פארק איילון

היום התפרסמה הודעה בעיתון על ההתנגדויות לתכנית פארק איילון. תכנית המייעדת את כל השטח שבאזור חירייה וממערב לה לפארק מטרופוליני גדול לגוש דן. המתנגדים העיקריים לתכנית, חברת הזרע, החוכרת שטחים בגוש זה למטרות חקלאיות, אך המתכוונת לגרוף ממנו רווחים על ידי פיתוח שטחיה למגורים, מנהל מקרקעי ישראל ומשרד האוצר (שאף הם יהנו מהכנסות נאות לקופת המדינה מפיתוח השטחים הללו למטרות שונות שאינן פארק). מימין הוספתי קישורים לידיעה המקורית, ולכמה אתרים בנושא. חיפוש קצר בגוגל יביא אותכם למספר אתרים נוספים.
הסיפור הראשון הוא סיפורו של הפארק המרכזי (סנטרל פארק) בניו-יורק. ב – 1811, הכינה ועדה של פרנסי העיר ניו-יורק תכנית להרחבת העיר על גבי כל השטח של האי מנהטן. ניו-יורק אז עדיין היתה עיר פרובינציאלית וקטנה, הערים הראשיות בארה"ב היו בוסטון, ופילדלפיה. אך לפרנסי העיר היו תקוות גדולות ויוזמות רבות. התכנית מראה את חלוקת האי כולו לשתי וערב של שדרות רחבות בכוון צפון – דרום, ורחובות צרים יותר החוצים את האי ממזרח-למערב.העיר הקיימת באותו הזמן היתה רק הקצה של האי, האזור שמהווה היום את מרכז העסקים (מופיע בשחור כהה במפה). אנחנו רואים שהתכנית כוללת כמה פארקים שכונתיים קטנים, ומגרש גדול בשם Parade Ground מגרש מסדרים למיליציה המקומית, אך במהותה זוהי תכנית שנועדה לחלק את כל השטח של האי לחלקות, שניתן יהיה למכור אותם ולפתח אותם לשימושים שונים.
מפת הקומישינרס 1811

בשנות ה – 50 של המאה ה – 19, עם גידולה המהיר של ניו-יורק, שהפכה להיות הנמל הראשי של ארה"ב, וביתם הראשון של מיליוני המהגרים שהתחילו להגיע אליה מאירופה באותה תקופה, התחיל להיות מורגש הצורך בשטחים פתוחים, משום שאלה הפכו רחוקים יותר ויותר מהעיר. אדריכל הנוף פרדריק לו אולמסטד, מחלוצי המקצוע הזה, הקים תנועה בשם תנועת הפארקים, שהדגישה את החשיבות של פארקים בעיר התעשייתית כמפלט, וכאי של שלווה. מלבד סנטרל פארק, הקים באותה תקופה גם את פארק פרוספקט בברוקלין הסמוכה, שעדיין היתה עיר עצמאית באותה תקופה, ואת שרשרת האמרלד בבוסטון.
העיר ניו-יורק רכשה את הקרקע שיועדה לפארק (כלומר ויתרה על הכנסות רבות ממכירתה של הקרקע ליזמים פרטיים) ובתכנונו של אולמסטד ושותפו ווקס, נבנה הפארק בהשקעה של 14 מיליון דולר. הפארק, למרות מראהו הטבעי כביכול הוא מלאכותי לחלוטין, כולל קבוצות סלעים ושתילה של 4 מיליון עצים. הוא תוכנן כך שאפשרית בו תנועת כלי רכב החוצה אותו ממזרח למערב, אך תנועה זו איננה נפגשת, ואיננה מפריעה לתנועת הולכי הרגל. היום כמובן, לא ניתן לתאר את העיר ניו-יורק ללא הפארק, וערכי הקרקע שבסמוך אליו מרקיעים שחקים.
סנטרל פארק ומנהטן היום תמונה: Thorney Lieberman

גם בבוסטון הבינו שעם התפתחות העיר, הגן המרכזי הותיק שלה איננו יכול לענות על הצרכים. כמו כן היה צורך להגן על מקורות המים של העיר. המלצתו של אולמסטד היתה שהעיר תרכוש קרקעות נרחבות מעבר לגבולותיה, באזורים שהיו עדיין חקלאיים, תמשיך להחכיר אותם לאיכרים, עד שיגיע היום לפתח אותן, אז, תפתח חלק מן הקרקעות, אך תשמור את האזורים הרגישים אקולוגית, והחשובים למקורות המים שיהוו פארקים מטרופוליניים. כך נולדה הרשות של בוסטון לגנים ופארקים, הקיימת כבר למעלה ממאה שנה, ושבמשך שנים אלה המשיכה לנקוט באותה מדיניות באופן עקבי, וכך אפשרה את הקמתה של מערכת מופתית של פארקים מטרופוליניים ואת מימונה השוטף ותחזוקתה (אתר הרשות העירונית לפארקים).
הסיפור השלישי הוא של מערכת הפארקים של סטוקהולם (אתר). גם סטוקהולם חזתה את העתיד, וכבר בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת רכשה קרקעות נרחבות מסביב לעיר המקורית. היום העיר היא בעלת כ – 70% של הקרקע באזור המטרופוליני שלה. הרשות שמנהלת את מערכת הפארקים היא אותה רשות שעוסקת בתכנון ודרכים. המערכת נתפסת כמעכת משולבת, והתפקיד של שטחים ציבוריים נתפס כמהותי: 25% מסך כל השטח הוא רחובות, וכ – 40% מכלל השטח פארקים. השאר בנוי בצפיפויות גבוהות יחסית כדי להיות משורת על ידי תחבורה ציבורית בצורה יעילה.
ומהו הלקח הישראלי. הרי גם במקרה שלנו הקרקע היא בבעלות ציבורית. אין לנו כאן עניין עם בעלי קרקעות פרטיים שיש לפצות אותם על אבדן ערך הקרקע במקרה של הכרזת השטח כפארק. מנהל מקרקעי ישראל, ומשרד האוצר היו צריכים להיות מסוגלים לעשות את החשבון שפיתוח פארק איילון יעלה את יכולת המשיכה של כל אזורי המגורים שסביבו. דבר שעשוי להוסיף יותר ערך מאשר אותם 10,000 יחידות דיור שרוצים לבנות "כדי לממן את עלות הפארק". הבעיה היא שהאוצר ומנהל מקרקעי ישראל מתנהגים עם קרקעות המדינה, שהן המשאב היקר ביותר, והנדיר ביותר שיש למדינת ישראל, וששייכים בעצם לכולנו, כפי שהיה נוהג בעל קרקע פרטי קטן, ולא כפי המתחייב מגוף ציבורי שיכול וצריך לשקול שיקולים ארוכי טווח.
והערה לגופים התומכים בפארק: אין להסתפק במילים וסיסמאות, בכל האתרים שבדקתי לא ראיתי מפה, ולא קישור למפה המראה באופן גרפי את הטיעונים – שטח הפארק, השטחים של חיריה ומקווה ישראל, השטחים הנותרים, והשטחים שחברת הזרע רוצה לבנות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רן  On 13 ביוני 2006 at 0:51

    http://www.teva-tlv.org/3_e_4.html

  • פסח  On 16 בדצמבר 2004 at 15:08

    פארק מגוון באזור זה יכול להיות חגיגה לכל תושבי המרכז. אילו ניצלו חלק מהשטח להקמת מגרש גולף ציבורי (לזה דרושים שטחים נירחבים)
    ניתן היה לעודד נוער מהסביבה למשחק חברותי ומחנך.
    פעילות כזו כבר נערכת בקיסריה לבני נוער מאור-עקיבא

    מגרש כזה יכול להוות גם מקור הכנסה בלי לפגוע ב"ריאה ירוקה"

  • יואב  On 25 בנובמבר 2004 at 20:59

    וה-עיר עם פארקים היא לונדון כמובן

  • J  On 23 בנובמבר 2004 at 18:40

    אני תוהה: חברת הזרע חוכרת את הקרקע (למיטב ידיעתי, כל 3 שנים) השייכת למנהל. אם המנהל מפסיק להחכיר את הקרקע חברת הזרע אמורה לפנות אותה (בלי פיצויים כי הקרקע לא שלה), ואז ניתן לבנות על הקרקע פארק – כי ממילא זוהי אדמת מדינה.
    ברור לי כי במשפט הקודם ישנו כשל לוגי כלשהו, כי חברת הזרע תהיה בסופו של דבר הנהנית העקרית מבנית השכונה. האם משהו יכול להעיר את עיניי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: