שלום לך ג'יימי לרנר

כמה מילים אישיות בעקבות הידיעה על מותו של ג'יימי לרנר, האדריכל ומתכנן הערים, ראש העיריה האגדי של קוריטיבה ואיש נפלא.

על ג'יימי לרנר שמעתי די הרבה לפני שהתפרסם בעולם כולו. ג'יימי היה חבר טוב של המורה שלי בברקלי אלן ג'ייקובס, ובאחד הקורסים שלו הוא הציג לנו את התכנון של קוריטיבה כדוגמה לתכנון ערים שעובד. הרבה אנשים כתבו על פיתוח מערכת התחבורה של קוריטיבה שהשכילה באמצעות אוטובוסים להגיע לכמויות נוסעים מקבילות למטרו, בפחות מעשירית העלות של מטרו לק"מ. אבל רוב מי שכתב לא ציין את זה שמערכת התחבורה פותחה כחלק מתכנית פיתוח עירונית כוללת וארוכת טווח, והייתה חלק ממדיניות פיתוח כלכלי, סביבתי וחברתי של העיר.

אבל לא על זה אני רוצה לכתוב היום. אני רוצה לכתוב על היכרותי האישית עם ג'יימי, משפחתו ומה שראיתי מחוג מכריו הקרוב ואופן עבודתו. בסוף שנות ה-90, בזמן עבודתנו על ספר השדרות נסענו, אלן, אליזבת ואני לדרום אמריקה. ביקרנו בבואנוס איירס, ובדרך לריו עצרנו לשבוע בקוריטיבה. ג'יימי היה אז מושל מדינת פארנה, התארחנו בביתו בקוריטיבה, בילינו יחד איתו בבקרים במוסד התכנון שהקים בקוריטיבה ושהיה הסדנה לכל הרעיונות שיצאו ממנה (Ippuc), התארחנו לסוף שבוע בוילה הרשמית של המושל באזור הכפרי שסביב לקוריטיבה, ונסענו יחד עם הצוות שלו לסיור בעיר הנמל פארנאגווה, שמשם יוצא הייצוא החקלאי של מדינת פאראנה, שמהווה את הבסיס הכלכלי שלה.

ג'יימי היה נוהג לפתוח את יום העבודה שלו עם הצוות ב- Ippuc, בדיון על פרויקטים. אחד אחרי השני היו עולים פרויקטים על השולחן על ידי אנשי הצוות השונים, נידונים באופן פתוח, החלטות היו מתקבלות או הערות לשינוי היו מסוכמות, וכך היה במשך שלוש ארבע שעות אינטנסיביות. אותנו הזמינו להרצות על שדרות רב מסלוליות בפני צוות המכון, ולהגיב לפרויקטים שלהם. אחרי ארוחה ומנוחת צהריים היה הזמן שלו ללכת למשרד ראש העיר או המושל, לקבל קהל או לעסוק באדמיניסטרציה. כך היה הבוקר מוקדש ליצירה ופרוייקטים, ושארית היום לטיפול בנושאי היום יום.

ללכת איתו (ללא כל שמירה של אנשי ביטחון) ברחובות קוריטיבה היתה חוויה בפני עצמה. ללא הרף אנשים עצרו אותו, העירו, חיבקו, דיברו איתו. השיחה היתה בדרך כלל בפורטוגזית, כך שלא יכולתי להבין מה הם אומרים, אבל האהבה שלהם אליו הייתה ברורה, לפעמים גם עם תלונות וכעסים. למרות שכבר לא היה פורמלית ראש העיר, היה ברור שהוא עדיין ראש העיר שלהם.

ביום ראשון, לאחר ארוחת הצהריים בוילה של המושל, יצאנו לטיול רגלי באזור הכפרי שסביבה. היה זה כאילו מישהו לקח אותי למסע בזמן לתוך העולם הכפרי של מזרח אירופה בסוף המאה ה-19. כמו שתיארו לי אותו סבתי וסבי שבאו משם. בתים נמוכים, דרכי עפר, תרנגולות מתרוצצות, משקים קטנים. המהגרים האירופים לברזיל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שיחזרו בעולם החדש את העולם הישן שעזבו. הפולנים והאוקראינים היו האיכרים, הגרמנים היו התעשיינים, והיהודים היו הסוחרים שסחרו בחומרי הגלם ובמוצרים הסופיים. הוריו של ג'יימי ובני דורו היו סוחרים במרכז העיר קוריטיבה, אבל את ילדיהם שלחו ללמוד מקצוע: רפואה, משפטים, אדריכלות. אבל הוא לא שכח מאין בא. קראו את השיר על ויטה הצבה כסמל לעיר. "אנחנו חנות משפחתית" הוא חוזר ואומר.

בארוחת ערב של יום שישי פגשנו את בסיס הכוח הפוליטי והמקצועי של ג'יימי. ישבו מולנו שופט בית המשפט הפדרלי במדינת פאראנה, ראש מחלקת עיניים בבית החולים המקומי, פסיכיאטר ראשי ועוד מראשי הקהילה המקצועית בעיר. כולם היו יהודים, כולם היו בנים של סוחרים זעירים. הם גדלו יחד ברחובות העיר, לכל אחד מהם הייתה רשת קשרים שלימה, והם היוו את בסיס התמיכה והכוח של ג'יימי. מצד שני לרובם היו ילדים שכבר לא גרו בברזיל אלא בבירות הבינלאומיות של הכלכלה העולמית: ניו-יורק, לונדון או סן פרנסיסקו. זה היה הרקע ממנו בא ג'יימי לרנר.

ג'יימי היה נדיב מאוד בזמנו. הזמנתי אותו לכנס שארגנה נ.ת.ע לרגל תכנית המתאר שלה. זכור לי סיור יחד איתו לככר דיזנגוף, שם ראיין אותו ניצן הורביץ. הוא הסתכל נדהם על מה שעשו לככר עם ההפרדה המפלסית. באותם שנים שהוא בנה את המדרחוב הראשון בדרום אמריקה הרסה תל-אביב את הלב שלה. אני חושב שהוא היה שמח לראות שהלב הזה חזר בשנים האחרונות. זה היה הפער בינינו ובינו, פער שלקח לנו כמעט 40 שנה להתחיל ולצמצם. אחר כך הזמנו אותו לכנס מרחב השני בחיפה, לאחר מכן כבר לא היינו צריכים להזמין אותו כי אחרים עשו זאת. עם השנים, הספר שכתב Urban Acupuncture, והרצאת ה-TED: שירה של העיר ועבודתו בייעוץ בברזיל וסביב העולם דרך מוסד ג'יימי לרנר שבנה, הפכו אותו לאחד האורבניסטים הידועים בעולם. שני רק לאחר ג'יין ג'ייקובס במשאל של אתר Planetizen בשנת 2017.

שלום לך ג'יימי, היית אחד מהגיבורים שלי.

עקידת יצחק – קריאה בסיפור המקראי ובפיוט "עת שערי רצון"

עברו ארבע שנים מאז פרסמתי את זה. נראה לי נכון למחזר לקראת יום כיפור השנה.

סביבות

לפני שנתיים, לקראת ראש השנה פתאום עלו בי המחשבות האלה. ישבתי וכתבתי אותם, הראיתי אותם לאנשים אחרים, קיבלתי תגובות, דיברתי בהם כדבר תורה בבית הכנסת של אבי בגבעה הצרפתית בירושלים. לקראת ראש השנה הגיע הזמן לשחרר אותם לחופשי. משהו קצת אחר ממה שקוראי הבלוג רגילים אליו, וקצת יותר ארוך מהרגיל.

אחד הרגעים המרגשים ביותר בתפילת ימים נוראים הוא הרגע שלפני תקיעת השופר. זו שבראש השנה, ועוד יותר ממנה תקיעת השופר שבסוף תפילת נעילה ביום הכיפורים, זמן נעילת שערי רחמים. רגע זה מלווה בנוסח הספרדי על ידי הפיוט "עת שערי רצון" מאת ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס. פיוט זה הוא אחד הפיוטים האהובים בתפילה הספרדית, וכך היה אף בבית הכנסת האיטלקי שבו הקנה לי אבי את יסודות המסורת.

במאמר קצר זה, ברצוני לברר מדוע סיפור העקידה, והפיוט המרחיב ומפרש אותו, עדיין מדברים אלינו, למרות מרחק הזמן והאמונה. הקריאה כאן של סיפור העקידה ושל הפיוט היא קריאתו של אדם…

View original post 1,416 מילים נוספות

על חניה והעיר

השבוע היה בסימן מלחמת פייסבוק על נושא החניה חינם לתושבי העיר, כולל הנוהג הפסול של עיריית תל אביב שלא לאכוף חניה באדום לבן ועל המדרכות בלילות ועד 9:00 בבוקר. הכל התחיל כמובן מזה שהעירייה הפסיקה לקיים את הנוהג ואנשים קיבלו דו"חות של 500 ש"ח, וכי יריב אופנהיימר מנכ"ל שלום עכשיו לשעבר פרסם פוסט בפייסבוק על שיחה שלו עם אסף הראל, ומאז ממשיך בקמפיין שלו בנושא הזה.

כתבתי על הנושא בעבר לקראת הבחירות הקודמות וההחלטות של עיריית תל-אביב שהביאו אותנו למצב היום. גם ידידי יואב לרמן כתב על זה דברים נכוחים. אם אתם רוצים לקרוא את דעתי על הנושא אפשר לקרוא אותה בפוסט שכתבתי לפני 12 שנה, ובעוד פוסט אחר מפורט יותר שכתבתי ב- 2005. הדברים לא השתנו מאז, המצב נהיה רק יותר גרוע. אולי מה שהשתנה מאז הוא שהעירייה מתחילה לפחות לדבר בצורה שונה, ויש הרבה יותר תושבים שמודעים לכך שאי אפשר להוסיף עוד מקומות חניה בעיר מבלי להרוס אותה, ושמוכנים לחשוב על חיים ללא מכונית, ומשיבים מלחמה שערה.

מה עוד ניתן להוסיף? אחד הטיעונים שחוזרים על עצמם שוב ושוב הוא של אנשים שגרים במרכז תל אביב ועובדים מחוץ לה ועל כן זקוקים לרכב. אני לגמרי מבין אותם, הם גם גרים במקום הכי נגיש במטרופולין, שאפשר להגיע ממנו לכל מקום אחר בפחות זמן מכל מקום אחר במטרופולין, וגם בדרך כלל נוסעים נגד הכיוון העמוס יותר בשעות העומס (למעט מי שצריך להיכנס להרצליה פיתוח). אבל מצד שני, הם גם גרים במקום המשורת יותר טוב מכל מקום אחר בתחבורה ציבורית, שאמנם איננה מדהימה – אבל בסך הכל בשעות השיא עובדת לא רע עבור מי שגר במרכז תל אביב. אז לידיעתכם, אין מערכת תחבורה ציבורית בעולם שיכולה להתחרות במכונית כאשר יש מקום להחנות אותה ביעד או קרוב אליו – אך המחיר החברתי והסביבתי של ערים המבוססות על מכוניות הוא גבוה מדי עבור כולנו, וכפי שאתם כולכם יכולים לראות 20 שנה של מדיניות העדפה למכוניות לא הביאה לפתרון או לשיפור אלא רק להחרפה – אז אולי באמת הגיע הזמן לנסות מדיניות שונה.

עוד מילה אחת לגבי מדיניות ויישומה. לדעתי הצעד הראשון לא היה צריך להיות אכיפה בלבד, אלא צמצום מספר תווי החניה בכ- 10%-20% על ידי כך שהעירייה הייתה מתחילה לגבות תשלום על כל תו חניה נוסף לדירה מעל לתו הראשון, ומצמצמת חזרה את אזורי החניה כך שאזורי החניה היו מקבילים לטווח הליכה סביר. לאחר מכן יהיה צורך להגדיר את מספר תווי החניה כך שיתאימו למספר מקומות החניה בפועל ולתמחר אותם כך שתמיד יהיו מקומות פנויים עבור מבקרים ומזדמנים, אלה דברים אפשריים לעשייה שיכולים גם לייצר תזרים הכנסות לעירייה ליצירת מקומות חניה בנויים מתחת לקרקע או בבניינים, יתנו תמריץ ליזמים לבנות חניונים, ולדיירים שיש להם חניות צמודות בבניין להשכיר אותם לתושבים שאין להם תווי חניה. דווקא אותם בעלי הרכב שמעוניינים להמשיך ולהחזיק בו היו צריכים להיות מעוניינים במדיניות שהייתה מבטיחה להם חניה במחיר שבסופו של דבר יהיה לא גבוה במיוחד.

אגב, יש ערים בארצות הברית שאין בהם כמעט תחבורה ציבורית ויישמו מדיניות חניה כזו והביאו לשיפור משמעותי בכלכלה העירונית ובתחושות התושבים במרחב הציבורי. מדיניות חניה נבונה, שמתמחרת את החניות ברחוב על פי הביקוש, ומחלקת את המרחב הציבורי כך שלהולכי הרגל יש מרחב נעים ובטוח להליכה היא פשוט הדבר הנכון לעשות מבחינה עירונית – בסופו של דבר גם הנהגים הזועמים עכשיו ייהנו ממנה כתושבים וכהולכי רגל.

להעריך מחדש את המאה ה-19

חצר מוזיאון ה- V&A בלונדון

מזה זמן רב שאני משוכנע שבכל מה שקשור לתכנון ערים, כדי להתקדם עלינו לחזור אל סוף המאה ה-19 ולהמשיך משם. המאה ה-19 התמודדה עם אותן בעיות שאנחנו מתמודדים איתן עד היום, ובהצלחה גדולה יותר. במהלכה הומצאו מערכות התשתית שאפשרו לערים להתקיים ולשגשג במאה האחרונה: ביוב, מערכות להסעת המונים, רפואה ציבורית ודיור ציבורי. מאה זו לקחה את הכלים שהתפתחו במהלך כמה אלפי שנות עירוניות ושכללה אותם כדי להתמודד עם בעיות מסדר גודל אחר שהתפתחו בעקבות העיור ועליית רמת החיים והמעמד הבינוני.

לאחרונה, בעיקר מאז שפתחנו את הקורס "לבנות יופי" התחלתי להקדיש תשומת לב רבה יותר לאדריכלות, שגם בה לדעתי החלה ההתדרדרות פחות או יותר באותו הזמן החל משנות ה-30 של המאה הקודמת, עם עלייתה של האידאולוגיה המודרניסטית. ביקור בשבוע שעבר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון הכה אותי בתדהמה וחיזק במידה רבה את תחושתי. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי במוזיאון זה, למרות שחייתי בלונדון כשלוש שנים בצעירותי, וביקרתי בה פעמים רבות מאז.

עצם הסיבה שבגללה לא ביקרתי אף פעם במוזיאון חשוב זה מלמדת עד כמה חודרת התפיסה המודרניסטית, שבה ישנה הפרדה בין אמנות גבוהה (Art) ואומנות (Craft), כאשר אמנים נחשבים אינטלקטואלים, ואומנים נחשבים כבעלי מלאכה פשוטים. סופה של תפישה זו בהיעלמותה של האומנות מתהליך הבנייה, כאשר האומנות מוכרזת כקישוט מיותר, והביצוע של התכנית האדריכלית הופך להיות פעולה מכנית שנעשית על ידי פועלים שאינם נדרשים לכל יצירתיות. מוזיאון ה- V&A מוקדש ברובו לאומנויות הקישוט והעיטור, של חוץ ופנים. בצעירותי, למרות שכבר היו לי ספקות רציניים לגבי האדריכלות המודרנית והאידאולוגיה שלה, הייתי גם אני שותף לחוסר העניין והבוז לאמנויות הללו, אמנויות הקישוט: צורפות, קרמיקה, בדים, ריהוט ועוד. בביקורי בלונדון בשבוע שעבר החלטתי שהגיע הזמן להתגבר על דעה מקדמת זו.

המוזיאון ואוספיו היו אמורים להיות חלק מתכנית לימודים של אומנים ומעצבים בשירותה של התעשייה המתפתחת. תלמידי עיצוב בתחומים השונים היו אמורים להיחשף לדוגמאות הטובות ביותר מאמנות ואומנות מכל מרחבי האימפריה. על כן הוא כולל מוצגים באירופה, המזרח התיכון, דרום אסיה, סין, יפן וקוריאה. המעצבים במאה ה-19 היו מודעים לצורך וליתרון של ייצור המוני באמצעים תעשייתיים, אבל הייתה גם מודעת לחשיבות של מרקם, צבע, קנה מידה ופרטים שקיימים בכל התרבויות החומריות האנושיות עד לעידן הנוכחי.

דוגמא של בד מודפס מהאוסף המזרח תיכוני

בניין המוזיאון עצמו מהווה ביטוי לאידיאל הזה של מבנה הכולל מרכיבים תעשייתיים אך מהווה חלק מההמשכיות של תרבות הבניה. בסופו של הבניין, אחרי החצר שנראית בתמונה למעלה נמצאים שלושה חדרים שעוצבו על ידי גדולי המעצבים של המאה -19 במיוחד כדי לשמש כמסעדה במסגרת המוזיאון ומשמשים כקפטריה עד היום. התמונה למטה היא של החדר שתוכנן על ידי וויליאם מוריס בצעירותו. לפני שהפך להיות אחד המעצבים המפורסמים ביותר בדורו. כמעט כל מוצג ומוצג במוזיאון המופלא הזה ראוי להילמד בדקדקנות על ידי תלמידי אדריכלות ועיצוב. מקום מעורר השראה.

אפשר לראות כאן את גלריית התמונות שלי מאותו בוקר בלונדון והביקור במוזיאון הליכה ברגל מתחנת ויקטוריה לסאות' קנסינגטון דרך פימליקו ונייטסברידג'.

פרידה ממורה – לזכרו של סעדיה מנדל (סצ'קו)

לקראת סיום לימודי בבצלאל, בסוף שנות ה-80 עברתי לתל-אביב מירושלים. בהמלצתו של מייק טרנר מורי ורבי מהמחלקה לעיצוב סביבה בבצלאל (אז עדיין לא הייתה המחלקה בי"ס לאדריכלות) פניתי לחפש עבודה במשרדו של סעדיה שעדיין היה באותם שנים ביפו העתיקה. התראיינתי במקביל גם במשרדו של אדם מזור, אבל סצ'קו שבה את ליבי מהרגע הראשון, וכאשר הודיע לי שיש לי מקום במשרדו לא הססתי לרגע.

סצ'קו היה מורה בנשמתו. הוא השקיע מאות שעות בלהסביר ולהנחות, ללמד ולתקן, לדרוש ולהעיר. אצלו אמר, אדריכלים עושים עבודה של אדריכלים, וטכנאים עושים עבודה של טכנאים – וכך מצאתי את עצמי ביום הראשון לעבודה מכין סקיצות של תכנון לבית פרטי לקראת בואם של לקוחות, ואחרי כמה חודשים של עבודה כבר מקבל החלטות באתר הבנייה בשלב ב' של מדרחוב נחלת בנימין. רבים עברו ולמדו אצלו במשרד, והוא לא קימץ בידע שחלק איתם. והם חזרו לבקר כל פעם כשהיו ביפו העתיקה – כפי שחזרתי גם אני.

סצ'קו היה מראשוני האדריכלים שעסקו בעיצוב אורבני בארץ. הוא היה מעורב בתכנון המדרחוב בירושלים, ותכנן את מדרחוב נחלת בנימין. היה לו תיק עם תכניות לשיפוץ שוק הכרמל, שהיה במקור משנת 1964, ושהיה יוצא מהארון כל פעם שנבחר ראש עיר חדש. הוא לא התעייף – וגם בקדנציה שלי עשינו סיבוב על הפרוייקט הזה. עבדנו יחד עם ועד הסוחרים וחברת עזרה וביצרון – אבל העיריה איבדה עניין כי היה צריך לעשות שינוי תב"ע כדי לבצע את הפרויקט ולהיענות לתנאי העיקרי של בעלי הבאסטות – שתהיה להם איזו שהיא חזקה על הבאסטה שלהם – העירייה לא רצתה להשקיע את הזמן – והשוק עדיין מחכה לשיפוץ שלו.

רבים יודעים שהוא היה פעיל במועצה לשימור אתרים. לא הרבה יודעים שסצ'קו היה פעיל באגודה הישראלית למשחק. נדמה לי גם שהיה לתקופה יו"ר חבר הנאמנים שלה. דרכו הכרתי את ג'ימי ג'ולי – שהתמחה בבניית גינות משחק לילדים יחד עם הקהילה, ובנינו יחד גינת משחקים ברחוב הכובשים בכרם התימנים. סצ'קו תמך לאורך כל הדרך, כולל זה שנעלמתי מהמשרד לשבוע ומשהו, וגם בא לעזור פיסית בעבודה. ממנו למדתי שעל האדריכל להיות מעורב גם ציבורית ולתרום מהידע והיכולות שלו למטרות חברתיות רחבות יותר.

המשרד ביפו היה בעצם שני חדרים. בחדר הקדמי ישבה המזכירה, ומאחורי מחיצה-ספרייה היה חדר הישיבות. בחדר השני היו ארבעה שולחנות שרטוט גדולים. השולחן של סצ'קו היה מעט גדול יותר, ומעט גבוה יותר, וממוקם אסטרטגית כך שיוכל לראות את דלת הכניסה ואת שולחן המזכירה. כאשר היו קצת יותר עובדים במשרד הם עבדו בגלריה שתפסה חצי משטח החדרים בערך ועלו אליה במדרגות "ברזילאיות". כל מילה שנאמרה במשרד נשמעה על ידי כולם, וסצ'קו הדגיש את החשיבות של קומוניקציה – בינינו ועם הלקוחות. בימים שהיינו במשרד בצהריים אכלנו כולם יחדיו – וסביב השולחן, באווירה לא פורמלית התנהלו דיונים סוערים על הפרויקטים, וגם על פוליטיקה וחברה בישראל.

סצ'קו ראה באדריכלות מעשה תרבותי ופוליטי – אבל הבין שלבניינים טובים יש חיים הרבה מעבר לכוונותיהם של מזמיניהם ובוניהם. כשהתווכחתי איתו על עבודתו בישוב היהודי בלב חברון אמר שאם ייגזר על הישוב להתפנות – יוכלו הבניינים לשרת תושבים פלסטינים, כפי ששימש אותנו הבניין של המשרד ביפו. אבל כאשר ביקשתי לא להיות מעורב בפרוייקטים בשטחים – הסכים, במידת האפשר. בין לקוחותיו היו קיבוצי השומר הצעיר, ואנשי גוש אמונים, חסידי ברסלב וחילונים גמורים, יהודים וערבים. לכולם התייחס ברצינות, את כולם ניסה להבין כדי לספק להם את צרכיהם, את כולם ניסה ללמד לשאוף ליותר מבחינה אדריכלית.

כבר אז ידעתי שיש לי זכות גדולה לעבוד עם אדריכל גדול, שהוא גם אדם טוב ושופע הומור ואירוניה עצמית. שיעורים שלמדתי ממנו לקחתי איתי לכל חיי.

היה שלום מורה יקר.

 

השדרה הראשית של מטרופולין גוש דן

ניצן הורביץ כותב אתמול בהארץ על שקיפותם של הולכי הרגל בדרך שבין מרכז עזריאלי בתל אביב לבין הבורסה ברמת גן. אבל הפספוס גדול הרבה יותר. דרך פתח תקווה הותיקה המחברת בין יפו לבין פתח תקווה היא בעצם הציר שסביבו התפתח המטרופולין שהוא לבה של מדינת ישראל. היום הציר הזה מחבר את המע"ר המטרופוליני של תל-אביב, עם הבורסה ברמת גן, מרכז העסקים הראשי המתפתח סביב שד' בן-גוריון בבני-ברק, בית חולים בילינסון וקריית אריה בפתח תקווה. לאורכו של ציר זה ינוע בעוד שנים מעטות הקו האדום של הרכבת הקלה, שתהיה הסנונית הראשונה של מערכת התחבורה הציבורית המטרופולינית.

הציר הזה הוא הזדמנות לחרוג מעבר למדיניות התכנון העירונית, ואפילו המחוזית כי הציר הזה מחבר את מחוזות תל-אביב והמרכז וליצור שדרה מטרופולינית שאורכה 10 ק"מ וחצי (לשם השוואה אורכו של הדיאגונל בברצלונה הוא 10 ק"מ). השדרה תעשה שני דברים. האחד, תחבר את הדרך הראשית הזו, עם כל הפעילות שלאורכה אל השכונות המקיפות אותה, ותאפשר גם הליכה ברגל ונסיעה באופניים נעימות לאורכה, בצל העצים תתאפשר גם פעילות מקומית של בילוי זמן ושהייה. מצד שני, תכנון אחיד של המרחב הציבורי ייצור רחוב איקוני שייתן לראשונה זהות למרחב המטרופוליני. השדרה נותנת מצד אחד מקום אנושי ומקומי, ומצד שני קשר מטרופוליני היא מחזקת את האופן שבו אנשים באמת חיים בעיר המודרנית. עובדים, לומדים ומבלים במטרופולין מצד אחד ומצד שני קשורים לשכונתם, שירותיה וזהותה.

אבל כדי לפתח ציר כזה צריך חזון של ראש עיר שרואה את עצמו גם כראש מטרופולין – לרון חולדאי לקח זמן להתחיל להבין שזה אולי תפקידו. האם הוא מסוגל ליזום ולהוביל מהלך כזה, או לפחות להתחיל אותו בקטע הראשון שלו שנמצא בעירו? גם שדרות רוטשילד לא נבנו בבת אחת אלא באופן הדרגתי בעקבות התפתחות השכונות של תל-אביב, אבל משום שהתבנית של השדרה כבר הייתה קיימת, ונתנה זהות ומקום לתושבים היא שוכפלה שוב ושוב עד שקיבלנו את השדרה האיקונית של מרכז תל אביב.

עוד פרטים על דרכים ראשיות במטרופולין וחשיבותן האזורית בפוסט שכתבתי לפני שנים כאן.

טעות גדולה ויקרה – כביש 531

.ארבע מיליארד ושבע מאות מיליון שקל עלה לנו הפרויקט הזה, והוא יעלה לנו עוד הרבה יותר

בחישוב לק"מ זה יוצא מעל ל- 335 מיליון ש"ח לק"מ של דרך. והכל כדי להעביר יותר כלי רכב שכולם יגיעו אל הפקק הרגיל שבמבואות תל-אביב. כי הרי הקיבולת באיילון כבר מלאה, וגם הכניסות הצפוניות לתל-אביב אינן יכולות יותר להתרחב, וגם היציאות לאזורי התעסוקה של הרצליה ולאזור התעסוקה של צומת כפר סבא. תנו לו כמה חודשים וגם הכביש הזה יהיה פקוק.

כתבתי על זה כבר כאן ואחר כך כאן

הבעיה איננה רק בכך שבניית עוד דרכים רק מוסיפה עוד נסיעות עד שהדרך מגיעה לרוויה – כלומר לפקק. אלא בעיקר שבניית דרכים מהירות יוצרת קשר שגוי בין דרכים ראשיות והמרקם העירוני שסביבן. קשר שאיננו מאפשר ליצור מערכת תחבורה המבוססת על הליכה ברגל, ונסיעה בתחבורה ציבורית. כך, תחנות הרכבת לאורך הכביש מרוחקות יותר ממאה מטר מהבינוי הקרוב ביותר אותו הן צריכות לשרת, והחצייה אליהן כרוכה בחציית נתיבי גישה למחלפים (ראו ערך תחנות הרכבת באיילון), וכל המרחב שמסביב לדרך הראשית, במקום להיות מיועד למגורים בצפיפות גבוהה, תעסוקה ומסחר, שאליהם ניתן להגיע באמצעות תחבורה ציבורית מהירה הנוסעת על הדרך ומתחתיה, הוא מרחב מת מבחינה נדל"נית ומכל בחינה אחרת – בגלל השפעות הרעש וזיהום האוויר של הדרך.

יצירת רחוב עירוני ראשי, עם שלושה נתיבי תנועה בכל כיוון אשר אחד מהם הוא נתיב תחבורה ציבורית, עם צמתים כל 400 מטר שמחברות רחובות ראשיים חוצים לישובים שמשני צידי הדרך תאפשר להעביר כמויות נוסעים דומות לאלה שתעביר הדרך המהירה (מעל לחצי מהם בתחבורה הציבורית) אבל תפתח גם לפחות 5,600 דונם לפיתוח שיהיה כולו בטווח הליכה ברגל מהדרך ואמצעי התחבורה הציבורית המהירים שלאורכה. מדובר בלפחות 12,000 יחידות דיור, וסדר גודל של מיליון מ"ר לתעסוקה, גם אם נניח צפיפויות לא גבוהות במיוחד – וכמו כן כמות מסחר לא מבוטלת. והכל פרוס למדי לאורך הדרך ולא ממוקד סביב המחלפים תוך יצירת פקקים נוספים כתוצאה מהעומס ביציאות.

הנה קישור למאמר נוסף מהמוסד למנהל ועירוניות בצרפת שמתאר את הטרנד החדש בעולם – להפוך דרכים מהירות עירוניות לשדרות, פשוט כי העלות של שיקומן איננה מניבה תועלות, ואילו פיתוחן מחדש כשדרות מביא תועלות עירוניות רבות. חבל שאנחנו, 50 שנה אחרי ממשיכים למחזר את הטעויות של קודמינו במקום ללמוד מהם וזורקים את העושר שלנו על דרך ללא מוצא.

מוות מצער ומיותר

מה שקרה היום באום אל חיראן היה מוות מיותר של שני אנשים במסגרת פעילות שגם אם הייתה חוקית לעילא הייתה מיותרת לחלוטין. אין שום סיבה אמיתית למאבק הזה על הקרקע. אין מחסור בקרקע בנגב, וגם אם רוצים להקים ישובים יהודיים אין סיבה לעשות זאת דווקא על חשבון התיישבות ערבית. העיקרון של הכרה בישובים הבדואים במקומם במידת האפשר הוכר על ידי המדינה בוועדת גולדברג, אושר גם על ידי בני בגין, וחלק מן התכנון היום לאוכלוסייה הערבית נעשה על פיו. הוצאת סוג אחד של אנשים מישוב שבו הם גרים מזה שנים, כדי לתת את הקרקע והמקום לתושבים מסוג אחר הוא מעשה שלא ייעשה במדינה דמוקרטית ומהווה עוול שכל אחד יכול להבין ולהזדהות איתו.

אני עובד וחוקר כבר הרבה שנים את ההתיישבות הבדואית בנגב. כל מי שמכיר אותה ועיניו בראשו יודע כי האופן שבו התיישבות זו מתפתחת תלוי באופייה של החברה והתרבות הבדואית, על מערכת החוקים הפנימית שלה. אין שום דבר מקרי בצורה שבה היא מתפתחת, ומצד שני אין בה גם שום אסטרטגיה או תכנון כוללני אל מול רשויות המדינה. ההפך הוא הנכון, במידה רבה הבדואים רוצים שהמדינה תסייע להם להתפתח במסגרת הישובים שלהם, תוך שמירה על תרבותם מצד אחד, ושינוי הדרגתי של החיים והשתלבות במרחב הישראלי מצד שני. מבחינות רבות ההתיישבות הבדואית מתאימה את עצמה לסביבת המדבר ומוצאת פתרונות יצירתיים לקיום חיים סבירים בתנאים כלכליים קשים ביותר – הרבה יותר מאשר הסביבה "המתוכננת" שהמדינה יודעת ליצור עבורם בעיירות שנבנו על ידה. אין הבדואים מעוניינים כלל לקרוא תיגר על הריבונות של ישראל. הם מעוניינים לחיות בתוכה בשקט, בשלום וברווחה כמו רובנו.

מי שהופך את הסכסוך הזה לסכסוך לאומי, מי שמתעקש מסיבות לאומיות, בעטיפה כלכלית או סביבתית להתעקש על העיקרון של מקסימום בדואים במינימום שטח, כאשר מצד שני, באותו מרחב, הוא מתכנן ומפתח ליהודים ישובים פרבריים וחוות חקלאיות, ידחף בסופו של דבר את האוכלוסייה למאבק עם מאפיינים לאומיים ודתיים, ובסופו של דבר לפיצוץ של אלימות שמה שקרה היום עוד יחוויר לעומתו.

וילאנל לזמננו – לכבודו של לאונרד כהן ז"ל

חייב להודות. כשהייתי נער לא אהבתי את לאונרד כהן. לא התחברתי לקול העמוק והמחוספס ולמילים הסתומות. הוא נראה לי כמו מלכודת צוף לנערות, שכמובן אהבו אותו מאוד. אולי הייתי צריך ללמוד ממנו משהו. גיליתי אותו מחדש רק בבגרותי ובמיוחד בתקליט Dear Heather. בתוך התקליט הזה נמצא שיר שמדבר אלי במיוחד, קוראים לו וילאנל לזמננו. וילאנל הוא צורה שירית בת 19 שורות המורכבת מחמישה בתים בני שלוש שורות שהחריזה שלהם קבועה א.ב.א והבית האחרון בן 4 שורות א.ב.א.א כאשר שתי השורות האחרונות חוזרות על השורה הראשונה והאחרונה של הבית הראשון בהתאמה.

את כל זאת למדתי אחרי שהחלטתי הבוקר לתרגם את השיר לעברית, אבל תוך כדי שמירת צורתו השירית והנה הוא לפניכם לכבודו של לאונרד כהן, נביא לזמננו.

מתוך חשבון נפש נוקב
מדורבנים מכאב ולהט האהבה
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

זו האמונה שבלב:
בני האדם ידעו שוב חיי אחווה
מתוך חשבון נפש נוקב

אהבנו את הקל והמלבב,
אך עתה במוח חד ויד שלווה
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

יעזבונו נטיות הלב,
גזע ודת לא עוד ייצרו קירבה
מתוך חשבון נפש נוקב.

המפה המושחתת והמטעה תיעזב,
אשר למען רווח תעתעה ברבבות הרבבה,
מתוך חשבון נפש נוקב.

חוק ואמנות צרים, מחדש נעצב
שסמליהם המיליונים שנשחטו למעזבה,
מתוך חשבון נפש נוקב
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

עקידת יצחק – קריאה בסיפור המקראי ובפיוט "עת שערי רצון"

לפני שנתיים, לקראת ראש השנה פתאום עלו בי המחשבות האלה. ישבתי וכתבתי אותם, הראיתי אותם לאנשים אחרים, קיבלתי תגובות, דיברתי בהם כדבר תורה בבית הכנסת של אבי בגבעה הצרפתית בירושלים. לקראת ראש השנה הגיע הזמן לשחרר אותם לחופשי. משהו קצת אחר ממה שקוראי הבלוג רגילים אליו, וקצת יותר ארוך מהרגיל.

אחד הרגעים המרגשים ביותר בתפילת ימים נוראים הוא הרגע שלפני תקיעת השופר. זו שבראש השנה, ועוד יותר ממנה תקיעת השופר שבסוף תפילת נעילה ביום הכיפורים, זמן נעילת שערי רחמים. רגע זה מלווה בנוסח הספרדי על ידי הפיוט "עת שערי רצון" מאת ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס. פיוט זה הוא אחד הפיוטים האהובים בתפילה הספרדית, וכך היה אף בבית הכנסת האיטלקי שבו הקנה לי אבי את יסודות המסורת.

במאמר קצר זה, ברצוני לברר מדוע סיפור העקידה, והפיוט המרחיב ומפרש אותו, עדיין מדברים אלינו, למרות מרחק הזמן והאמונה. הקריאה כאן של סיפור העקידה ושל הפיוט היא קריאתו של אדם חילוני, שמעולם לא חווה התגלות, ושהקולות היחידים ששמע בחייו הם קולותיה הפנימיים של התודעה האנושית של עצמו. אך הקריאה כאן היא גם של אב, ובן – המזדהה עם שתי הדמויות שבסיפור ומנסה להבין את רובדי ההזדהות השונים שלו.

במדרש, ובפרשנות הדתית לסיפור העקידה, מהווה סיפור זה דוגמא לאמונתו המלאה של אברהם, המוכן, במצוות האל, להקריב את בנו היחיד והאהוב, המהווה גם את הסיכוי היחידי שלו למימוש הבטחת ההמשכיות של האל. הוא מהווה גם דוגמא למוכנותו של יצחק למות על קידוש השם. יש הרואים בסיפור לא רק ניסיון שהאל מנסה את אברהם, אלא גם ניסיון שבו מנסה אברהם את האל – אברהם נענה להוראתו של האל ללא ערעור, מתוך ביטחון שהאל לא ייתן למעשה לקרות, וברגע האחרון יראה לו שה אחר לעולה. מוטיב נוסף הקיים הן במדרש והן בפיוט הוא הפורקן הבא מתוך בקשת הרחמים, והרחמים עלינו צאצאיהם של אברהם ויצחק בזכות זיכרון זכותם. בקשת הרחמים, שהיא הסיבה שהפיוט נקרא בראש השנה וביום הכיפורים לפני התקיעה בשופר, איננה קיימת בסיפור המקראי. בקשת הרחמים של מלאכי השמים מופיעה במדרשים על סיפור העקידה, ובפיוט שלפנינו מופיעה בקשת הרחמים בבית הפותח במילים: "דפקו בשערי רחמים לפתוח/הבן להיזבח ואב לזבוח". בית זה, מפתח בעצם את הביטוי המקראי הקצר: "וילכו שניהם יחדיו". הוא מבטא את מחשבותיהם של השניים, כל אחד לעצמו, אך גם יחדיו, תוך כדי המשך ההליכה לעבר המקום המיועד. פסוק זה, "וילכו שניהם יחדיו", מהדהד בתוכי את אותם בקרים של שבת שבהם הלכנו אבי ואני לבית הכנסת האיטלקי בירושלים, ובמיוחד את הליכתנו יחדיו, באותה שנה שלפני בר-המצווה שלי שהיינו הולכים יחדיו ברגל לבית הכנסת שב- Lower Merion ליד פילדלפיה שהיה מרוחק מביתנו מרחק של למעלה משעה. הולכים, פעמים רבות בשתיקה, יחדיו.

אברהם הוא מורד ומחדש. הוא איש ההולך בעקבות ציווי אלוהיו מבית אביו אל ארץ אחרת, לחיים אחרים, לדת אחרת. אך ככל מורד ומחדש, עם הולדת בנו הוא עומד בפני האתגר של ההמשכיות. התרבות ממשיכה רק דרך המעשה של האנשים החיים אותה. אם בנו של אברהם יעשה כמעשה אביו, יפנה לדרך חדשה ואחרת, לא תהיה לדרכו של אברהם המשכיות. מה צריך אם כן אב לעשות כדי לצרוב בנשמתו של הבן את תודעתו ואלוהיו? במיוחד אב שבעצמו פנה לדרך אחרת מדרכו של אביו, אבל עתה רואה שאם בנו יפנה גם הוא לדרך חדשה לא תהיה לדרכו כל המשכיות? מוטיב זה בא לידי ביטוי בתחילת הבית השלישי, כאשר אברהם מסביר לשרה מדוע הוא לוקח את בנה:

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק.
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק.
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק.

הדילמה של אברהם היא דילמה מוכרת לכל הורה, ועוצמתה חזקה במיוחד להורים שהם מהגרים בארץ חדשה, זרים החיים בקרב תרבות שונה, כפי שהיה אברהם בסביבתו, וכפי שהיו היהודים כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלהם. הביוגרפיה של ר' יהודה מספרת שמוצאו מפס שבמרוקו, ואחר כך חי בחאלב, ושמותו בא עליו בדרכו לבגדאד אל בנו שהתאסלם כדי לשכנע אותו שיחזור אל היהדות. ייתכן שבדברים שהוא שם בפיוט בפי יצחק, כפי שנראה להלן, הוא מבקש לתקן את מה ש"התקלקל" בעולמו ובחייו שלו, ועל כן ספוג הפיוט בעצב רב כל כך.

ננסה להסתכל רגע על הסיפור המקראי והפיוט מתוך תודעתם של שני השחקנים הראשיים. אברהם שותק, ואיננו מסביר את מעשיו, וכשהוא מדבר הוא אומר חצאי אמיתות או ממש שקר. כך הוא אומר לנערים: "שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער, נלכה עד-כה; ונשתחווה, ונשובה אליכם", זאת כאשר הוא יודע שהוא יחזור לבדו. גם כאשר יצחק שואל אותו: "איה השה לעולה" הוא עונה תשובה אמיתית, אבל מתחמקת: "אלוהים יראה לו השה לעולה, בני" והפיוט מפתח את התשובה הזו להסבר שמסביר אברהם ליצחק על רצונו של אלוהים, ועל מעשה העקידה כהתעלות של שניהם, אך כל זאת עדיין מבלי לומר באופן מפורש מי הוא המוקרב לעולה: " נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא/ אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ". גם כאשר הוא משתף את יצחק בעבודתו את האל, אין הוא אומר לו מפורשות מי הזבח, למרות שיצחק מבין. אברהם עושה את מה שתודעתו ותחושת חובתו אומרים לו לעשות, אך כמי שאיננו שלם עם מעשהו, הוא מסתיר אותו מעצמו ומאחרים – כמעט כמי שכפאו שד.

מצד שני, יצחק בתמימותו הילדותית, מפגין דווקא את ידיעתו בהלכות הדת. הוא יודע שלקרבן נדרש גם שה, ותוהה היכן הוא. ובפיוט, אף מחציף פנים כאותו ילד מוכשר התוהה לפעמים על מעשיהם הלא שלמים של הוריו: "האת ביום זה דתך שוכח?" הוא שואל. בסיפור המקראי, לאחר תשובתו של האב יצחק נאלם. הוא משתף פעולה ואיננו מתמרד, אך עושה זאת מתוך שתיקה, כמי שמקבל עליו את הדין, אך באופן סביל. המשורר בפיוט לוכד את השניות הזו של שניהם, בבית המתאר את מעשה העקידה עצמו: "הכין עצי עולה באון וחיל. ויעקוד יצחק כעקדו איל. וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל/ וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל/ עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ." עם זאת בפיוט, כבנים רבים, יצחק נכון להקריב את עצמו על מזבח עקרונותיו ואמונתו של האב. בהיותו עקוד, פונה יצחק אל אברהם, או אולי אלינו הקוראים ומקונן, לא על עצמו ומר גורלו, אלא על אבדנה וצערה של האם: ”אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה", כי הרי ברור שהאב לא יוכל לנחם את האם על גורלו של בנה אותו מימש במו ידיו. אז בבית הבא ובמפנה חד, הוא פונה אל האב ומבקש אותו להיות שלם עם מעשהו:

נָא חַדְּדָה אָבִי וְאֵת מַאֲסָרִי.
חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי.
קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי.
וֶאֱמוֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ.

הבן קורא לאב להיות שלם לגמרי עם מעשהו, והמשורר איננו חוסך מאיתנו את המקבריות של תיאור המפגש האפשרי של אברהם עם שרה לאחר המעשה, ואולי חושש יצחק שאברהם ימשיך להתחמק מלקחת אחריות על המעשה? הבן גדול באמונה מאביו שנקרא תמיד גדול המאמינים.

אותו רגע נשלם בעצם מעשהו של האב. האמונה באל ובעצמתו הופנמה על ידי הבן. אברהם שומע את קול המלאך קורא אליו, נושא את עיניו ורואה איל אחר, ומעלה אותו לעולה תחת בנו. ויצחק? יצחק נעלם מן הסיפור. האל מבטיח לאברהם שפע ברכות וזרע כחול אשר על שפת הים, ואברהם שב לבדו אל נעריו, יצחק איננו מוזכר: "וישב אברהם אל-נעריו, ויקומו וילכו יחדיו (שוב אותו יחדיו, אך ללא יצחק) אל-באר שבע; ויישב אברהם, בבאר שבע." גם למשורר בפיוט אין מילה נוספת להגיד על יצחק. הדרמה הגדולה בחייו כבר קרתה. אם היינו צריכים להשתמש במילים של היום כדי לתאר את קורות חייו היינו אומרים שהוא פוסט-טראומתי. הוא צריך להמשיך לחיות עם אב שהיה מוכן לשחוט אותו במצוות אלוהיו. מה עוד יהיה מוכן אותו אב לעשות אם רק יראה סימנים של סטייה מדתו. ואכן ברוח זו מפרש את הדברים אברהם בן יהושע במאמרו: "ממיתוס להיסטוריה". הוא רואה את הסיפור כולו כמחזה שאברהם מציג ליצחק, כדי לעורר בו פחד ממנו עצמו, ומאלוהיו, וכך לקשור אותו ל"דתו" של אברהם.

אני אינני מקבל פרשנות זו של א.ב. יהושע, כי הרי כך קל לנו לפתור את עצמנו מהזדהות עם הסיפור, והרי אנחנו מזדהים בסיפור, וביתר שאת בפיוט, הן עם אברהם – והדילמה האיומה שלו, והן עם יצחק וההקרבה העצומה שלו. מדוע סיפור העקידה מטלטל אותנו כל כך?

אולי כי סיפור העקידה, ככל מיתוס גדול, מספר לנו משהו על הקונפליקטים והדילמות של חיינו, גם אם הן קטנות יותר במימדיהן. סיפור העקידה הוא משל על האופן שבו כל הורה בהכרח קושר (עוקד) את ילדיו לדרך חיים מסוימת, להשקפת עולם, לדת במובנה הרחב כתרבות חיים, על כל השלכותיה. אנו עושים זאת במודע ושלא במודע. מצד אחד אנחנו אוהבים את הפתיחות הסקרנות והתום של ילדינו, ומצד שני אנחנו מרגישים צורך לביית ולתרבת אותם – למענם, אך בעיקר למעננו, עבור ההמשכיות הפיזית והתרבותית שלנו. כהורים אנחנו רואים את ילדינו, בעיקר בשנות חייהם הראשונות כדף פתוח, ככלי מלא אפשרויות, פתוחים לכל התנסות חדשה, מלאים ביצירתיות – אך יחד עם זאת נתונים להשפעתה החזקה של הסביבה, ובעלי רצון עז להתמזג בתוכה ולהתאים אליה. על כן אנו מרגישים צורך לעקוד אותם, לאלף אותם קצת אל דרכינו. אנחנו עושים זאת במעשה ובדיבור, לעיתים אפילו ללא מודעות. ייתכן שבצער מסוים אנחנו חוזים בתוצאה. התום והיופי והראשוניות שלהם נעלמת – במיוחד כשהם ממהרים מדי לציית ולהצטיין בהפנמת שיעורינו.

והילדים, אלה בדרך כלל הולכים בששון יחד איתנו, במיוחד בילדותם. מודעים אך מעט לאופן שבו עקידה זו מהווה גם קרבן של חלק מפוטנציאל החיים שלהם. רק שנים מאוחר יותר יוכלו להבין איך לטוב ולרע חייהם הותנו על ידי בחירותינו, מעשינו ומחדלינו כהורים. יבינו ויצטרכו לסלוח לעצמם, על שהלכו בתלם, ולנו על שעקדנו אותם אל המזבח הזה. אולי זוהי המשמעות הטמונה במעמקי הפיוט, החוזר בסוף כל בית על המשפט: "עוקד, והנעקד והמזבח." עוקד – האב, הנעקד – הבן, והמזבח הוא התרבות שלנו כבני אדם בכלל, אך במיוחד כיהודים, שכפי שאומר א.ב יהושע סיפור זה הוא סיפור מפתח עבורנו. יחד עם הסיפור הנורא, והפיוט מלא ההוד והרגש, שנאמר ברגע של מתח וחרדה לפני התקיעה בשופר. אנו נעקדים כולנו אל יהדותנו כתרבות וכגורל.

כאן אני חוזר אל מעט הפרטים הביוגרפיים הידועים לנו על המשורר ר' יהודה בין שמואל אבן עבאס. אולי הוא היה בדרכו לבנו בבגדאד לא כדי לנסות ולהחזיר אותו ליהדות, כפי שקראתי במספר מקורות, אלא כדי להגיד לו שלמרות שהתאסלם הוא עדיין בנו, ושהוא שמח שבחר בחיים.