יום כיפורים בסיינה

אבות אבותיה של סבתי מטילדה רוייפר לבית גאליקי הגיעו לסיינה לאחר גירוש ספרד, כנראה דרך ליבורנו שהיוותה מקלט ליהודים ולאנוסים. ארון הקודש בבית הכנסת המפואר, המסתתר בתוך בית פשוט לכאורה במרחק שני צעדים מככר הקאמפו הנהדרת הושלם באמצעות תרומה של אחד מהם בשלהי המאה ה – 18. באותה מאה כתב דוד רחוק אחר מוסיקה בסגנון בארוק למזמורי תפילה בבית הכנסת. מזה שנים שאבי עושה שם את יום הכיפורים, במשך שנים רבות היה הוא היחידי כמעט שידע לחזן בנוסח הספרדי הנהוג בסיינה. לפני שנתיים הייתי שם גם אני לראשונה. שמש הקהילה הזקן ומעט היהודים שטרחו לבוא לתפילה השרו עלי עצבות של עולם שהולך ונעלם. גמרתי בליבי שלא אחזור עוד. אבל השנה, שכנע אבי את מרינה, שעדיין לא היתה שם מעולם, לבוא, וכך אחרי סוף שבוע עם חברים באזור הלנגה (Langhe) שליד טורינו מחוזם של יינות הנביולו, הברולו והברברסקו, ושל הטרטופו הלבן,  נסענו לסיינה ליום כיפור.

היתה זו חוויה אחרת לגמרי. השמש הזקן, שהחזיק כמעט לבד את כל הקהילה על כתפיו, ואשר התמוטט בתפילת יום הכיפורים של שנה שעברה, נפטר לפני חודשיים. את מקומו לקחו זוג יהודים מרומא, שלפני כמה שנים קנו חווה באזור קיאנטי הסמוך, אבל המשיכו לנסוע ביום כיפור לנסוע לרומא. לאחר מותו של השמש, החליטו לקחת אחריות ומאז הם מחזיקים את הקהילה מבחינה ארגונית. שלושה צעירים מסמינר הרבנים של רומא הגיעו כדי לשמש כחזנים ולארגן את התפילה. השלושה התפלצו למראה המנהג שהשתרש בקהילת סיינה שמאז שהתמעטה לא יושבות עוד הנשים בעזרת הנשים המשקיפה על אולם התפילה מן הקומה העליונה מאחורי פרגודי תחרה מעץ, אלא באולם התפילה מצד שמאל, והגברים ממולם מצד ימין. כדי לצאת ידי חובת מחיצה, יושבות הנשים מאחורי הספסל הראשון שיש בו (כמו בבית הכנסת האיטלקי שבירושלים שבו הייתי מבקר יחד עם אבי בילדותי), גם מושב קדמי. מלבדם היו אתנו כל היום שלושה יהודים אמריקניים שהתפעלו מהנוסח הספרדי המיוחד, יהודי אנגלי, סטודנט יהודי מאנגליה שומר מצוות שבא לשנת לימודים באוניברסיטת סיינה, ואנחנו חצי מניין צאצאי משפחת גליקי.

בסיינה נהוג הסכם בין שני האגפים בקהילה שביום הכיפורים מתפללים את כל התפילה בנוסח הספרדי, אבל את תפילת נעילה אומרים בנוסח איטליה המיוחד. וכך התפללנו אבי ואני את תפילת נעילה (ואיפה עוד יכולים אנו שאיננו שומרי מצוות אדוקים להתפלל בנוסח זה בציבור). לשיר את "אל נורא עלילה" ואת "עת שערי רצון" בנוסח האהוב עלי עוד מילדותי במקום הזה שבו שרו אבות אבותי. מצידו השני של אבי עמד פבריציו הנושא עדיין את שמם של אותם גאליקי ואשר לפני שנים ספורות נתגלה לנו על ידי קרובה רחוקה נוספת מטרייסטה שעשתה עבודת "שורשים" והגיעה אל אבי ואליו.

לאחר התפילה נפגשנו בחוץ עם לוקה, אחיין נוסף וצאצא של אותם בני גאליסיה רחוקים שברחו מספרד כדי לשמור על יהדותם. אימו של לוקה התחתנה עם בניטו שאיננו יהודי, והוא כבר נטבל בכנסיה אך אינו מאמין. יחד איתו היתה בת-זוגו פולה שבאה ממקסיקו. הלכנו כולנו לאכול במסעדה את הארוחה המפסקת, ליד ככר השוק אשר מאחורי בית העירייה הנהדר שמול ככר הקאמפו.

 

ככר הקאמפו בסיינה – סלון אורבני

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסף רובין  On 2 ביולי 2014 at 7:06

    בוקר טוב לכם, עם רצון כנה ועז אבוא לשערי בית הכנסת בסיינה. ביום שישי ,אי"ה, נעלה לסיינה.מחר נפרדים בכאב מארץ ישראל . אשמח להצטרף אליכם.

  • איילת  On 14 באוקטובר 2006 at 15:57

    ולי, כיהודיה וישראלית, צורם שכל "דוס" מרשה לעצמו להטיל ספק ביהדותו של זה שלצידו. אצלכם הכל נורא ברור? לא בטוחה. עובדה שיש "דוסיות" ספרדית, ו"דוסיות" אשכנזית וגם "דוסיות" של חצרות שונות, אבל חס וחלילה שיעז חילוני לתת פרשנות משלו למנהגים היהודיים, זה אסור!

    אתם כ"כ טובים בלפסול את הפרשנות שלנו שזה לא מפליא אותי שיהודי צריך להרחיק עד סיינה כדי שסוף סוף יוכל להיכנס לבית כנסת בלי שיהודים אחרים ישפטו את כנות מעשיו.

  • יודן רופא  On 8 באוקטובר 2006 at 22:35

    יפה, מרגש, מאד מנציח . מעביר נהדר את האמביבלנטיות של המציאות והתחושות.
    לאה

  • ימימה  On 8 באוקטובר 2006 at 14:40

    סיינה היא בעיני אחת הערים היפות באיטליה, ואף על פי שבית הכנסת צנוע ביותר, הכניסה אליו יפהפייה, כמו כל הרחובות מסביב. אותי הדריך שם בחור צעיר שחרחר, מתולתל ונאה מאוד עם מבטא טוסקני כבד לאללה, שהייתי צריכה להתאפק כדי לא להתפוצץ לו מצחוק מול הפרצוף.

    גמר חתימה טובה

  • יודן רופא  On 8 באוקטובר 2006 at 9:38

    תודה ליגאל וקובי.
    לקובי – זה לא שאני צריך לנסוע עד לסיינה כדי להרגיש בבית בבית הכנסת. אבי בחר בשלב כלשהו של חייו לעבור להתפלל בבית הכנסת הקונסרבטיבי של הגבעה הצרפתית בגלל שהוא מתאים יותר להשקפותיו האישיות, ואני לאחר תקופה בבית הכנסת הקונסרבטיבי בתל-אביב בחרתי להפסיק ללכת לבית הכנסת משום שלא מצאתי טעם בכך, ובכל זאת בימים נוראים הלב מתגעגע לתפילה שאותה שמעת בילדותך, ולאבי נמצאה האפשרות לעשות את זה בסיינה, ולי דרכו גם כן.
    למרינה – אני לא הכרתי ניקולו בין המתפללים.

  • מרינה  On 8 באוקטובר 2006 at 1:18

    יצא לי לבקר בסיינה ולהתארח אצל סטודנט יהודי שעבד בבית הכנסת הנ"ל בתור מיני-מדריך. זכור לי שבכניסה התרגשתי עד דמעות למראה אנדרטת זיכרון לטבח שנערך ביהודי הקהילה במקום.
    גם הרגשתי מאוד ישראלית כשהיו חייבים להזעיק בדחיפות מאבטחים מהמוסד או משהו כזה כשחשבו שאיבדו את המפתחות לכניסה.
    אתה יודע במקרה אם ניקולו עוד שם?

  • קובי  On 7 באוקטובר 2006 at 21:34

    זה מאוד מרגש לקרוא סיפור כזה, אם כי לי כדוס צורם שיהודי צריך לסוע עד סיינה רק כדי להרגיש בן בית בבית כנסת. כנראה רק בחו"ל אפשר להיות חזן נעילה ואח"כ לאכול סעודה שוברת צום (שאגב, זהו שמה ולא סעודה מפסקת= הסעודה בכניסת הצום) במסעדה של טרפות.
    מועדים לשמחה

  • יגאל חמיש  On 7 באוקטובר 2006 at 20:02

    תודה לך,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: