מחבואים

חלק מזכרונתי הנעימים ביותר קשורים במשחק המחבואים.

הראשון שבהם הוא מה שאני זוכר כ"מחבואים הגדול". בשכונה בה גדלתי בירושלים הייתי מהילדים הקטנים יותר. שדה המשחקים שלנו היה רחוב מטודלה, שעדיין היה רחוב ללא מוצא שנגמר בחורשת עמק המצלבה. גם אחרי שהמשיכו את הרחוב עדיין לא היו מספיק מכוניות כדי להפריע למשחק. בדרך כלל היינו משחקים בקבוצות גיל קרובות, אולם מדי פעם היתה נחה על מישהו הרוח והיה מתארגן משחק מחבואים הגדול. השתתפו בו גם "הגדולים" שהיו אולי ילדים בני 10 אבל לי נראו כמו בני אלים. שטח המשחק כלל את כל הבלוק וגם את החצרות האחוריות. אני זוכר את תחושת הגאווה שמילאה אותי שנתנו לי לשחק עם כולם, ואת ההתרגשות של ההתחבאות וחוסר הסיכוי שלא להיתפס – אבל זה לא היה חשוב משום שאחר כך הייתי עומד ליד ה"עמוד" ונהנה לצפות בגדולים ותעלוליהם.

כשהייתי בין 7 עברנו דירה. היה זה מעבר של שני בניינים בסך הכל, אבל מעבר לסיבוב החד ברחוב מטודלה. השכונה שלי השתנתה לגמרי, מרכזה לא היה כבר רחוב מטודלה, אלא ככר מגנס. קצת לפני שעברנו לדירה, והיא עדיין לא מוכנה באנו אליה בשעות בין הערביים. אני חושב שעדיין לא היה חשמל, והדירה הגדולה והריקה נראתה ענקית. ואז שיחקנו בה אבי אחותי ואני במחבואים, שמש הערב נכנסה והאירה באור כתום, ואנחנו התחבאנו בפינות שעדיין לא היו בהן ארונות ואבי צחק כמו שתמיד הוא צוחק בזמן משחק מחבואים וצחוקנו הידהד בבית הריק. והיתה תחושה של חופשיות, שמחה וקירבה גדולה בינינו.

בזיכרון השלישי לא אני הוא המשחק. הייתי כבר נער וחזרתי בשעת אחר צהריים מאוחרת הביתה. אבי שיחק מחבואים עם אחיותי הקטנות וחברות שלהן בככר מגנס. ככר מגנס לא היתה מקום אידיאלי למשחק המחבואים משום שאמנם היו הרבה מאוד מקומות להתחבא מאחורי השיחים, הספסלים או אפילו על העצים למעלה, אבל הם היו כולם בהיקף הככר, וכך מי שהיה יוצא ממחבואו היה צריך לחצות את המרחב הפתוח בריצה כדי להספיק לדפוק את העומד. אבא שלי יצא ממחבואו ורץ וצחק כרגיל ואני כפי שיקרה הרבה פעמים בגיל ההתבגרות התביישתי בו נורא.

ביל היליאר מתחיל את ספרו ההגיון החברתי של המרחב (The Social Logic of Space) בתיאור של משחק המחבואים. מה שנראה פשוט לכאורה, משחק שכל ילד יודע לשחק החל מגיל אפס משקף יכולת מדהימה של המוח האנושי להשליך דפוסי פעילות קבועים, יחסים בין המשחקים השונים ובין המרחב שהם נמצאים בו על אין סוף מרחבים אפשריים. תמיד ישנו מקום מרכזי למדי, שיש סביבו שטח פתוח כלשהו, ותחום המשחק אף הוא מוגדר מראש על ידי המשתתפים, וצריך להיות איזה שיווי משקל בין מקומות מסתור ובין מרחב פתוח כדי שאפשר יהיה לשחק. ילדים יודעים למצוא את המקומות הללו ומארגנים אותם ללא כל בעיות. איך בדיוק זה נעשה? מה היא היכולת שיש לנו לזהות מערכות יחסים במרחב ולהשליך לתוכן מערכות יחסים חברתיות? הספר הוא ספר קשה, כתוב בצורה מסובכת אולי קצת שלא לצורך, אבל הוא שבה אותי מהפרק הראשון בזכות הדוגמא שבה הוא מתחיל – משחק המחבואים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • VRider  On 19 בנובמבר 2006 at 1:14

    איזה כיף לקרא! תודה על ההמלצה. לעיתים הכיף הכי גדול זה לצאת מהמחבוא – ראה משחק הדמויות.

    יצירת מפה בעלת איזונים מתאימים היא אחד האתגרים הקשים ביותר לפיצוח, בכדי לייצר משחק משחב מצליח. לויל ורייט ממציא הסימס, יש מה לומר על הטופולוגית מרחב-זמן. ראה כאן:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=732060&passok=yes

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: