי התעסוקה של הרצליה ולאזור התעסוקה של צומת כפר סבא. תנו לו כמה חודשים וגם הכביש הזה יהיה פקוק.

כתבתי על זה כבר כאן ואחר כך כאן

הבעיה איננה רק בכך שבניית עוד דרכים רק מוסיפה עוד נסיעות עד שהדרך מגיעה לרוויה – כלומר לפקק. אלא בעיקר שבניית דרכים מהירות יוצרת קשר שגוי בין דרכים ראשיות והמרקם העירוני שסביבן. קשר שאיננו מאפשר ליצור מערכת תחבורה המבוססת על הליכה ברגל, ונסיעה בתחבורה ציבורית. כך, תחנות הרכבת לאורך הכביש מרוחקות יותר ממאה מטר מהבינוי הקרוב ביותר אותו הן צריכות לשרת, והחצייה אליהן כרוכה בחציית נתיבי גישה למחלפים (ראו ערך תחנות הרכבת באיילון), וכל המרחב שמסביב לדרך הראשית, במקום להיות מיועד למגורים בצפיפות גבוהה, תעסוקה ומסחר, שאליהם ניתן להגיע באמצעות תחבורה ציבורית מהירה הנוסעת על הדרך ומתחתיה, הוא מרחב מת מבחינה נדל"נית ומכל בחינה אחרת – בגלל השפעות הרעש וזיהום האוויר של הדרך.

יצירת רחוב עירוני ראשי, עם שלושה נתיבי תנועה בכל כיוון אשר אחד מהם הוא נתיב תחבורה ציבורית, עם צמתים כל 400 מטר שמחברות רחובות ראשיים חוצים לישובים שמשני צידי הדרך תאפשר להעביר כמויות נוסעים דומות לאלה שתעביר הדרך המהירה (מעל לחצי מהם בתחבורה הציבורית) אבל תפתח גם לפחות 5,600 דונם לפיתוח שיהיה כולו בטווח הליכה ברגל מהדרך ואמצעי התחבורה הציבורית המהירים שלאורכה. מדובר בלפחות 12,000 יחידות דיור, וסדר גודל של מיליון מ"ר לתעסוקה, גם אם נניח צפיפויות לא גבוהות במיוחד – וכמו כן כמות מסחר לא מבוטלת. והכל פרוס למדי לאורך הדרך ולא ממוקד סביב המחלפים תוך יצירת פקקים נוספים כתוצאה מהעומס ביציאות.

הנה קישור למאמר נוסף מהמוסד למנהל ועירוניות בצרפת שמתאר את הטרנד החדש בעולם – להפוך דרכים מהירות עירוניות לשדרות, פשוט כי העלות של שיקומן איננה מניבה תועלות, ואילו פיתוחן מחדש כשדרות מביא תועלות עירוניות רבות. חבל שאנחנו, 50 שנה אחרי ממשיכים למחזר את הטעויות של קודמינו במקום ללמוד מהם וזורקים את העושר שלנו על דרך ללא מוצא.

מוות מצער ומיותר

מה שקרה היום באום אל חיראן היה מוות מיותר של שני אנשים במסגרת פעילות שגם אם הייתה חוקית לעילא הייתה מיותרת לחלוטין. אין שום סיבה אמיתית למאבק הזה על הקרקע. אין מחסור בקרקע בנגב, וגם אם רוצים להקים ישובים יהודיים אין סיבה לעשות זאת דווקא על חשבון התיישבות ערבית. העיקרון של הכרה בישובים הבדואים במקומם במידת האפשר הוכר על ידי המדינה בוועדת גולדברג, אושר גם על ידי בני בגין, וחלק מן התכנון היום לאוכלוסייה הערבית נעשה על פיו. הוצאת סוג אחד של אנשים מישוב שבו הם גרים מזה שנים, כדי לתת את הקרקע והמקום לתושבים מסוג אחר הוא מעשה שלא ייעשה במדינה דמוקרטית ומהווה עוול שכל אחד יכול להבין ולהזדהות איתו.

אני עובד וחוקר כבר הרבה שנים את ההתיישבות הבדואית בנגב. כל מי שמכיר אותה ועיניו בראשו יודע כי האופן שבו התיישבות זו מתפתחת תלוי באופייה של החברה והתרבות הבדואית, על מערכת החוקים הפנימית שלה. אין שום דבר מקרי בצורה שבה היא מתפתחת, ומצד שני אין בה גם שום אסטרטגיה או תכנון כוללני אל מול רשויות המדינה. ההפך הוא הנכון, במידה רבה הבדואים רוצים שהמדינה תסייע להם להתפתח במסגרת הישובים שלהם, תוך שמירה על תרבותם מצד אחד, ושינוי הדרגתי של החיים והשתלבות במרחב הישראלי מצד שני. מבחינות רבות ההתיישבות הבדואית מתאימה את עצמה לסביבת המדבר ומוצאת פתרונות יצירתיים לקיום חיים סבירים בתנאים כלכליים קשים ביותר – הרבה יותר מאשר הסביבה "המתוכננת" שהמדינה יודעת ליצור עבורם בעיירות שנבנו על ידה. אין הבדואים מעוניינים כלל לקרוא תיגר על הריבונות של ישראל. הם מעוניינים לחיות בתוכה בשקט, בשלום וברווחה כמו רובנו.

מי שהופך את הסכסוך הזה לסכסוך לאומי, מי שמתעקש מסיבות לאומיות, בעטיפה כלכלית או סביבתית להתעקש על העיקרון של מקסימום בדואים במינימום שטח, כאשר מצד שני, באותו מרחב, הוא מתכנן ומפתח ליהודים ישובים פרבריים וחוות חקלאיות, ידחף בסופו של דבר את האוכלוסייה למאבק עם מאפיינים לאומיים ודתיים, ובסופו של דבר לפיצוץ של אלימות שמה שקרה היום עוד יחוויר לעומתו.

וילאנל לזמננו – לכבודו של לאונרד כהן ז"ל

חייב להודות. כשהייתי נער לא אהבתי את לאונרד כהן. לא התחברתי לקול העמוק והמחוספס ולמילים הסתומות. הוא נראה לי כמו מלכודת צוף לנערות, שכמובן אהבו אותו מאוד. אולי הייתי צריך ללמוד ממנו משהו. גיליתי אותו מחדש רק בבגרותי ובמיוחד בתקליט Dear Heather. בתוך התקליט הזה נמצא שיר שמדבר אלי במיוחד, קוראים לו וילאנל לזמננו. וילאנל הוא צורה שירית בת 19 שורות המורכבת מחמישה בתים בני שלוש שורות שהחריזה שלהם קבועה א.ב.א והבית האחרון בן 4 שורות א.ב.א.א כאשר שתי השורות האחרונות חוזרות על השורה הראשונה והאחרונה של הבית הראשון בהתאמה.

את כל זאת למדתי אחרי שהחלטתי הבוקר לתרגם את השיר לעברית, אבל תוך כדי שמירת צורתו השירית והנה הוא לפניכם לכבודו של לאונרד כהן, נביא לזמננו.

מתוך חשבון נפש נוקב
מדורבנים מכאב ולהט האהבה
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

זו האמונה שבלב:
בני האדם ידעו שוב חיי אחווה
מתוך חשבון נפש נוקב

אהבנו את הקל והמלבב,
אך עתה במוח חד ויד שלווה
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

יעזבונו נטיות הלב,
גזע ודת לא עוד ייצרו קירבה
מתוך חשבון נפש נוקב.

המפה המושחתת והמטעה תיעזב,
אשר למען רווח תעתעה ברבבות הרבבה,
מתוך חשבון נפש נוקב.

חוק ואמנות צרים, מחדש נעצב
שסמליהם המיליונים שנשחטו למעזבה,
מתוך חשבון נפש נוקב
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

עקידת יצחק – קריאה בסיפור המקראי ובפיוט "עת שערי רצון"

לפני שנתיים, לקראת ראש השנה פתאום עלו בי המחשבות האלה. ישבתי וכתבתי אותם, הראיתי אותם לאנשים אחרים, קיבלתי תגובות, דיברתי בהם כדבר תורה בבית הכנסת של אבי בגבעה הצרפתית בירושלים. לקראת ראש השנה הגיע הזמן לשחרר אותם לחופשי. משהו קצת אחר ממה שקוראי הבלוג רגילים אליו, וקצת יותר ארוך מהרגיל.

אחד הרגעים המרגשים ביותר בתפילת ימים נוראים הוא הרגע שלפני תקיעת השופר. זו שבראש השנה, ועוד יותר ממנה תקיעת השופר שבסוף תפילת נעילה ביום הכיפורים, זמן נעילת שערי רחמים. רגע זה מלווה בנוסח הספרדי על ידי הפיוט "עת שערי רצון" מאת ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס. פיוט זה הוא אחד הפיוטים האהובים בתפילה הספרדית, וכך היה אף בבית הכנסת האיטלקי שבו הקנה לי אבי את יסודות המסורת.

במאמר קצר זה, ברצוני לברר מדוע סיפור העקידה, והפיוט המרחיב ומפרש אותו, עדיין מדברים אלינו, למרות מרחק הזמן והאמונה. הקריאה כאן של סיפור העקידה ושל הפיוט היא קריאתו של אדם חילוני, שמעולם לא חווה התגלות, ושהקולות היחידים ששמע בחייו הם קולותיה הפנימיים של התודעה האנושית של עצמו. אך הקריאה כאן היא גם של אב, ובן – המזדהה עם שתי הדמויות שבסיפור ומנסה להבין את רובדי ההזדהות השונים שלו.

במדרש, ובפרשנות הדתית לסיפור העקידה, מהווה סיפור זה דוגמא לאמונתו המלאה של אברהם, המוכן, במצוות האל, להקריב את בנו היחיד והאהוב, המהווה גם את הסיכוי היחידי שלו למימוש הבטחת ההמשכיות של האל. הוא מהווה גם דוגמא למוכנותו של יצחק למות על קידוש השם. יש הרואים בסיפור לא רק ניסיון שהאל מנסה את אברהם, אלא גם ניסיון שבו מנסה אברהם את האל – אברהם נענה להוראתו של האל ללא ערעור, מתוך ביטחון שהאל לא ייתן למעשה לקרות, וברגע האחרון יראה לו שה אחר לעולה. מוטיב נוסף הקיים הן במדרש והן בפיוט הוא הפורקן הבא מתוך בקשת הרחמים, והרחמים עלינו צאצאיהם של אברהם ויצחק בזכות זיכרון זכותם. בקשת הרחמים, שהיא הסיבה שהפיוט נקרא בראש השנה וביום הכיפורים לפני התקיעה בשופר, איננה קיימת בסיפור המקראי. בקשת הרחמים של מלאכי השמים מופיעה במדרשים על סיפור העקידה, ובפיוט שלפנינו מופיעה בקשת הרחמים בבית הפותח במילים: "דפקו בשערי רחמים לפתוח/הבן להיזבח ואב לזבוח". בית זה, מפתח בעצם את הביטוי המקראי הקצר: "וילכו שניהם יחדיו". הוא מבטא את מחשבותיהם של השניים, כל אחד לעצמו, אך גם יחדיו, תוך כדי המשך ההליכה לעבר המקום המיועד. פסוק זה, "וילכו שניהם יחדיו", מהדהד בתוכי את אותם בקרים של שבת שבהם הלכנו אבי ואני לבית הכנסת האיטלקי בירושלים, ובמיוחד את הליכתנו יחדיו, באותה שנה שלפני בר-המצווה שלי שהיינו הולכים יחדיו ברגל לבית הכנסת שב- Lower Merion ליד פילדלפיה שהיה מרוחק מביתנו מרחק של למעלה משעה. הולכים, פעמים רבות בשתיקה, יחדיו.

אברהם הוא מורד ומחדש. הוא איש ההולך בעקבות ציווי אלוהיו מבית אביו אל ארץ אחרת, לחיים אחרים, לדת אחרת. אך ככל מורד ומחדש, עם הולדת בנו הוא עומד בפני האתגר של ההמשכיות. התרבות ממשיכה רק דרך המעשה של האנשים החיים אותה. אם בנו של אברהם יעשה כמעשה אביו, יפנה לדרך חדשה ואחרת, לא תהיה לדרכו של אברהם המשכיות. מה צריך אם כן אב לעשות כדי לצרוב בנשמתו של הבן את תודעתו ואלוהיו? במיוחד אב שבעצמו פנה לדרך אחרת מדרכו של אביו, אבל עתה רואה שאם בנו יפנה גם הוא לדרך חדשה לא תהיה לדרכו כל המשכיות? מוטיב זה בא לידי ביטוי בתחילת הבית השלישי, כאשר אברהם מסביר לשרה מדוע הוא לוקח את בנה:

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק.
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק.
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק.

הדילמה של אברהם היא דילמה מוכרת לכל הורה, ועוצמתה חזקה במיוחד להורים שהם מהגרים בארץ חדשה, זרים החיים בקרב תרבות שונה, כפי שהיה אברהם בסביבתו, וכפי שהיו היהודים כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלהם. הביוגרפיה של ר' יהודה מספרת שמוצאו מפס שבמרוקו, ואחר כך חי בחאלב, ושמותו בא עליו בדרכו לבגדאד אל בנו שהתאסלם כדי לשכנע אותו שיחזור אל היהדות. ייתכן שבדברים שהוא שם בפיוט בפי יצחק, כפי שנראה להלן, הוא מבקש לתקן את מה ש"התקלקל" בעולמו ובחייו שלו, ועל כן ספוג הפיוט בעצב רב כל כך.

ננסה להסתכל רגע על הסיפור המקראי והפיוט מתוך תודעתם של שני השחקנים הראשיים. אברהם שותק, ואיננו מסביר את מעשיו, וכשהוא מדבר הוא אומר חצאי אמיתות או ממש שקר. כך הוא אומר לנערים: "שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער, נלכה עד-כה; ונשתחווה, ונשובה אליכם", זאת כאשר הוא יודע שהוא יחזור לבדו. גם כאשר יצחק שואל אותו: "איה השה לעולה" הוא עונה תשובה אמיתית, אבל מתחמקת: "אלוהים יראה לו השה לעולה, בני" והפיוט מפתח את התשובה הזו להסבר שמסביר אברהם ליצחק על רצונו של אלוהים, ועל מעשה העקידה כהתעלות של שניהם, אך כל זאת עדיין מבלי לומר באופן מפורש מי הוא המוקרב לעולה: " נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא/ אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ". גם כאשר הוא משתף את יצחק בעבודתו את האל, אין הוא אומר לו מפורשות מי הזבח, למרות שיצחק מבין. אברהם עושה את מה שתודעתו ותחושת חובתו אומרים לו לעשות, אך כמי שאיננו שלם עם מעשהו, הוא מסתיר אותו מעצמו ומאחרים – כמעט כמי שכפאו שד.

מצד שני, יצחק בתמימותו הילדותית, מפגין דווקא את ידיעתו בהלכות הדת. הוא יודע שלקרבן נדרש גם שה, ותוהה היכן הוא. ובפיוט, אף מחציף פנים כאותו ילד מוכשר התוהה לפעמים על מעשיהם הלא שלמים של הוריו: "האת ביום זה דתך שוכח?" הוא שואל. בסיפור המקראי, לאחר תשובתו של האב יצחק נאלם. הוא משתף פעולה ואיננו מתמרד, אך עושה זאת מתוך שתיקה, כמי שמקבל עליו את הדין, אך באופן סביל. המשורר בפיוט לוכד את השניות הזו של שניהם, בבית המתאר את מעשה העקידה עצמו: "הכין עצי עולה באון וחיל. ויעקוד יצחק כעקדו איל. וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל/ וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל/ עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ." עם זאת בפיוט, כבנים רבים, יצחק נכון להקריב את עצמו על מזבח עקרונותיו ואמונתו של האב. בהיותו עקוד, פונה יצחק אל אברהם, או אולי אלינו הקוראים ומקונן, לא על עצמו ומר גורלו, אלא על אבדנה וצערה של האם: ”אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה", כי הרי ברור שהאב לא יוכל לנחם את האם על גורלו של בנה אותו מימש במו ידיו. אז בבית הבא ובמפנה חד, הוא פונה אל האב ומבקש אותו להיות שלם עם מעשהו:

נָא חַדְּדָה אָבִי וְאֵת מַאֲסָרִי.
חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי.
קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי.
וֶאֱמוֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ.

הבן קורא לאב להיות שלם לגמרי עם מעשהו, והמשורר איננו חוסך מאיתנו את המקבריות של תיאור המפגש האפשרי של אברהם עם שרה לאחר המעשה, ואולי חושש יצחק שאברהם ימשיך להתחמק מלקחת אחריות על המעשה? הבן גדול באמונה מאביו שנקרא תמיד גדול המאמינים.

אותו רגע נשלם בעצם מעשהו של האב. האמונה באל ובעצמתו הופנמה על ידי הבן. אברהם שומע את קול המלאך קורא אליו, נושא את עיניו ורואה איל אחר, ומעלה אותו לעולה תחת בנו. ויצחק? יצחק נעלם מן הסיפור. האל מבטיח לאברהם שפע ברכות וזרע כחול אשר על שפת הים, ואברהם שב לבדו אל נעריו, יצחק איננו מוזכר: "וישב אברהם אל-נעריו, ויקומו וילכו יחדיו (שוב אותו יחדיו, אך ללא יצחק) אל-באר שבע; ויישב אברהם, בבאר שבע." גם למשורר בפיוט אין מילה נוספת להגיד על יצחק. הדרמה הגדולה בחייו כבר קרתה. אם היינו צריכים להשתמש במילים של היום כדי לתאר את קורות חייו היינו אומרים שהוא פוסט-טראומתי. הוא צריך להמשיך לחיות עם אב שהיה מוכן לשחוט אותו במצוות אלוהיו. מה עוד יהיה מוכן אותו אב לעשות אם רק יראה סימנים של סטייה מדתו. ואכן ברוח זו מפרש את הדברים אברהם בן יהושע במאמרו: "ממיתוס להיסטוריה". הוא רואה את הסיפור כולו כמחזה שאברהם מציג ליצחק, כדי לעורר בו פחד ממנו עצמו, ומאלוהיו, וכך לקשור אותו ל"דתו" של אברהם.

אני אינני מקבל פרשנות זו של א.ב. יהושע, כי הרי כך קל לנו לפתור את עצמנו מהזדהות עם הסיפור, והרי אנחנו מזדהים בסיפור, וביתר שאת בפיוט, הן עם אברהם – והדילמה האיומה שלו, והן עם יצחק וההקרבה העצומה שלו. מדוע סיפור העקידה מטלטל אותנו כל כך?

אולי כי סיפור העקידה, ככל מיתוס גדול, מספר לנו משהו על הקונפליקטים והדילמות של חיינו, גם אם הן קטנות יותר במימדיהן. סיפור העקידה הוא משל על האופן שבו כל הורה בהכרח קושר (עוקד) את ילדיו לדרך חיים מסוימת, להשקפת עולם, לדת במובנה הרחב כתרבות חיים, על כל השלכותיה. אנו עושים זאת במודע ושלא במודע. מצד אחד אנחנו אוהבים את הפתיחות הסקרנות והתום של ילדינו, ומצד שני אנחנו מרגישים צורך לביית ולתרבת אותם – למענם, אך בעיקר למעננו, עבור ההמשכיות הפיזית והתרבותית שלנו. כהורים אנחנו רואים את ילדינו, בעיקר בשנות חייהם הראשונות כדף פתוח, ככלי מלא אפשרויות, פתוחים לכל התנסות חדשה, מלאים ביצירתיות – אך יחד עם זאת נתונים להשפעתה החזקה של הסביבה, ובעלי רצון עז להתמזג בתוכה ולהתאים אליה. על כן אנו מרגישים צורך לעקוד אותם, לאלף אותם קצת אל דרכינו. אנחנו עושים זאת במעשה ובדיבור, לעיתים אפילו ללא מודעות. ייתכן שבצער מסוים אנחנו חוזים בתוצאה. התום והיופי והראשוניות שלהם נעלמת – במיוחד כשהם ממהרים מדי לציית ולהצטיין בהפנמת שיעורינו.

והילדים, אלה בדרך כלל הולכים בששון יחד איתנו, במיוחד בילדותם. מודעים אך מעט לאופן שבו עקידה זו מהווה גם קרבן של חלק מפוטנציאל החיים שלהם. רק שנים מאוחר יותר יוכלו להבין איך לטוב ולרע חייהם הותנו על ידי בחירותינו, מעשינו ומחדלינו כהורים. יבינו ויצטרכו לסלוח לעצמם, על שהלכו בתלם, ולנו על שעקדנו אותם אל המזבח הזה. אולי זוהי המשמעות הטמונה במעמקי הפיוט, החוזר בסוף כל בית על המשפט: "עוקד, והנעקד והמזבח." עוקד – האב, הנעקד – הבן, והמזבח הוא התרבות שלנו כבני אדם בכלל, אך במיוחד כיהודים, שכפי שאומר א.ב יהושע סיפור זה הוא סיפור מפתח עבורנו. יחד עם הסיפור הנורא, והפיוט מלא ההוד והרגש, שנאמר ברגע של מתח וחרדה לפני התקיעה בשופר. אנו נעקדים כולנו אל יהדותנו כתרבות וכגורל.

כאן אני חוזר אל מעט הפרטים הביוגרפיים הידועים לנו על המשורר ר' יהודה בין שמואל אבן עבאס. אולי הוא היה בדרכו לבנו בבגדאד לא כדי לנסות ולהחזיר אותו ליהדות, כפי שקראתי במספר מקורות, אלא כדי להגיד לו שלמרות שהתאסלם הוא עדיין בנו, ושהוא שמח שבחר בחיים.

ספר חדש – In Pursuit of a Living Architecture

p-b3-postcard_living-architecture_page_1

יצא לאור ספר חדש בעריכתי. זהו ספר שהתחיל אותו ידידי הטוב קיריאקוס פונטיקיס שנפטר לפני שנה ממחלה קשה. לבקשת אשתו לקחתי על עצמי את השלמת הספר, ואני שמח ששנה אחרי מותו הספר יוצא לאור. הספר יושק בכנס של תלמידים וחוקרים הממשיכים את דרכו של אלכסנדר שיתקיים בסן פרנסיסקו השנה בסוף אוקטובר.

ניתן להזמין את הספר כאן.

הנה תיאור מפורט של הספר:

p-b3-postcard_living-architecture_page_2

הוצאה חדשה של המאמר הקלאסי של אלכסנדר: A City is not a Tree

81g5p44k6vl

לפני חמישים ואחת שנה יצא המאמר הזה שהוא אחד הקלאסיים באדריכלות ובתכנון עירוני. מבשר את החשיבה על ערים כעל מערכות מורכבות. ידידי מייקל מהאפי מעמותת Sustasis חשב שזה יכול להיות רעיון טוב לפרסם את המאמר בספר יחד עם מאמרים ותגובות של אנשים שונים, חלקם שהיו תלמידים של אלכסנדר, אחרים שהמאמר הזה השפיע על דרכם האינטלקטואלית.

הרבה אנשים הבינו את מאמרו של אלכסנדר, כפי שהבינו קודם לכן את ספרה של ג'ייקובס כעמדה אנטי תכנונית, ובעד צמיחה "אורגנית" של העיר והתנגדות לתכנון על בסיס רשת ישרת זווית. יחד עם סרג'יו פורטה ותלמידתו מריהפיה וידולי כתבנו מאמר על הגריד העירוני כבונה יופי בקנה מידה גדול, והראינו שעל בסיס רשת אורתוגונלית הבנויה נכון יכולה להיווצר מורכבות עירונית אינסופית. המאמר מראה שמה שחשוב הוא לא האם מתכננים או לא מתכננים – ובכל אופן בתנאים מסוימים של גידול מהיר, או במקרה של עיר חדשה הצומחת במקום שאין בו היסטוריה יישובית – אין ברירה אלא לתכנן את השלד של העיר. העניין הוא לתכנן את המינימום ההכרחי כדי שהעיר אחר כך תוכל להתפתח על פי הדינמיקה הפנימית שלה וקשריה החיצוניים, ותאפשר לתושביה להתאים אותה לצרכיהם באופן דינמי.

מפת התלות בתחבורה הציבורית

Need index for GD and TA

אפרופו התכנית המצויינת של מיקי חיימוביץ' על מצב התחבורה הציבורית בארץ. זוהי המפה של התלות בתחבורה הציבורית במטרופולין ובעיר תל אביב. חישוב התלות מבוסס על מספר המבוגרים ללא מכונית, בני הנוער, קשישים, אנשים עם מגבלות תנועה, בלתי מועסקים וסטודנטים. שימו לב לכך שגם מקומות רבים שנחשבים מעוזים של המעמד הבינוני כמו מודיעין ושוהם הם עם רמת תלות גבוהה בתחבורה ציבורית. שלא לדבר על אשדוד חלקים מראשון לציון ומרחובות והערים הערביות שבמרחב המטרופוליני.

יש בהחלט חפיפה רבה עם מעמד סוציו-אקונומי נמוך, אך אין זהות גמורה, ואי השוויון בתלות בתחבורה ציבורית אף קשה יותר מאשר אי השוויון החברתי.

את הדו"ח המלא של המחקר ניתן למצוא כאן.

המחקר נערך על ידי יצחק בננסון מאוניברסיטת תל-אביב, קרל מרטנס מהטכניון, ערן בן אליה, נטלי מדניק ואני מאוניברסיטת בן גוריון. המפה הופקה על ידי נטלי מדניק כחלק ממחקרה לתואר שני.

האם באמת חונקים את הציבור?

גיא נרדי ב- Xnet כותב על המדריך החדש להקצאת שטחים לשטחי ציבור שמכין מנהל התכנון, שטיוטה ראשונה שלו מתפרסמת בימים אלה. הכותרת מאיימת, וגיא פותח את הדיון שלו באמירה כאילו הכנת מדריך חדש זה היא חלק מהמהלך הכולל של האצת הבנייה, פישוט הליכים והעברת כוח לועדות המקומית והכל על חשבון הציבור. ומהו השינוי הדרמטי ביותר לדעתו של גיא, העובדה שלא תהיה עוד הגדרה מינימלית של שטחי ציבור (7 מ"ר) ברמת השכונה. לדבריו:

"מבקרי התדריך הקודם יצאו נגד השרירותיות בהקצאת כמות זהה של שטחים ליישובים במרכז הארץ ולעיירות בנגב, כאילו מדובר באותו יישוב, אותה אוכלוסייה ואותה שגרת חיים. היו אפילו אנשים שחשבו שיש יותר מדי גנים ופארקים שלא משתמשים בהם. עורכי המסמך החדש נתלים בביקורת הזאת, בהמלצתם להכין לכל אזור שיתוכנן בעתיד – ותיק או חדש – פרוגמה ייעודית לשטחים פתוחים."

כיון שיש לי הכבוד להיות חלק מאותם אנשים שחשבו וחושבים שיש יותר מדי גנים ופארקים בעיקר ברמת השכונה שעומדים ללא שימוש, ואף הראיתי זאת בסדרת מחקרים (כאן, וכאן, וכאן). אני חושב שזה מצוין שהתדריך החדש מקטין את סך כל השטחים הפתוחים ברמת השכונה, מתאים אותם להקשר העירוני, ומוכן לקבל בתוכם שטחים שאנשים אכן משתמשים בהם כמו שדרות ורחבות ציבוריות.

טועה ומטעה אדר. יעל דורי מאדם טבע ודין כשהיא אומרת כי ברוב ישובי הארץ חסרים שטחים ציבוריים פתוחים. המצב פשוט איננו כזה למעט במספר מצומצם של שכונות שתוכננו לפני שנות החמישים במרכז הארץ, או בישובים ערביים. ברוב ישובי הארץ יש עודף עצום של שטחים ציבוריים פתוחים, שאינם מתוחזקים ואינם נמצאים בשימוש אמיתי. עצוב הדבר, שאנשים הרואים את עצמם כשומרי הסביבה, אינם מבינים כי בתנאים של חברה צומחת, ובעלת משאבי קרקע סופיים, הקצאה מוגזמת של שטחים פתוחים, בתוקף זכות, שאין לה שום תוקף מדעי, למספר מסוים של מ"ר של שצ"פ,  היא בזבוז של משאב הקרקע היקר, ופוגעת בקיימות העירונית על ידי כך שהיא מגבילה את הצפיפות הכוללת האפשרית – ועל ידי כך מגדילה בהכרח את התפשטות הבינוי על שטחים פתוחים מחוץ לערים.

אין בדברים האלה כדי לאמר ששטחים פתוחים וירוקים בעיר אינם חשובים. ויש מחקרים רבים המראים את חשיבותם של עצים ברחובות ובעיר בכלל. אבל עצים יכולים לצמוח גם בשטחים פרטיים, וגם ברחובות – ואינם מחייבים הקצאות קרקע מיוחדות, אלא הקפדה על שימורם הן בשטחים ציבוריים והן בשטחים פרטיים. בכלל, לו רק חלק מההשקעה המיותרת בשטחים פתוחים שעומדים שוממים ברוב שעות היום הייתה מוסטת לשיפור מרחב הולכי הרגל ברחובות, ולהצללתו באמצעות עצים צפופים ואמצעים אחרים – הייתה בכך תועלת רבה פי כמה.

ארגונים ירוקים רוב המרחב הציבורי ממילא נמצא ברחובות, ותמיד יהיה כך משום שהוא צריך לאפשר נגישות לכל מבנה ומבנה. הציבו לפניכם אתגר – מרחב הולכי רגל נגיש, ראוי להליכה ומוצלל בכל רחוב ובכל עיר בישראל – עזבו את ההקצאות לנפש של שטחים ציבוריים – רב נזקן מתועלתן.

לונדון – רשמים תכנוניים

ביקור בלונדון של חמישה ימים מביא בעקבותיו הרבה מחשבות על תכנון ערים, תחבורה ציבורית והמרחב הציבורי. דבר ראשון זה תענוג לראות איך התחבורה הציבורית עובדת, תדירות הרכבות, האוטובוסים, המידע, הקישוריות, הנוחיות של שימוש בכרטיס אחד לכל האמצעים. בכל מקום יש עבודות של המשך פיתוח הרשת. בעיקר הפרוייקט הענקי של crosslink, שחוצה את כל לונדון רבתי ממזרח למערב דרך מרכז העיר. פרוייקט גדול נוסף, והשקעה משמעותית ביותר היא פיתוח רשת דרכי אפניים מהירות, דרך הרחובות הראשיים ביותר, וזאת במטרה להוריד נוסעים ממערכת התחבורה הציבורית שהיא עמוסה מדי. בכל מקום שיש עבודות, יש גם שלטים ברורים שמסבירים את מהות העבודות, מה מטרתן, ומה ייצא מהן לאזרח הפשוט, ואיפה אפשר לקבל עוד אינפורמציה.

IMG_20150531_160616הייתי כבר די הרבה פעמים בלונדון, אבל הפעם התגוררנו במזרח העיר בוויטצ'פל, רובע המהגרים הקלאסי של לונדון, שקולט עכשיו את המהגרים האחרונים. צעירים משכילים מדרום אירופה ומזרחה, שמגיעים ללונדון כדי למצוא עבודה – ויש. זה משנה את אופי הרובע, שהיה תמיד רובע פועלים ומעמד נמוך, והופך אותו להיפסטרי יותר, עם בתי קפה ופאבים בהתאם – אבל עדיין עם התערובת של כל ההגירות האחרונות: מבנגלדש ופקיסטן, אפגניסטן ורוסיה. מוויטצ'פל מרחק הליכה קצרה לשורדיץ' שעכשיו הוא מרכז החדשנות בעיר, העיצוב והאמנויות. ניתן לראות שם את החידושים האחרונים בתחום העירוניות ה"קלה". התערבויות זולות יחסית שמאפשרות פיתוח כלכלי וחיים אורבניים, כמו למשל אוסף המכולות הזה שמהווה מגוון עסקים למטה, ולמעלה בר ענק עם מרפסת גג, לכל הצעירים, או מגרשי חניה ותחנות דלק שהוסבו לחצרות של אוכל רחוב המוגש מעגלות.

IMG_20150529_194339מאחורי הפרויקט הזה מציצה תחנת הרכבת החדשה של האוברגראונד – פרויקט נוסף של שיפור תחבורתי שבו בקלות ובמחיר זול יחסית, עשו שימוש בקווים וזכויות דרך ישנות של הרכבת כדי להוסיף שירות לאזורים ולכיוונים שלא היו משורתים היטב, בעיקר קווים פריפריאליים, ובמזרח לונדון.

לראשונה ביקרתי במוזיאון העיר לונדון, המראה את ההיסטוריה של העיר וסביבתה מהתקופה הפרה היסטורית ועד ימינו. תצוגה צפופה ומעולה המתאימה מאוד גם לילדים. במיוחד ריגש אותי המיצג הזה של המפה של צ'רלס בות', שהיה הראשון למפות באופן מרחבי את המצב הסוציו-אקונומי בעיר של סוף המאה ה – 19. אפשר לראות במפה הזו את אחת ההתחלות של תכנון הערים המודרני. החדר ממש מכניס אותך תוך המפה, ובמסך המרכזי אפשר לשוטט בכל העיר ולראות את המצב כמו שהיה בסוף המאה ה- 19.

Booth map exhibit

Booth map exhibit

מוזיאון העיר לונדון נמצא ליד הברביקן. פרוייקט של שיקום עירוני משנות ה- 60 וה- 70 של המאה הקודמת, שנעשה על טהרת ההפרדה בין הולכי רגל והמכוניות. הפרדה שהיום היא ממש לא רלוונטית במרכז העיר של לונדון, משום שממילא בעקבות החלת אגרת גודש במרכז העיר פחת מאוד מספר המכוניות. כך, למרות שהמרחב הציבורי בתוך הברביקן נעים וירוק, הוא ריק מאנשים, אשר ממשיכים ללכת ברחובות למטה שהם לא נעימים בעליל. הרשויות בעיר מודעות לכך, ועל כן יש עכשיו תכנית לכל האזור שמסביב לברביקן (שהוא בעצם מתנ"ס של העיר לונדון עצמה – כלומר אותו חלק של המטרופולין שהוא הגרעין ההיסטורי שלו מה שנקרא בדרך כלל הסיטי). באותו הערב שביקרנו שם אמור היה להיות שם דיון בתכנית, ולקראתו היו מסמכי התכנית פרושים לבקרת הציבור.

אולי הדבר הנחמד ביותר שקורה בלונדון בשנים האחרונות הוא השיפור במרחב הציבורי להולכי הרגל. במיוחד יפה האופן שבו הוחייתה הגדה הדרומית של התמזה, שאני זוכר אותה מתחילת שנות ה – 80, כמקום שפשוט לא היה. למעט ליד מרכז התרבות שכלל את אולם הקונצרטים והתיאטרון הלאומי אי אפשר היה ללכת ליד הנהר, והיום כולו מחובר בטיילת נהדרת, המחברת את המרכז הזה עם הטייט מודרן, הגלובס המחודש, בורו מרקט (שהוא שוק של אוכל איטי ומקורי, שנמצא ממש מתחת לצומת רכבות עילית) ועכשיו גם עם ה"שארד" גורד השחקים החדש שנוסף ללונדון (הגבוה ביותר באירופה כמדומני) שנמצא ממש לידו.

IMG_20150530_135833

הטיילת בגדה הדרומית מלאה ביום שבת אביבי

IMG_20150530_145600

בורו מרקט מלא וגדוש באנשים ובמטעמים, ומעליו מתנוסס "שבר הזכוכית"