תפקידם של האדריכלים

בשני הקישורים שמופיעים בצד ימין בטור היום ישנו דיון בתפקידם של האדריכלים בפרוייקטים גדולים. המאמר האחד מדבר על שיקום אתר מרכז הסחר העולמי בניו-יורק (Ground Zero), השני מדבר על פרוייקט השיקום העירוני הגדול באירופה. הפיכתו של נמל לונדון לאזור עירוני מגוון.

המאמר הראשון הוא ביקורת על ספר הסוקר את תהליכי התכנון של גראונד זירו. טענתו של הספר היא שהאדריכלים העכשוויים אחוזים "אובססיה חסרת האחריות לסגנון מעל לתוכן איננה מאפשרת להם ליצור קשר עם האתר עצמו; במקום זאת הם ראו באתר הזדמנות לספקולציה בתיאוריה גבוהה." "תרבות של מראה עיניים גרמה לעוסקים בה להיות חסרי כישורים להתעמקות". באופן מפתיע, הפירוטכניקה האדריכלית לא רק שלא הנמיכה את ציפיות הציבור מהאדריכלים, אלא גרמה להתחזקותו של הדימוי של האדריכל כאומן יוצר הנאבק בכוחות הרשע של הממון. בסופו של דבר, הארכיטקטורה המבריקה כביכול שימשה מסך עשן שמאחוריו סוכמו הדילים האמיתיים. "במקום לשמש כזרז סימבולי שיאפשר לאינטרסים פוליטיים, קהילתיים ונדל"ניים להגיע לפתרון אחראי, הארכיטקטורה איפשרה לאנשי הממון שליטה חופשית בתהליך" (לדעה נוספת על הכשלון האורבני של התכניות לגראונד זירו ניתן לראות את מאמרם של ניקוס סאלינגארוס ומייקל מהאפי כאן). 

המאמר השני הוא פרי עטו של האדריכל הבריטי סיר ריצ'ארד רוג'רס (אחד מבנייניו המפורסמים ביותר הוא מרכז פומפידו בפאריז אותו תכנן יחד עם האדריכל האיטלקי רנזו פיאנו). רוג'רס הוא יועץ לסגן ראש הממשלה הבריטי האחראי על פרוייקט הרנסנס האורבני באנגליה (להבדיל מפרוייקט ההתחדשות העירונית בישראל), ולאחרונה גם יועץ לראש העיר של לונדון רבתי קן ליוינגסטון. הוא מיצר על כך שבתהליך התכנון והבנייה מחדש של השער של לונדון (אזור הנמל של לונדון שנסגר לפני כ – 20 שנה, ועכשיו מהווה אזור יעד לשיקום עירוני – הראיתי קצת תמונות כאן), אין מספיק כוח לאדריכלים, ואין הקפדה על איכויות אדריכליות. רוג'רס כותב: "ארכיטקטורה היא תהליך של הגשמת היופי והשימושיות בסביבה הבנויה. היא מביאה למרחב סדר, פרופורציה, אור ויופי. המחשבה שאיכות אדריכלית היא סובייקטיבית בלבד היא חוסר אחריות מסוכן: ישנם קריטריונים ברורים ומבוססים לשיפוט. הבנה והערכה של אדריכלות הם תוצר של השכלה, נסיון וחידוד החושים שלנו, ויותר מהכל – מנהיגות מקצועית אחראית." לו באמת כך היו הדברים, בפועל האדריכלים שהם השמות החמים ביותר מתהדרים בכך שאין כללים, ושהאומנות מתמצית בשבירת הכללים. ותלמידי אדריכלות לא רק שאינם לומדים מהם הכללים, אלא לומדים משחר לימודיהם שהדבר החשוב ביותר הוא החירות היצירתית שלהם, ומתן ביטוי לאגו שלהם. רוג'רס מזכיר כמובן את ברצלונה כעיר שידעה לשקם את עצמה מהשלטון הפשיסטי, ומשקיעת התעשייה המסורתית. בברצלונה חברו יחדיו חזון פוליטי וחזון אדריכלי תכנוני. אך גם שם הדעות על מידת ההצלחה של המרחב הציבורי בה אינם אחידות (כמה מילות ביקורת על תכנון המרחב הציבורי שמתחכם מדי, ואיננו מביא בחשבון בני אדם ניתן לראות בדו"ח של PPS על ברצלונה).

בפעם השניה היום אני קורא במאמר את השבועה האתונאית של האזרחים: "נשאיר את העיר אחרינו גדולה יותר, יפה יותר וטובה יותר ממה שקיבלנו אותה." אני מוכן לחתום על השבועה הזו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יודן רופא  On 1 בפברואר 2005 at 13:01

    יוסי,
    תודה על ההפניה. אני מפנה אותך למאמר נוסף של סאלינגרוס המתייחס ספציפית לארכיטקטורה של ליבסקינד ולנושא המוות והחיים.
    http://www.umbau-verlag.com/Buecher/AAADChapter4.html
    יודן

  • יוסי  On 1 בפברואר 2005 at 8:25

    היי,
    והנה קצת מה שכתבתי אודות התכנון הנבחר (ששונה בינתיים עקב מאבקים…).
    http://www.nfc.co.il/archive/003-D-2580-00.html?tag=20-13-08
    נושאים כמו דמוקרטיה וחופש, חיים ומוות מתורגמים למהות פיזית, תלת-מיימדית. ברור כי יש דיכוטומיה בתכנון. השאלה כיצד מווסתים אותה.
    תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: