בזכותה של העיר כתרבות מיטיבה

דרור בורשטיין כתב גם כן ביקורת על ספר זה – כאן.

אתר הספר בהוצאת בבל – עם הפניות לעוד ביקורות – כאן

מתחילה משך אותי שם חיבורה של אורנה קזין. אני תושב מרכז תל-אביב, וכל מה שאני יכול להזדקק לו בחיי היום יום מצוי במרחק הליכה מביתי. שלושה מינימרקטים הפתוחים 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, חנות מכולת שכונתית, שתי מגדניות טובות, שורה שלמה של בתי קפה, מסעדות תאילנדית וסינית, מבחר דוכני פלאפל, חנות לחומרי בניין, חנות לחומרי כתיבה, סוכנות הנסיעות שלי הייתה ברחוב הסמוך עד שעברה למקום אחר ומאז אני מנהל אתה את עסקי בטלפון ובדואר אלקטרוני. אני גם חובב גדול של הליכה, והעיקר היכולת להגיע לכל מה שאני צריך מבלי להזדקק לאמצעי שינוע ומינוע.

התיזה של ארנה קזין היא פשוטה. תרבות הצריכה היא תרבות המבוססת על ריבוי מוצרים חד פעמיים או לשימוש קצר טווח. כדי לקיים את עצמה היא צריכה לקצר את זמן השימוש במוצרים, ולהדחיק את המחיר החברתי של ייצורם ושל זריקתם. תרבות זו, איננה עומדת בקריטריונים של תרבות מיטיבה שהם: הקטנת הניכור בינינו לבין עצמנו ובין סביבתנו, הגדלת החופש לעצב את חיינו, ומידת הביזור – עד כמה מרוכז הכוח והשליטה על משאבים. הקניון – הוא ההתגשמות בטהרתה של תרבות הצריכה, ועל כן הוא אמצעי לשיעבודנו אליה, העיר לעומת זאת היא בעלת פוטנציאל להיות תרבות מיטיבה, משום שהיא מאפשרת הן ריבוי של קשרים חברתיים במעגלים שונים של אינטימיות, אפשרות לבחור את הקהילה המתאימה לנו בתוכה, ומרחב להגשים בו את חלומותינו. כמו כן בהיותה מבוססת על המרחב הציבורי שלכולם יש בו זכות שווה היא מבזרת את השליטה על המרחב. אך העיר מאפשרת יותר מכך, החיים בעיר מאפשרים לצאת מן המעגל הקשיח של צריכה ויצירה, למרחב של "שוטטות" שבו אין אנו אלא מתבוננים בחיי העיר, עוברים על פניה, ואנו חופשיים שלא לעשות דבר, לא ליצור קשר עם איש, ומצד שני, במידת הצורך, אנו קרובים אל כל אותם אנשים שאנו עוברים על פניהם ובחייהם. על ידי כך היא מאפשרת לנו בריחה מהגיון הברזל של ה"שיטה" המגולמת בתרבות הצריכה.

ספרה של קזין קריא, ברור ושוטף, ורבות בו התובנות החשובות להבנת התרבות העכשווית. חשובה במיוחד היא התובנה בדבר ההכרח בהדחקה לקיומה של תרבות הצריכה. כדי להיות מסוגלים ליהנות ממוצר מסוים הנקנה בזול בקניון, עלינו להדחיק את העובדה שהוא יוצר בתנאים מחפירים בסין או בדרום מזרח אסיה. אך לא רק זאת, עלינו גם להדחיק את הזמן שבילינו בנסיעה בדרכים אפורות וסגורות יותר ויותר בין קירות ממסכי רעש אל הקניון, ואת מאה או מאתיים המטרים שהלכנו בדרך מן החניה אל פנים הקניון, בחניון תת-קרקעי אפל, או במגרש חניה מוכה שמש. כדי שנחוש בביטחון לכאורה שמשרה הקניון, אנו נדרשים להדחיק את הסכנה שבעצם התור לבדיקה הביטחונית בשעריו.

למרות זאת השאלה הנשאלת היא האם באמת נכונה התיזה? האם באמת הקניון הוא הביטוי המוחלט לתרבות הצריכה, או רק אחד הביטויים שלה, בתנאים מסוימים. והאם העיר על רחובותיה היא אכן תרבות מיטיבה, והאם הביטוי של תרבות זו הוא השוטטות?

חוששני שלמרות האלגנטיות של ההרצאה, והמקוריות של הטיעון, התשובה שלי היא שהתיזה איננה נכונה. תרבות הצריכה התחילה עוד לפני הקניון, והגיעה למיצויה כבר בתוך הערים של סוף המאה ה – 19 ותחילת המאה ה – 20. תחילה במעברים מקורים שהוקדשו למסחר (באנגלית קוראים להם Arcades, באיטלקית Galleria ובעברית פסאז'). מהמפורסמות בהם היא הגאלרי לאפייט בפאריז, והגאלריה ויטוריו אימנואלה במילנו, אחר כך בחנויות הכל-בו הענקיות שהתרכזו במרכזי הערים הראשיות (ושעדיין קיימות ברבות מהן, ושיש להם כנראה עדנה מחודשת בשנים האחרונות), ורק לבסוף בקניון החוץ עירוני, שהרבה יותר משהוא מבוסס על תרבות הצריכה כשלעצמה, או על תרבות הפרברים (שגם היא תחילתה במאה ה – 19 עם המצאת הרכבת והקרונית החשמלית) הוא מבוסס על תרבות המכונית. עובדה, שבערים צפופות כמו הונג-קונג, סינגפור, לונדון, פאריס וטוקיו, שבהם חוגגת תרבות הצריכה, הקניונים הם חלק מהעיר, ואילו הקניון החוץ עירוני, הוא תופעה הצועדת יד ביד עם הפרבור הזוחל המבוסס גם הוא על המכונית הפרטית ורשת הדרכים המשרתת אותו. , מטרתו של הקניון החוץ עירוני, איננה רק לשרת את תרבות הצריכה, אלא להשלות את הקונות שהם נמצאות ברחוב עירוני גם בהיותן מחוץ לעיר. הקניון החוץ עירוני נועד להיות הדמייה של רחוב עירוני בסביבה שהיא כולה אנטי-עירוניות וללא הסכנות שהיו טמונות לנשים ברחובות עירוניים אמיתיים.

חלקו החלש ביותר של הספר הוא בתיאור של העיר כתרבות מיטיבה. לכאורה, זה היה אמור להיות מרכז הספר, ושם הספר אף רומז לסיבה. העיר המיטיבה היא העיר שהכל בה נמצא במרחק הליכה (או הליכה ונסיעה בתחבורה ציבורית). אך ארנה קזין מקדישה לפרק זה חמישה עמודים בלבד, ואיננה מתעמקת בתכונות המהותיות של העיר ההופכות אותה לתרבות מיטיבה, וחבל. אחרי כ – 150 שנה של כתיבה מדעית וספרותית, ואין ספור סרטים, מחזות, ותכניות טלוויזיה המדגישים את הפנים השליליות של העיר: הצפיפות, הניכור, המוזרות והאלימות – הדימוי הציבורי של העיר הוא שלילי, והדימוי הציבורי של התכונה המרכזית שהופכת אותה לתרבות מיטיבה, הצפיפות והמפגש הבלתי אמצעי עם זרים, בתנאים של ביטחון יחסי – הוא שלילי אף יותר. במקום לעסוק בניפוץ המיתוסים הללו בוחרת ארנה קזין להתעמק בהיבט איזוטרי של העיר – העיר כמקום של שוטטות. זה אמנם נכון שהעיר מאפשרת, בין שאר ההתנהגויות החריגות שהיא מתייחסת אליהם בסלחנות ובהבנה, לאנשים לשוטט ללא מטרה מוגדרת, ונכון שכל אדם זקוק לפעמים לשוטט ללא מטרה, אך שוטטות זו רחוקה מלהיות מהותה של העיר.

יופיה של העיר, וכוחה המפרה, הוא שהיא מאפשרת לנו לגלות דברים חדשים, ולהיחשף לחוויות חדשות גם כאשר אנו צועדים באופן תכליתי ברחובותיה – בכך היא הופכת אותנו למשוטטים (מבחינת הפתיחות לחוויות חדשות, ההתבוננות בעולם האנושי הסובב אותנו, והאינטראקציה המוגבלת שלנו עם אנשים שונים), גם כשאיננו מתכוונים כלל לשוטט. היא הופכת אותנו לשחקנים בדרמה של החיים של אנשים אחרים, והיא מאפשרת לנו להיות אזרחים, כאשר אנו מוכנים לקחת אחריות על חייה באופן הפשוט והיומיומי ביותר, או בפעילות יזומה למען קידומה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • )  On 10 בפברואר 2005 at 10:15

    אוי, כמה אנחנו תרבותיים. בנימין ועוד פעם בנימין.

  • טלי  On 9 בפברואר 2005 at 23:51

    הנושא מרתק. אני יכולה להתייחס אליו רק בצורה אינטואיטיבית לגמרי, אמנם, אבל בכל זאת רציתי להגיב:
    קודם כל האבחנות בין הקניונים לפסאז'ים ובין הקניונים העירוניים לקניונים בפרברים הן אולי רלוונטיות בהקשר של הטענה של קזין. מכיוון שלא קראתי את הספר אני לא יודעת, אבל מכאן זה נשמע כדקויות לא מהותיות. אני כן מזדהה עם הטענה שהקניון – בין אם הוא בלב העיר ובין אם הוא בפרבר, וגם כשמדובר בפסאז' במילאנו או במוסקבה (במקרה, שני מקומות שיצא לי לשהות בהם בפסאז'ים…) הוא מרחב שיותר מכל דבר אחר הוא מלאכותי. האויר מלאכותי, יש מוזיקה – בד"כ בווליום חזק – ויש אשלייה של חיים אבל בעצם זה מרחב מת – כולו מוצרים. הדרך היחידה לחיות בו היא לקנות. ואני בכלל לא מרגישה שהוא בטוח יותר ל"קונות" מאשר העיר – אם הכוונה כאן הייתה להדגיש את עניין הנשים בהקשר של הפעלת אלימות כלפיהן ותקיפות מיניות וכו'.
    אמנם בקניון תמיד יש אור ובעיר בערב די חשוך, אבל האלימות בו קיימת באותה מידה, גם אם היא מודחקת. בעיר, לעומת זאת, יש חיים על כל המשתמע מכך, והמרחב לא משועבד בלעדית לקנייה, ולכן אפשר לשוטט, ואפשר ללכת בקצב אישי וגם אם יש מטרה מוגדרת לשוטט קצת בדרך אליה, וכו' וכו' – יש הרבה יותר אופציות לחוות דברים, גם אם לא כולן ממומשות תמיד. הרעיון הוא, כפי שאני מבינה אותו, לאו-דווקא עניין ה"שוטטות" כשלעצמה אלא יותר המגוון של הביטוי האישי שלא משועבד בלעדית לחוויה הצרכנית. בתור אחת שגרה מחוץ לעיר ותלויה באוטו כמעט כל הזמן, אני מאוד מזדהה עם העמדה של ארנה קזין כפי שהיא מוצגת כאן וכפי שקראתי עליה כבר במקומות אחרים.

  • אודי  On 9 בפברואר 2005 at 19:55

    גיי דב'ור דיבר על שוטטות בצורה נרחבת בכתבים שלו, תוך הצעה לסדר יום חדש לאדם בעיר. אבל האם אפשר להשוות בין החזיון האוטופי של הסיטאציונים למצב היום ברחובות? אינני חושב שהעיר של היום מיטיבה, ועוד לפני שהתחלנו לעסוק בהשפעה הפסיכולוגית של ריבוי גירויים על היחיד.
    העיר של היום היא אחד מיסודות הניכור החברתי החזקים ביותר, ההרגשה של חוסר קשר למקום, מעברי הדירות וחוסר העוגן החברתי,תרבותי,גאוגרפי, שיש לתושבים בה…
    איפה היסוד של חברה מיטיבה?

  • יודן רופא  On 9 בפברואר 2005 at 18:39

    כדי שהשוטטות תהיה אפשרית בעיר צריכים להתקיים שני תנאים: האחד שיהיה איפה לשוטט, כלומר רחובות מסבירי פנים במידה סבירה ומעניינים בקנה המידה של הולך הרגל. ושניים: שיהיה מותר לשוטט, כלומר שתהיה סובלנות לפעילות שאיננה תכליתית בהכרח. דבר זה מתקיים ברמה זו או אחרת בהרבה תרבויות, אם כי יש ודאי יותר סובלנות בתרבויות הים תיכוניות ובתרבויות המזרח לפעילות השיטוט. אולי התרבות הכי פחות סובלנית לשיטוט היא התרבות הפרוטסטנטית שעל פי וובר היא מהמרכיבים המרכזיים של הקפיטליזם.

  • דרור  On 9 בפברואר 2005 at 17:15

    אני שואל את עצמי האם נכון לתת כותרת אחת לתרבות הצריכה של מאה ה-19 ולזו של ימינו. מבחינת המהות אולי מדובר באותה תופעה, אבל בכל זאת העוצמה וההיקף של התפשטות התופעה הופכת את הקניון למשהו אחר מהפסז'ים. אני לא בטוח בזה מסיבה פשוטה – לא חייתי במאה ה-19. יתכן שבמאה ה-22 יביטו על הקניונים של היום בנוסטלגיה כפי שאנו מביטים בתמונות השחור-לבן של הפסז'ים של פריז. עם זאת, לפחות בכתיבה של קרקאוור ובנימין, שהיו קרובים יותר מאתנו למאה ה-19 ולרוחה ניכר שהיה בתרבות הצריכה שם משהו שחסר היום, משהו דמוי חלום, שהוי, ויותר אנושי. אבל אולי גם הם מביטים בנוסטלגיה לאחור, כבר בראשית המאה ה-20.
    השוטטות באמת אינה מהותה של העיר כפי שהספרות אינה מהות החיים. אבל עיר שהשוטטות בה אינה אפשרית היא עיר עצובה, כמו שחיים בלי ספרות הם חיים עצובים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: