האם יהיה לנו זמן?

לאחרונה קראתי שני ספרים שהשאירו עלי רושם רב. הראשון הוא ספרו האחרון של ג'ארד דיימונד (מופיע ברשימת הספרים בצד) ששמו "התמוטטות". בספר זה בוחן דיימונד שורה של מקרים בהיסטוריה האנושית שחברות מורכבות, שהשכילו להתקיים מאות ואלפי שנים, התמוטטו לחלוטין תוך זמן קצר.  הספר הוא השלישי בטרילוגיה של הפרה-היסטוריה וההיסטוריה האנושית לאחר "הקוף השלישי", ו"רובים, חיידקים ופלדה", וממשיך את נסיונו של דיימונד להסביר את ההיסטוריה האנושית על ידי גורמים ראשונים כדבריו: ההשלכות של הגיאוגרפיה, הסביבה, והאפשרויות שהן העניקו לחברות אנושיות על ההשתלשלות ההיסטורית של המין האנושי.

ב"התמוטטות" מזהה דיאמונד ארבעה תנאים שמובילים להתמוטטות של חברות: מיקום בסביבות רגישות וגבוליות

דמויות האלים מאיי הפסחא. חוסר ההתאמה שלהם לתרבות הירודה של הילידים באי העלו השערות שונות על מוצאם מתרבות חוצנית

 מבחינת יכולתן לקיים אוכלוסייה אנושית והריסת הבסיס הסביבתי לעצם קיומן (ובראש וראשונה ביעור יערות המביא בעקבותיו סדרה שלמה של בעיות), ניתוק מחברות ידידותיות אחרות, תחרות מאויבים בעלי יכולת התאמה טובה יותר, וחוסר יכולת או רצון תרבותיים להתאים את אורחות החיים למצב המשתנה ולאפשרויות המחיה הקיימות.  הוא מביא את סיפורם של איי הפסחא, תרבות האנאסזי בדרום מערב ארה"ב, המאיה במרכז אמריקה והנורס (סקנדינבים) בגרינלנד. דיאמונד לא מסתיר מאיתנו את מטרתו שהיא לגרום לנו לשנות את חשיבתנו ואורחות חיינו, משום שהתרבות שבה אנו חיים מכלה את הבסיס לקיומנו המשותף, והאנשים שמקבלים את ההחלטות שבויים בתוך מערכת ערכים שאבד עליה הכלח ושממשיכה לדרדר את המצב, ויש צורך למצוא דרכים לשינוי ההתנהגות של פרטים, חברות כלכליות, ומדינות.

קריאה בספרה של סוזן רואף היא חוויה מתסכלת במקצת. מצד אחד זהו ספר טכני למדי, המתייחס לנושאים שבדרך כלל אינם חלק מהדיון האדריכלי כמו האפשרות להשיג ביטוח על בניינים, עלויות משך החיים שלהם, והערכת סיכונים כללית של אזורים. מצד שני זהו ספר שבקושי מצליח להסתיר את התיעוב שהוא חש כלפי השיח האדריכלי בשנים האחרונות. שיח שמעריץ את הגחמות המרחביות האחרונות של אדריכלים כוכבים, ומתעלם מהמשקל הגדול שיש לבניינים בדפוסים של צריכת אנרגיה, והאפשרות הסבירה, שבעתיד הנראה לעין, בעוד פחות מדור, הטמפרטורות בעולם יהיו גבוהות יותר וקיצוניות יותר. שיאו של הספר הוא הדיון הסרקסטי של רואף בבניה לגובה – שנתפסת בעיני רבים כשיא המודרניות. היא מונה אחת לאחת את הסיבות: כלכליות, אנרגטיות, חברתיות ופסיכולוגיות, עירוניות, ביטחוניות ותחבורתיות מדוע בניינים גבוהים אינם נחוצים או כדאיים בטווח הארוך, ומנגד את התמיכה הדתית כמעט בבניה גבוהה בקרב ברית לא קדושה של אדריכלים, יזמים, פוליטיקאים מגווני הקשת השונים ומבקרי תרבות.

האסוציאציה המיידית שלי תוך כדי הקריאה בספרה של רואף היה תיאורו של דיימונד את הסיבות והסוף של יצירת  פסלי האלים באיי הפסחא. תוך כדי כך שהאי איבד יותר ויותר את היצרנות החקלאית שלו, כתוצאה של סחיפת קרקעות וירידה בגשמים שנבעו מביעור היערות, המשיכו שליטי הקבוצות השונות באי להשקיע משאבים עצומים בחציבה, סיתות הסעה והקמה של פסלים גדולים יותר וגבוהים יותר, כדי לבצר את מעמדם. נטישת המחצבות מראה על סימנים של אלימות ומאבק כאשר ביום אחד כנראה נגמרו המקורות לאספקת מזון לעובדים, והסוף היה הדרדרות לאנרכיה, שלטון צבאי וכנראה קניבליזם.

האם גם אנו ממשיכים להקים מונומנטים בזבזניים, עתירי הון ומשאבים, שימשיכו לזלול כמויות אנרגיה עצומות לתפעולם, ושבסופו של דבר יהפכו לבלתי ניתנים לשימוש בתנאים של אספקת חשמל לא סדירה?

רואף, וגם דיימונד מדמים את המצב שבו אנו נמצאים היום למלחמה או למירוץ. מצד אחד המגמות הקיימות ממשיכות את ההרס הסביבתי, וההצטרפות של הודו וסין למועדון עשויה להמריץ את ההרס הזה בסדרי גודל. מצד שני קיים שינוי תודעתי הדרגתי בעולם, ומודעות גוברת לצורך לשנות את דפוסי החיים שלנו. האם השינוי הזה יהיה מהיר מספיק כדי להדביק את קצב ההתחממות ואת השלכותיו?

פרוייקט שנוי במחלוקת של פרנק גרי בברוקלין. האם בעוד שלוש מאות שנה יחשבו צאצאינו שהאנשים שבנו את הדברים הללו בתחילת המאה ה-21 היו חוצנים

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משה ברזניאק  On 26 במאי 2006 at 0:25

    אולי זו קטנוניות, אבל אני חושב ש"קריסה" היא תרגום אלגנטי בהרבה לשם הספר ולתופעה שהוא מתאר.

    אני מסכים לחלוטין לגבי הבעיות בבניה הגבוהה ובגרנדיוזיות הסתמית שנהפכה אוטומטית. אני מסכים גם כי השיח האדריכלי המרכזי הפך פאתטי בהתייחסותו למבנים וערים כאובייקטים גרידא, ללא חשיבה משמעותם האנושית, אם כי נראה לי שזה כך כבר מתחילת המודרניזם ובמידה מסויימת כבר מהרנסנס.
    עדיין, ארכיטקטים נוטים להפריז בהשפעה הטוטלית שהם מייחסים לארכיטקטורה בעיצוב החברה והכלכלה.

    אמנם, לארכיטקטים ומתכנני ערים ניתן כוח עצום במאה הקודמת – שיצר את המרחבים הלא אנושיים שבהם אנחנו חיים. עדיין, הבזבוז והנזק החברתי שהם יוצרים מינוריים ברמה העולמית יחסית להשפעות של הגדלת זמינות האנרגיה, שדחפה עוד את פיצוץ האוכלוסין והגדילה את רמת ההיררכיה בעולם – יש יותר מדרג בתוך המדינות וגם ביניהם.
    אפשר לעשות הרבה ברמה המקומית, אבל בסופו של דבר, מספיקה עכשיו רק דחיפה קטנה נוספת כמו ירידה קטנה בזמינות הנפט או אסון אקולוגי בעל השפעות מספיק רחוקות, ידחפו את כל הציוויליזציה שלנו לקריסה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: