תרומתה של תל-אביב לתרבות העולמית

עוד לא הספקנו להתבשם מכך שהעיר הלבנה של תל-אביב הוכרה על ידי הועדה למורשת עולמית של ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, וכבר מתפרסם ספרו של שרון רוטברד התוקף את עצם היסודות של ההכרה הזו. השלילה של שרון רוטברד הוא שלמה, ואיננה מגבילה את עצמה לשלילה של פסטיבל יחסי הציבור שליווה את ההכרזה. רוטברד מרחיב את הביקורת שלו לעצם המיתוס של תל-אביב, כעיר שנבנתה יש מאין (מקצף גל ועננה) על החולות. הוא מזכיר לנו שהעיר הלבנה איננה באמת לבנה, אלא בעצם אפורה דהויה. יתר על כן, עבודות השימור מראות שמעולם לא הייתה לבנה, אלא נבנתה במקור בשלל צבעים פסטליים של טיח. הבאוהאוס, שהפך למותג של האדריכלות התל-אביבית, בעצם מעולם לא השפיע השפעה ישירה על הבנייה של תל-אביב, כי רק שניים מארבעת התלמידים הארץ-ישראליים שלמדו בבאוהאוס פעלו בתל-אביב. תל-אביב לא נבנתה רק על החולות, אלא גם על פרדסי יפו שנעזבו והוזנחו במלחמת העולם השנייה ואדמותיהם נמכרו ליהודים. ולבסוף, האזור הגיאוגרפי שהוגדר כלב תל-אביב לצורך ההכרזה של אונסק"ו, איננו חופף באמת את כל האזורים שיש בהם אדריכלות מודרנית משנות ה – 30 וה- 40 של המאה הקודמת. לטענתו של רוטברד גבולות העיר הלבנה מקבילים לגבול המנדטורי בין יפו לתל-אביב, וכוללים רק את אותן שכונות שנבנו על ידי יוצאי אירופה האשכנזים. אל מחוץ להגדרה של התל-אביביות ה"קנונית" הודרו יפו, ושכונות אחרות כמו נווה שאנן, ושכונת שפירא, אשר הוקמו על ידי אנשי הישוב היהודי הישן, או על ידי קבוצות מעורבות של מתיישבים. את כל האזורים הללו מגדיר רוטברד כ"עיר השחורה" על לשון הניגוד לעיר הלבנה – העיר שהיא הצד האפל של העיר הלבנה, ומה שהעיר הלבנה מבקשת לשכוח ולהשכיח.

מהלך הזה של "כיבוש" תרבותי הוא לפי רוטברד, תגובה של האליטות הישנות (קרי האשכנזים והשכבות המזוהות על מפלגת העבודה), לעלייתו של שלטון הימין בארץ. עם אובדן ההגמוניה הפוליטית בארץ, השינוי בסדרי העדיפויות הכלכליים והפוליטיים, והזיהוי של הימין עם מפעל ההתנחלויות בשטחים, נדרשו האליטות הישנות לבצר את מעמדן הכלכלי והתרבותי ההגמוני, ולהבדיל את פועלן מפועלו של הימין. נוצר הצורך להגדיר את תל-אביב כ"לבנה": טהורה, צודקת ומוסרית. זאת מול השחורים באשר הם: ערבים ביפו, מזרחיים בדרום תל-אביב ובמזרחה, ומהגרי עבודה בשכונות שסביב התחנה המרכזית החדשה.

אולם רוטברד איננו מסתפק בהאשמת האחרונים, האליטות השוקדות להנציח את ההגמוניה שלהם על ידי מהלך כפול של פיתוח "תאגידי" במרכז העסקים החדש הנבנה לאורך נתיבי איילון, והגדרת העיר שבנו כנגד יפו (שהיא העיר ההיסטורית האמיתית) "כעיר ההיסטורית". הוא מלמדנו שהחטא הוא חטאם הקדמון של הראשונים – הציונות המדינית ששאפה להקים מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, והתעלמה מקיומם ושאיפותיהם של התושבים הערבים בארץ. בבסיס החטא נמצא הסיפור של תל-אביב, הקרויה על שם ספרו האוטופי של הרצל "אלטנוילנד". כדי להמחיש זאת מביא רוטברד את העדות על התיעוב שחש הרצל לירושלים ויפו. אולם טעות היא לחשוב שתיעוב זה יוחד לאוכלוסייה הערבית והמזרחית של יפו וירושלים. הייתה זו תגובה אופיינית לאינטלגינציה הבורגנית האירופית של סוף המאה ה-19 אל מרכזי הערים, והעיירות ההיסטוריות של אירופה, על משכנות העוני הצפופים שבהן והיעדר התנאים התברואתיים. שנה אחרי הקונגרס היהודי הראשון, פורסם ספרו של אבן-עזר הווארד, ערי הגנים של המחר (Garden Cities of Tommorow), ספר שעתיד היה להשפיע רבות על תכנון הערים המודרני וכן על תכניתה הראשונה של תל-אביב.

מן הדמיון בין האדריכלות של תל-אביב לזו של דקאר ואלג'יר, שגם בהן בנו הצרפתים באותן שנים אדריכלות בסגנון מודרני, הוא גוזר גזרה שווה גם על הבסיס ההתיישבותי של תל-אביב: "הארכיטקטורה הלבנה יוצאה מאירופה לצפון אפריקה, למערב אפריקה, לדרום אמריקה ולמזרח התיכון. יחד עם הכלכלה, הטכנולוגיה, הסגנון והתיאוריה של אירופה. היא הגיעה למקומות אלה בחסות הקולוניזציה: על חודי הכידונים שלה, עם הרוחות הגביות שלה. כך הארכיטקטורה הלבנה היתה מבכירי הסוכנים של האירופיות והמערביות. היא תמיד היתה הארכיטקטורה של הלבנים, מעשה ידי הלבנים ולמענם." והוא ממשיך: "…כאן אולי מצוי ייחודה העיקרי של תל-אביב. לעומת ערים כקזבלנקה, אלג'יר או דקאר, שבהן הארכיטקטורה הלבנה מייצגת את התרבות הנוכחת-נפקדת של הלבנים שכבר אינם, את המורשת של הכובשים והמתיישבים, בתל-אביב הלבנים עדיין כאן, והתרבות שלהם היא עדיין, יותר מתמיד, התרבות השלטת… למעשה, רק בישראל ייתכן מהלך כזה של קאנוניזציה של ארכיטקטורה קולוניאלית."
רוטברד שוכח שביבשת שלימה (אמריקה הצפונית והדרומית) נצחונו של הקולוניאליזם הוא כל כך שלם, עד שהפך כמעט לשקוף. גם באסיה, למרות שהקולוניאליזם הסתיים למעשה עם החזרתה של הונג קונג לסין, לא נותרו ממנו משקעים כל כך קשים כמו באפריקה. ואין למקומיים כל בעיה לאמץ, להשתמש ולשמור על הארכיטקטורה הקולוניאלית. אולי משום שארצות אסיה השכילו יותר להתפתח כלכלית ולהשתלב בעולם הכלכלי הגלובלי. ובכלל, על איזה חודי כידונים מדבר רוטברד? התיישבות היהודים בארץ ישראל לא הייתה פרוייקט בריטי, למרות שהם ניצלו אותה לקידום מטרותיהם האימפריאליות לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשלהי תקופת המנדט לא נטו הבריטים חסד מיוחד עם הישוב היהודי, ועניינם העיקרי היה לצאת מארץ ישראל עם כמה שפחות אבדות, ולחזק את עבר הירדן שבה ראו את בסיסם העיקרי באזור.

הארכיטקטורה של תל-אביב, קלאסיציסטית ואקלקטית בתחילתה, ומודרנית משנות השלושים ואילך הייתה בהכרח ארכיטקטורה אירופית, גם משום שבעלי הבתים ומזמיני העבודות, המהנדסים והאדריכלים, והדיירים היו ברובם אירופים במוצאם, וגם משום שבאותם שנים כבר לא הייתה מסורת פעילה וחיה של אדריכלות ותכנון ערים איסלאמי – מקומי (גם התורכים פנו למהנדסים גרמנים כדי לתכנן את באר-שבע ואת הרחבתה של עכו). השתנות סגנון הבנייה לסגנון המודרני הייתה חלק מתהליך תרבותי שלם של התמוטטות הערכים של העולם הישן באירופה בתחילת המאה ה – 20, וכמובן השתלבה יפה עם האידיאולוגיה הציונית של חידוש הלאומיות היהודית, חילוניות וסוציאליזם, שהייתה חלק משינוי ערכים זה. אולם הייתה זו ארכיטקטורה שעשתה (ברוח האידאולוגיה הפונקציונליסטית שלה עצמה), מאמצים להגיב לאור ולאקלים המקומי. בכלל, רוטברד סותר את עצמו בביקורתו על אזריכלות מודרנית כביטוי של הקולוניאליזם כאשר הוא טוען נגד ההתעלמות מהאדריכלות המודרנית (אר-דקו, וסגנון בינלאומי) שנבנתה ביפו, על ידי אדריכלים ומהנדסים ערבים או ארץ ישראלים שלא קיבלו הכשרה באירופה. באותן שנים נחשבה האדריכלות המודרנית כסממן של קידמה. בניינים אקלקטיים משנות העשרים אף עברו הרחבה ומתיחת פנים כדי לשוות להם מראה נקי מקישוטים ומודרני, אך ניתן לראות שמתחת למאפיינים סגנוניים מסויימים, נשמר המבנה של הבית העירוני היפואי או התל-אביבי. כפי שאכן מציין רוטברד, מעונות עובדים, שהיו המודל לשיכוני המגורים, והתאימו יותר לאידאולוגיה הסוציאליסטית של הבאוהאוס, היו היוצא מן הכלל.
ספרו של רוטברד הוא ספר מרשים, בחלקו הוא אף ספר חשוב, במיוחד באותם חלקים שבהם הוא זונח את המאמץ לבנות את הנרטיב של הציונות (ועל כן תל-אביב) כביטוי של קולוניאליזם אירופי, ומתאר את האופן שבו הוקמו ותוכננו שכונות כמו נווה שאנן, מנשייה או שכונת שפירא. חשובה גם התזכורת שלו לכך שתל-אביב התפתחה מיפו, ולעובדה שגם במרחב התל-אביבי הייתה מלחמה בין שני העמים. אולם דווקא איזכור זה, שמלחמת השחרור התנהלה בכל מקום בארץ, וגם בליבו של הישוב, מלמד על אופייה של המלחמה בחודשיה הראשונים (עד סוף המנדט וצאת הבריטים מן הארץ) כמלחמת אזרחים בין אוכלוסיות. תוצאתה של מלחמה זו הייתה חורבן העיר הערבית המרכזית בארץ ישראל, והכפרים ששימשו לה גב חקלאי.

אולם כישלונו הגדול של הספר הוא, שאין הוא מנצל באמת את כוחה של המתודה שבה הוא משתמש. רוטברד עושה שימוש בניתוח הדינמיקה האורבנית והאדריכלות כדי ללמוד על המגמות ההיסטוריות והכוונות הבלתי מודעות לעיתים של היהודים ומנהיגותם הפוליטית והכלכלית. אולם במאמצו להכניס את הסיפור של העיר הלבנה לסכמה הפוליטית של הציונות כביטוי של קולוניאליזם אירופי, וכעוד מקרה של השתלטות הלבנים על השחורים, חוטא לדעתי רוטברד לדינמיקה האמיתית של התפתחותה של תל-אביב, מפרבר של יפו למרכזו של המטרופולין כולו. רוטברד איננו מבחין במשותף בין תל-אביב וערים מקבילות אליה סביב הים התיכון ובעולם, שעברו תהליכים עירוניים מקבילים לשלה, ושעל הרקע שלהם ניתן להבליט את הייחוד של התפתחותה תוך כדי הסכסוך בין שתי האוכלוסיות שגרו בתוכה. כמו כן, בהאחדתו תחת כותרת אחת (הלבנים) את האליטה הכלכלית, הפוליטית והתרבותית של ישראל, הוא מחטיא לחלוטין את הדינמיקה של תנועת השימור בישראל, ואת התהליכים והסיבות שהביאו להכרזת אונסק"ו.

בסופו של דבר תוך כדי קריאת הספר עולה שאלה שרוטברד איננו מצליח לספק עליה תשובה. איך זה שרבים וטובים בעולם הלכו שולל אחרי ה"קולוניאליזם התרבותי" הזה, ושיתפו פעולה עם האפולוגטיקה הציונית בדמותה של הכרזת העיר הלבנה? האם לא ייתכן שבכל זאת יש בה, בעיר ה"לבנה", בלב תל-אביב, תרומה כלשהי של ערך אוניברסלי לתרבות העולמית?

ראוי להרהר האם אכן נכונה הנחת היסוד של הספר המופיעה בעמוד 15: "עיר נבנית בדיוק כמו ההיסטוריה – תמיד על ידי המנצחים… עיר היא תמיד התממשות הסיפורים שהיא מספרת על עצמה." ראשית, בחברה פתוחה, (וישראל, למרות הכל, היא עדיין חברה פתוחה, והיום עוד הרבה יותר פתוחה מאשר בשנת 1948), היכולת לספר את הסיפור איננו יותר נחלתם הבלעדית של המנצחים. תעיד על כך הופעת ספרו של רוטברד עצמו, שחלקים ממנו פורסמו במשך השנים כמאמרים בעיתונות. ובכלל, בנושא הסכסוך הישראלי – פלסטיני, מסופקני אם הסיפור הישראלי נפוץ יותר או מקובל יותר בעולם מהסיפור הפלסטיני. אבל מעבר לכך, ההיסטוריה של עיר היא תמיד מורכבת, וכוללת רבדים שונים. מצד אחד ישנם המאמצים של אליטות ושל שליטים להכתיב את מבנה העיר על ידי תכנון עירוני כולל, הריסה של אזורים, ובניית מבנים מונומנטליים, ומצד שני ישנם החיים עצמם, על צורכיהם היום יומיים, ובנייתם ההדרגתית, שאט אט משנה ומעצבת ולפעמים אף סותרת את הפרוייקטים הגדולים. תנועות הגירה, התיישבות ונוכחות של אוכלוסייה יכולות לשנות אופי של אזורים, ולהשאיר זיכרון אחריהם, לדוגמא השימור של המושבות הגרמניות בירושלים, תל-אביב וחיפה, למרות היעלמותם המוחלטת של התושבים המקוריים, או הנוכחות של בתי-כנסיות, בתי קברות ומקוואות בדרום איטליה ובספרד כזיכרון לנוכחות היהודית שכבר איננה יותר מחמש מאות שנה. לפעמים יכולים צרכי היום יום, העדר מסורת תרבותית ושלטונית, וחוסר אכיפת החוק לקבוע את מראה העיר לא פחות ממתכנניה הרשמיים: לדוגמא סגירת המרפסות הנפוצה בערים בישראל, שנעשתה בניגוד לכוונות האדריכליות, החוק והרשיון, או ההשתלטות הפרטית על שטחים משותפים בבנייני השיכונים, ותוספות הבנייה שהחלו באופן פרטיזני ולא חוקי עד שזכו להכשרה בדיעבד. עיר מעולם איננה מספרת סיפור אחד, אלא תמיד היא מרובת סיפורים, סיפוריה מורכבים ומשתנים לאורך השנים עם שינוי הנסיבות, וההיסטוריה האורבנית מיוחדת בכך שהיא יכולה לגלות את עקבות העבר גם מבעד לניסיונות להסתירו (כפי שאכן עושה רוטברד בכישרון רב לעיתים).

קצרה היריעה מלהגיב לכל טענות הספר, נתרכז אם כן בהאשמתו החמורה ביותר של רוטברד: האם אכן "רצחה" תל-אביב את יפו (עמ' 174)? והאם רצח זה היה בכוונה תחילה, כלומר תוצאה של עצם הקמתה ותפיסתה העצמית של תל-אביב כעיר ציונית? האם זרעיו של ההרס הזה מקורם בסיפור שסיפרה התל-אביביות לעצמה על עיר המוקמת במרחב שומם?

תחילתה של תל-אביב, והשכונות היהודיות שקדמו לה וודאי שלא הייתה בהן כוונה להרוס את יפו, אלא הן הוקמו כשכונות פרבריות שלה. ברוח הזמן ההוא (סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה – 20), שראה בצפיפות העירונית, בהיעדר שירותי התברואה נאותים ובתנאי המגורים הירודים של העיר ההיסטורית את הסיבות לתחלואה ושאר מרעין בישין, נבנו שכונות אלו תחילה על פי דגמים אנגליים של בתי טור עם גינה בחזיתן (נווה צדק ונווה שלום), ואחר כך כבתים בודדים, או דו-משפחתיים על מגרשים המוקפים בחצר (כדוגמת פרברי הגנים באנגליה). כמו בהרבה ערי הגירה, התפתח גם ביפו מבנה עירוני סקטוריאלי, שבו התקבצו אנשים בשכונות על פי מוצאם האתני. יפו הערבית התפתחה דרומה (העשירים יותר) וצפונה (לאורך החולות, ובמקום הכי פחות סימפטי מבחינת רוחות החורף – העניים). על כן פנו היהודים להתיישב באותן גזרות שלא הייתה בהן התיישבות ערבית. מכאן ואילך, ניסתה כל אחת מהאוכלוסיות לשמור על רצף יישובי (לא מסיבות של "כיבוש" או חסימה של הפיתוח, אלא מסיבות פשוטות של נוחיות בנגישות לשירותים, ורצון להיות קרובים לאוכלוסייה דומה). אולם, משום שהישוב היהודי התפתח באותן שנים במהירות רבה יותר מהישוב הערבי, ומשום שכנראה עמדו לרשותו יותר משאבים, אנו רואים שההתיישבות היהודית דילגה מעבר לכפרים הערביים, ולשכונות הדרומיות של יפו. סביב למרכז העירוני התפתחו שכונות של פועלים ופרברי גנים. ככלל שכונות אלה תמיד נסמכו אל אחת מן הדרכים הראשיות ששירתו את שתי האוכלוסיות: בת-ים וחולון מדרום ליפו וליאזור – לאורך דרך רמלה; נווה שאנן, שכונת שפירא ושכונת התקווה, מעבר לאבו-כביר – לאורך דרך לוד; גבעתיים, רמת-גן ובני ברק מעבר לסומייל ושייח מוניס – לאורך דרך פתח-תקווה. תל-אביב עצמה, התפתחה בכיוון היחיד שיכלה להתפתח – צפונה, כלואה בין הים במערב, ובין שרונה ושייח סומייל במזרח.

כאשר תוכננה אחוזת בית, לא ראו מקימיה לנגד עיניהם את כיוון ההתפתחות הזה, אלא סמכו את השכונה החדשה על דרך פתח-תקווה, וכיוון ההתפתחות שחשבו עליו כנראה (אם בכלל חשבו על התפתחות עירונית רציפה) היה צפון מזרח לאורך שדרות רוטשילד ובמקביל לדרך פתח תקווה. הראייה לכך היא בניית הציר הראשי של השכונה (רח' הרצל), בניצב לדרך פתח-תקווה, וסגירתו במבנה המונומנטלי של גימנסיה הרצליה. טענתו של רוטברד, כאילו שהמוצא לים של אחוזת בית נחסם על ידי שכונת מנשייה, ועל כן בחרו המתיישבים למקם את גימנסיה הרצליה בסוף הציר של רחוב הרצל ובכך להודות בחוסר היכולת להתפתח בכיוון הזה, אין לה על מה להסתמך. כפי שניתן לראות בבירור מהמפות ותצלומי האוויר שרוטברד מביא בספרו, בין הגימנסיה ומנשייה היו עדיין חולות, ולימים הוקמה בשטח זה שכונת נחלת בנימין. בכלל פרשנותו של רוטברד כאילו תל-אביב חיפשה דרכים להגיע אל הים לוקה באנרכרוניזם (עמ' 130-136). עד שנות השלושים המאוחרות לא היה לים כל ערך תיירותי או בילויי, ועדיין לא נפוצה תרבות השחייה וההשתזפות (בודאי לא אצל אירופאים "לבנים"). לים היה ערך רק כנמל. רק אחרי מלחמת העולם השניה החל הים להיות מרכיב בחיי הבילוי של העיר, זה גם מסביר את העובדה מדוע בתחילה העיר שהתהוותה לאורך הים לא הראתה כל קשר אליו. באותן שנים היה הים יותר בעיה של בלייה מוגברת של הבניינים עקב רוחות החורף ורסס המלח מאשר יתרון.

בכלל, עד תוכניתו של גדס באמצע שנות ה – 20, התפתחה תל-אביב שכונות, שכונות, בהתאם לצרכים וליכולת לקנות קרקע ולממן את פיתוחה, וללא תכנון כולל. כל שכונה התפתחה כעולם בפני עצמו הקשור אל אחת מהדרכים הראשיות שאליה נסמכה. הייתה זו אחת מגדולותיה של תכניתו של גדס שהיא השכילה לשלב את הטלאים השונים של השכונות, בתוך מסגרת עירונית כוללת יותר, מבלי להזדקק לפינויים והריסות של בנינים.
מצב דברים זה איננו שונה מהותית מדגם ההתפתחות של שכונות פרבריות נפרדות לערבים ויהודים שחל בירושלים או בחיפה, ואיננו שונה גם מערים אחרות סביב הים התיכון שעברו פיתוח מואץ בסוף המאה ה – 19 ותחילת המאה ה – 20. גם בערים אלה, עם היציאה מחומות העיר העתיקה, ויציאת התושבים האמידים יותר והפעילים יותר כלכלית, נטה המרכז לנדוד גם הוא אל מחוץ לחומות: ברצלונה, פאלרמו, בארי ואתונה, כולם מהוות דוגמאות לדינמיקה הזו. באותן ערים שחיו בהן אוכלוסיות מגוונות מבחינה אתנית, נטו הרובעים החדשים להיות הומוגניים יותר מבחינה זו מאשר העיר העתיקה: ראשית משום שהיו חדשים יותר, ועדיין לא חלף זמן מספיק כדי לטשטש את הגבולות על ידי מעבר מיד ליד של רכוש. שנית, משום שעליית הלאומיות בכל אגן הים התיכון עם התמוטטות האימפריה העותומנית, הגדילה את העוינות שבין האוכלוסיות השונות. מכל הבחינות הללו, עד מלחמת השחרור לא הייתה הדינמיקה בין יפו ובנותיה שונה מהנעשה בערים אחרות בארץ או באזור.
ניתן לתמוה על כך שרוטברד מתאר את כיבוש יפו במנותק מההקשר הכולל של אותם חודשים שבין החלטת האו"ם ב – 29 בנובמבר 1947 ובין הכרזת העצמאות ב 15 למאי 1948. אין זכר בתיאורו לכך שמדינות ערב והוועד הערבי העליון לא קיבלו את הצעת החלוקה, להתנפלות על המרכז המסחרי ולמצור על ירושלים, להתקפות על אוטובוסים ומשאיות בדרכים. הסיפור של כיבוש יפו (בעצם כיבוש מנשייה בלבד) מסופר כיוזמה פרטית של מנחם בגין כדרך לכפות את ההיסטוריה. רוטברד נותן להבין כי כיבוש יפו (שהייתה אמורה להיות במדינה הפלשתינית על פי הצעת החלוקה) היה ההפרה הראשונה של החלטת החלוקה, ושבעקבותיה פלשו מדינות ערב לארץ ישראל (הערה 117 עמ' 191). אינני היסטוריון, ולא אתיימר לעשות סדר בסיפור כפי שמספר אותו רוטברד, אולם דווקא הדברים שהוא מביא בשם בן-גוריון מעידים על כך שההתמוטטות והבריחה של הפלשתינים ביפו הפתיעה את הנהגת הישוב היהודי, שבתחילה לא התכוונה כלל לכבוש את יפו בקרב, אלא רק להטיל עליה מצור.
לאחר בריחת תושביה של יפו וכניעתה, היה גורלה של יפו דומה לגורלן של ערים כבושות אחרות לאורך ההיסטוריה האנושית. חלק מן הרכוש שנעזב הוחרם ונעשה בו שימוש על ידי הצבא והממשל של הכוח הכובש, בחלקו שוכנו עובדי ממשל, בחלקו שוכנו יהודים שפונו מאזורי קרבות אחרים, ובחלקו, לאחר חידושה של העלייה, שוכנו פליטים מאירופה. בהקשר של העולם שלאחר מלחמת העולם השניה , שבו נעקרו ממקומם ויושבו מחדש מיליוני בני אדם, לא היה בכך משום יוצא מן הכלל. בהקשר של הצורך לענות על צרכים מידיים של מדינה שאך זה הוקמה והתמודדה עם בעיות רבות תוך כדי מלחמה, קשה לראות איך אפשר היה לנהוג אחרת. בהקשר הזה דווקא ייחודי מאוד מצב הפליטות המתמשך של הפלשתינאים. סוף מלחמת העולם השניה, ויצירת המדינות הלאומיות בעידן הפוסט קולוניאלי גרם למקרים רבים של הפרדה אתנית, שבעקבותיה מצאו את עצמם מיעוטים אתניים כפליטים. כך במזרח אירופה שם גורשו הגרמנים מכל המדינות המדרח אירופאיות ומשטחים שאף היו חלק מגרמניה לפני מלחמת העולם, כך בגבול בין יוגוסלביה ואיטליה, בין יוון וטורקיה, בין הודו ופקיסטן ובקפריסין.
במשך כל השנים שמאז נעשו כל הטעויות האפשריות בטיפול ביפו ובמנשייה. טעויות אלה לא נעשו לדעתי בגלל הרצון להרוס את זכר העיר הערבית יפו, או את זכרה של מנשייה (עובדה שלמרות ההתנגדות נשמר ושוקם מסגד חסאן בק), אלא היו טעויות אופייניות של תכנון הערים המודרני ושיטותיו בשיקום עירוני בשנים שלאחר מלחמת העולם. תכנית הנפל להעביר את מרכז העסקים של תל-אביב אל אזור מנשייה, הייתה אמורה לגרום הרס רב לא רק של מנשייה אלא של חלקים ניכרים ממרכז תל-אביב וביניהם האזורים שהיום הוכרזו לשימור. גם נווה צדק, שכונת שבזי ונחלת בנימין היו אמורות לפנות את מקומן לבניית מגדלים חדשים ברוח המודרנית. עדיין בשנת 1977, הגעתי בפעם הראשונה ליפו לעשות רשיון נהיגה צבאי בבית הירוק. הייתי צריך להמתין שעתיים והחלטתי לצאת לטייל לכיוון הים. אני זוכר איך הופתעתי מגן העדן הים תיכוני שראיתי לראשונה – רוב השכונה עדיין הייתה שכונת מגורים מעורבת. עשר שנים אחר כך כבר היה ההרס רב יותר. דווקא שם, ביפו התחילה המודעות לצורך לשמר את הרקמה ההיסטורית של העיר. שימור יפו העתיקה, עם כל הביקורת שאפשר להרעיף עליו היה צעד ראשון לחשיבות של שמירת המורשת הבנויה בישראל.

סיפור הגילוי ויצירת המיתוס של העיר הלבנה איננו כלל סיפור של אפולוגטיקה כלפי חוץ, כפי שמנסה לתאר אותו רוטברד, אלא הוא בעיקרו הוא סיפור של זיהוי הערך של מה שהיה יומיומי ומובן מאילו, ועמד לפני עשרים שנה בסכנת היעלמות. תל-אביב מעולם לא הייתה אידיאל של הציונות. ההפך הוא הנכון, המוקד האידיאלי של הציונות הייתה ההתיישבות החקלאית. תל-אביב נתפסה תמיד כרע הכרחי, כעיר קלת דעת, מכוערת: "עיר בלי קונצפציה/טיח נופל/ קיר מתייפח/ אוטובוס מת" כמאמר שירו של מאיר ויזלטיר. בסוף שנות ה – 70, היה מרכזה אזור מזדקן, מוזנח, כמעט ללא אנשים צעירים ומשפחות. למרבה המזל, חוק הגנת הדייר שהיה בין הגורמים להתדרדרות התחזוקה של המבנים בעיר, גם עיכב את הריסתם, וכך עדיין הייתה רקמה עירונית זו שלמה בעיקרה כאשר השתנו הזמנים והרוחות.

בזיהוי העיר הלבנה לראשונה מזוהה תל-אביב כמקום בעל ערכים אדריכליים ואסתטיים יחודיים. עיר זו שכולנו התרגלנו לראות אותה כמכוערת, אפורה ומיוזעת – מתגלה מחדש כבעלת יופי והרמוניה ייחודיים – לפחות כאפשרות, וזאת למרות שאין לה היסטוריה של אלפי שנים, ושנבנתה על החולות במהירות ובחופזה, ולמרות שנבנתה כעיר של חולין ושל מסחר. את הפנייה לאונסק"ו יש להבין אם כן יותר כדרך לחזק כלפי פנים את התפיסה הזו של תל-אביב כמשהו בעל ערך שיש לשמור עליו מפני הרס ומפני "פיתוח יתר", מאשר כחיפוש לגיטימציה בחוץ למעשה הציוני. זאת משום שרבים עדיין בעלי הבתים, כוחות נדל"ניים, ואדריכלים "מודרניסטים" ודה-קונסטרוטיביסטיים המתנגדים בכלל למעשה השימור (ודאי של רקמות עירוניות שלמות), והמחפשים כל דרך כדי להתנגד ולבטל את הוראות התכנית.

תרומתה של תל-אביב לתרבות העולמית היא בכך שהיא מהווה דוגמא ייחודית שבה חברו יחדיו שניים מהזרמים העיקריים של תכנון הערים והאדריכלות המודרניים. תכניתו של פטריק גדס עבור תל-אביב משנות ה – 20 היא אחת התוכניות היחידות שלו שאכן יושמו בעיקרן, ומהווה שילוב של רעיונות פרבר הגנים, עם רעיונות מקוריים שלו על העיר כמערכת אורגנית חיה. לתוך תבנית זו נוצקה האדריכלות המודרנית של שנות ה-30. החיבור של שני מרכיבים אלה יחדיו הוא ייחודי בעולם, ומהווה את אחת הדוגמאות היחידות שבהן בניה מודרנית יצרה עיר חיה ותוססת ובעלת ערכים אורבניים מקבילים לאלה של ערים היסטוריות – זו תרומתה של תל-אביב לתרבות העולמית, וזו הסיבה שאכן הוכרה על ידי ארגון אונסק"ו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרבות ישראלית  On 19 בספטמבר 2011 at 11:04

    אינני מומחית באדריכלות כי למדתי תקשורת ובקורסי האמנות מרצה העבירה לנו חומר על כך שרוב המבנים בתל אביב בנויים בסגנון ה"באוהאוס" כיוון שבמלחמת העולם השנייה היטלר רדף את האדריכלים גרמנים יהודיים והם ברחו לארץ ישראל.. כתוצאה מכך המשיכו לגור בארץ ולבנות כאן..לכן לא מובן לי למה רק 2..

  • איתן  On 28 בינואר 2008 at 12:08

    יודן שלום ,

    קראתי את המאמר בעינייו והוא נותן חומר למחשבה . יחד עם זאת אני חש שהניסיון לשפוך אור מצד אחר על הנושא שרוטברד שליחו , הינו אפולוגטי במידה רבה . התחושה שלי היתה שכל ההתייחסות אל הכוונה ואל הפגיעה וההרס שעשתה הציונות בפלסטינים באזור ( כמשל לארץ כולה ? ) היא התייחסות המנטרלת לחלוטין ומנקה לגמרי את הפרויקט מכוונות זדון. ללא קשר למשפט האחרון אני מאמין שמה שקובע בסופו של דבר אצל בני אדם הוא התוצאה ולא הכוונות

  • נחום כהן  On 6 בינואר 2008 at 18:25

    יודן – קראתי את מאמרך באיחור רב, לצערי.
    תגובתך בנויה היטב, אולי טוב מן המאמר המנסה להיות פוליטי בכוח, במציאות שאיננה דווקא פוליטית, אלא עירבוב גדול.
    הסדר שאתה עושה עדיף לי מן הסדר של רוטבלט, כי הוא יותר קרוב לעקרונות תכנוניים ופחות בנוי על תיזות וניחושים.

  • ד.ט  On 26 בנובמבר 2007 at 22:35

    תודה.

  • יודן רופא  On 10 באוגוסט 2007 at 18:52

    אתה צודק בשני החלקים שלה. קצת הבנה אולי מחלחלת אבל אין שינוי מהותי במדיניות.
    מותר האינטרנט על העיתון – לא עוטפים במאמרים ישנים דגים של יום שישי אלא מוצאים אותם בגוגל

  • אמיר תיבון  On 10 באוגוסט 2007 at 18:39

    את הספר ניסיתי לקרוא אבל לא הצלחתי לצלול לתוכו, הרגשתי לאורך כל הקריאה כאילו הטיעונים של הכותב אמנם מנוסחים היטב והגיוניים, אבל יש בהם משהו מלאכותי, ניסיון עיקש מדי להדביק את החתיכות שלא מתחברות יחדיו וליצור פאזל בו תל אביב היא ביטוי עילאי של איזה רשע קולוניאליסטי שחור מִשחור.

    ולגבי מאמר זה – הצרה הגדולה היא שלמרות ההכרזה החגיגית על 'העיר הלבנה' והשימוש הציני שהעירייה עושה בהכרזה זו, רון חולדאי מחויב יותר לשילוש הקדוש נדל"ן-משרדים-חניה, מאשר לשימור של הבניינים ההיסטוריים.

  • יודן רופא  On 9 באוגוסט 2005 at 9:31

    אני קניתי את הספר בסטימצקי בדיזנגוף – בהנחה. אני מניח שבדיונון ניתן למצוא אותו

  • גיא  On 8 באוגוסט 2005 at 18:15

    אני טרם מצאתיו

  • אדם ח.  On 7 באוגוסט 2005 at 21:58

    אינני מתכנן, אך טיעונך נראה לי סביר, ולכל הפחות, סביר יותר מטיעוניו של רוטברד, הנשענים על הפשטות א-היסטוריות סכמטיות: לבנים מול שחורים, תל-אביב מול יפו. המציאות ההיסטורית היא תמיד מגוונת ומלאת משתנים בלתי-צפויים. במידה רבה היא פשוט אקראיות. היא שמה ללעג רדוקטיביזם 'היסטורי' כזה של רוטברד.

  • יונתן  On 6 באוגוסט 2005 at 19:45

    הוא בעל השפעה *ארוכת-טווח* (כלומר, לאורך עשורים) על ערים – ואני לא מדבר על התווית מדיניות חוצצת ומופרשת וכפייתה על ראש העיר.

    ההשפעה המקסימלית היא אולי על שמות רחובות (כמו הריכוז הימני ברמת אביב)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: