מיפוי רגשות

את הדוקטורט שלי בברקלי עשיתי בנושא של מיפוי רגשות. מיפוי רגשות הוא מיפוי של התחושה הבסיסית של מצבנו הגופני והנפשי בכל רגע נתון – מטרתם של אדריכלות ועיצוב עירוני היא ליצור עבורנו את התנאים שבהם אנו יכולים להרגיש טוב יותר בסביבה הבנויה.

אחת השאלות הקשות ביותר לתשובה היא: על מה בעצם משפיע המבנה הפיזי של הסביבה, ובאילו אמצעים נעשית ההשפעה הזו. אדריכלים ומתכננים עירוניים במהלך המאה ה – 19 ותחילת המאה ה – 20 האמינו שהסביבה הפיזית משפיעה ישירות על אופי התושבים, ועל בריאותם. הם זיהו את תנאי החיים הקשים ששררו בעיר התעשייתית, עם הפשע, העוני, המחלות, ובעיקר ההידרדרות המוסרית של תושביה. הנחתם היתה, ובעקבות זאת תוקנו תקנות בניין עיר, נבנו שיכונים, ותוכננו ויושמו תוכניות רבות היקף, ששיפור הסביבה הפיזית, יביא בעקבותיו את שיפור המצב החברתי.
המציאות טפחה על פניהם של המתכננים. בחלק מן הפרוייקטים שנבנו, שיכונים לדוגמא שזכו בפרסים, גאו הפשע, האלימות והונדליזם לשיאים כאלו, שבסופו של דבר לא נותר לרשויות אלא לפוצץ חלק משיכונים אלה. מבקר האדריכלות צ'רלס ג'נקס אף הכריז שיום פיצוצו של שיכון כזה בסט. לואיס, מהווה את יום מותה של האדריכלות המודרנית. מותה, משום שיחד עם פיצוץ זה מתה הנחת היסוד של האדריכלות המודרנית – הנחה פשטנית במקצת אך זו היא שהדריכה רבים ממתכנני השיכונים, והיא שאם יהיה לאנשים אור, אויר וירוק מסביב, הם יהיו אנשים בריאים שיחיו בחברה בריאה.

הריסת פרויקט Pruitt Igoe בסט. לואיס

החל משנות השישים הפך מקצוע תכנון הערים יותר ויותר לנחלתם של אנשים שהכשרתם היתה סוציולוגיה, כלכלה ועבודה סוציאלית. בעולמם של אנשים אלה העיר היתה מערכת של יחסים בין אנשים, למקצועות אלה לא היה ברור, וגם לא נראה מהותי, מהו היחס המרחבי בין אנשים. משתנים כמו מוצא, רמה כלכלית, השכלה, ומין, הפכו להיות המשתנים המהותיים, שעל פיהם ניתן היה להסביר ולנתח תופעות בעיר, כמו ירידה של שכונת מגורים זו או אחרת, הגירה של אנשים ממקום למקום, מידת הקשר שאנשים הרגישו כלפי מקום מגוריהם, מידת המוכנות שלהם לפעול לשמירה על שכונתם. עצם ההגדרה של שכונת המגורים וגבולותיה הפיזיים נראתה קשורה יותר למי שגר בה, מאשר לגבולות פיזיים ומבנים מרחביים כלשהם.
נשאלת השאלה אם כן – על מה כן משפיעה הארכיטקטורה? חלק מן האדריכלים, ובמיוחד אלה הרואים בארכיטקטורה אמנות, העדיפו לומר, ואם לא לומר בריש גלי אז לחשוב ולהתנהג בהתאם, שהארכיטקטורה איננה משפיעה על כלום באופן ישיר, אלא היא מעין סמל, כפי שהאמנות היא סמל, וחלק משפה המתפתחת עם הזמן בשיח בין האמנים ובין עצמם, ובינם ובין מבקרי האמנות. חופש "אמנותי" זה איפשר לאדריכלים אלה לשחרר את עצמם מאחריות לחיים של האנשים החיים בתוך ובין יצירותיהם. היצירה עצמה, החיפוש אחר החדשנות בעיצוב המרחב, בטכנולוגיה של בנייתו, בחומרים שבהם משתמשים – הם מטרת היצירה האדריכלית. לאנשים יש את החופש להתנהג בתוכה ולידה כפי שירצו.
בתחילת שנות השישים הראה מתכנן ערים ואדריכל אמריקאי בשם קווין לינץ' שהסביבה משפיעה על האופן שבה אנו תופסים אותה. אנו מארגנים את המפה המנטלית של האזורים שבהם אנו חיים על פי חמישה אלמנטים: נקודות ציון, נקודות מפגש, צירי מעבר ראשיים, גבולות בין מתחמים, ומתחמים בעלי זהות הומוגנית. מקומות שונים הם בעלי יכולת שונה לאפשר לנו ליצור מפה קוגניטיבית שלהם – ועל כן, אותם מקומות שיש בהם מבנה שקל לנו יותר לזכור אותו, הם גם אזורים שבהם יהיה לנו קל יותר להתמצא.
יותר מאוחר, הראה ג'ק נאסאר מאוניברסיטת אוהיו, שהמפות הקוגניטיביות הללו אינן נייטראליות מבחינה רגשית. יש לנו תמיד שיפוט ערכי לגבי מקומות שונים בעיר, חלקם אנו שופטים באופן חיובי, וחלקם באופן שלילי, ויש מידה גדולה של הסכמה (בקרב אנשים מאותו מקום ואותה תרבות פחות או יותר), לגבי ההערכות הללו.
אני המשכתי צעד נוסף. הראיתי, שלא רק שאנשים תופסים את הסביבה בצורה דומה, לאחר מעשה, ולפעמים מתוך זה ששמעו עליו יותר מאשר מתוך הכרות אישית, אלא שאנשים מרגישים בפועל בסביבה נתונה דברים דומים – ושההשפעה של הסביבה על תחושותיהם גדולה יותר מאשר ההשפעה של המשתנים החברתיים שלהם (גיל, מין, בעלי בתים או שוכרים וכו.).
איך עשיתי את זה? ביקשתי מאנשים ללכת עם מפה של שכונת מגוריהם, ולציין עליה באמצעות הספרות 1-4 את תחושתם בכל פעם שירגישו שהיא משתנית בין טוב מאוד, לטוב, לרע לרע מאוד. נסו זאת בעצמכם בפעם הבאה שאתם הולכים ברחוב כלשהו. תראו שאין זה קשה להבחין בכך, ושאחרי כמה דקות של התנסות, מתרגלים לשים לב למשהו שבדרך כלל אנחנו מדחיקים אותו אל מתחת לסף ההכרה. ייתכן ותגלו כמה דברים חדשים על עצמכם ועל סביבת מגוריכם. אח"כ לקחתי את המפות השונות והעברתי את ההערכות למפה אחת, מפה זו ניתחתי באופן סטטיסטי בדרכים שונות כדי לראות האם הדפוסים שניתן היה לראות בה היו מקריים, או שהסבירות לכך היתה נמוכה. ניתחתי גם את מספר האנשים שיש לשאול כדי לקבל מפה יחסית אמינה (גודל המדגם הסטטיסטי הדרוש), באותו מקום זה לא היה הרבה, משהו בסדר גודל של שני אנשים לכל קטע רחוב.
מהי המשמעות של הדבר הזה: מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו אומרים לנו שעל טעם וריח אין מה להתווכח. למרות התחושה הרווחת בציבור שפרוייקטים אדריכליים חדשים הורסים לפעמים סביבות קיימות והרמוניות, האדריכלים של אותם פרוייקטים טוענים שההתנגדות לפרוייקטים שלהם נובעת מנבערותו של הקהל, וחוסר ההבנה שלו באמנותם הנעלית. והנה מסתבר, שלא רק שהתחושות שלנו מושפעות ישירות מהמבנה של הסביבה שבה אנו נמצאים (וגם ממי האנשים שסביר שנמצא בה, ועל כך בעתיד), אלא שיש מידה רבה של הסכמה בציבור לגבי מקומות שאנחנו מרגישים בהם טוב, וכאלה שאנחנו מרגישים בהם רע. תארו לכם את התרגיל הבא: תושבי שכונה מסויימת או רחוב מבצעים מיפוי תחושות של סביבתם, ומגלים שאזורים מסויימים בה גורמים לתחושות רעות אצל רובם – ודורשים מן העירייה, או מהבעלים של אותו אזור לעשות שינויים כך שאזורים אלה יתוקנו. וקחו את זה צעד אחד הלאה, העירייה עושה באופן סדיר דיאגנוזה של רחובות העיר על ידי מיפוי תחושות, דיאגנוזה זו הופכת להיות הבסיס לתוכנית עבודה לשיפור ושיקום רחובות העיר, ובסיס להנחיות ליזמים כדי שיפעלו כך שישפרו את האזורים הבעייתיים.
כמה שונה הבסיס הזה מהבסיס הקיים היום לתכנון העיר. עם הזמן, העיר בהשפעת פעולה מכוונת שמטרתה לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר ברחובותיה ובחלליה הציבוריים תהפוך (הפלא ופלא) לעיר שנעים לחיות בה, לטייל בה, ולשהות בה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נתן רועי  On 5 באוקטובר 2008 at 15:52

    מדהים

  • אחת מלונדון  On 5 בינואר 2008 at 19:53

    כל פעם כשאני עוברת ליד אחד מבניני המגורים הגבוהים כאן בלונדון, שנבנו עבור האוכלוסיות הנזקקות (council estates)
    מתחשק להכריח את הארכיטקט שבנה אותם לגור באחד מהם במשך שבועיים. לא יותר, רק שבועיים.
    נראה אותו לא נכנס לדיכאון וחוטף איזה תסכול עמוק מהחיים.

  • deal  On 19 בנובמבר 2004 at 12:17

    I deffinitely agree that when people feel detached from their environment they become frustrated and do nothing to care for the environment. Therefore, they prefer to withraw into malls and other illusionary environments. It is high priority to get people engaged with their real environments before we all withraw into hyperrealities which will lead to catastrophy, and one of the ways to do this is to get people to begin to notice what they like or dislike about their immidiate spaces and then use it as one of many tools to improve those environments

  • עירולוג  On 19 בנובמבר 2004 at 11:50

    צריך להפריט את העיריות של העיר, שלכל שכונה תהיה עירייה משלה

  • אדאמאסטור  On 19 בנובמבר 2004 at 9:58

    אבל כמה בעיות שזורות זו בזו עולות אם אנחנו רוצים להגדיר את המציאות העמוקה של כל אחד מהניואנסים של היקשרותינו למקום מובחר! עבור פנומנולוג, הניואנס צריך להתפס כתופעה פסיכולוגית ממעלה ראשונה. הניואנס אינו בגדר צבע חזותי משלים. צריך אם כן לומר כיצד אנחנו חיים את החלל הויטלי שלנו יחד עם כל הדיאלקטיקות של החיים, כיצד אנחנו משרישים עצמינו, יום אחרי יום, בתוך "פינה של העולם".

    מתוך :La Poétique De L'espqce
    GQSTON BACHELARD

  • דרור  On 19 בנובמבר 2004 at 7:07

    אבל התוכנית כבר לא יכולה להצליח. הרי הרחובות במצב כל כך רע, שהאנשים יסלדו מהם, לטובת הקניונים. בתל אביב למשל, כל חלל שאינו ממוזג-אוויר יזכה לציון אפס. לעשות עכשיו מבחן פסיכו-גאוגרפי כזה יתן לך תוצאה שתוביל לבניית עיר שהרבעים שלה מורכבים מ"סינמה סיטי", "קניון אילון", "מגדלי עזריאלי" – כשאת כולם מחברים נתיבי איילון.
    כלומר, את המבחן הזה היה צריך לעשות בתנאי תחרות הוגנים, וזה כבר מאוחר מדי, לפחות בגושדן.
    מי יצביע "בעד" רחוב אבן גבירול, שיכול היה להיות בולוואר נפלא, כשהוא עובר ליד ארלוזרוב וכמעט מתעלף מצחנה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: