החזון של הערבים הפלסטינים בישראל

במוסף הארץ השבוע מתפרסמת כתבתו של יואב שטרן על גידא רינאווי-זועאבי שריכזה את העבודה על מסמך החזון של הערבים הפלסטינים בישראל. והיה גם מאמר של אלכסנדר יעקובסון בנושא גם כן בהארץ ב – 13.12.06 והיו למאמרים הללו כמובן עשרות תגובות ברמות שונות של התלהמות.

איך אני צריך כיהודי-ישראלי השואף לשלום, שוויון וצדק להתייחס לדברים הללו. חיפשתי לשווא את המסמך עצמו באינטרנט, בדברים הללו כדאי לקרוא את המסמך כולו ולא רק את הציטוטים שבוחר להוציא הכתב. לא מצאתי, ואם יש מי מין הקוראים שמצא אשמח אם תעבירו אותו אלי. כבר כמה ימים אני חושב על הדברים הללו והופך בהם ומנסה לנסח את התגובה הנכונה לעצמי, לעבור את התגובה האוטומטית של הכעס והעלבון ולחשוב על מה זה אומר בעצם. האם יש משהו במטען הידע והנסיון שיש לי על ערים ואזורים כסביבות אנושיות כדי לעזור לי לחשוב על ההצעות הללו, על מידת ישימותו ומעשיותו של החזון הזה.

לבסוף, הבוקר, בקריאה חוזרת של הכתבה הבנתי משהו שלא שמתי אליו לב בקריאה הראשונה. אני חושב שהמשפט שאליו אני רוצה להקשיב יותר מכל בקריאת המאמר הזה הוא המשפט הבא שמופיע לקראת סוף הכתבה:

"אני בהחלט מרגישה את עצמי גם פלסטינית, גם ערבית, גם אזרחית של המדינה. ואני אישית רוצה מאוד להיות אזרחית ישראלית, תוך שמירה על המאפיינים הייחודיים של החברה שלי. אנחנו לא רוצים להתבולל בחברה היהודית-ישראלית, ולא רוצים להתנתק" (ההדגשות שלי).

אז קודם כל אני מרגיש הכרת תודה לגידא. אם למרות הכל, היא רוצה להיות חלק מהמדינה, אם היא רואה בשייכות הזו איזה ערך, אז כנראה עשינו פה (אנחנו היהודים, וגם הערבים במדינת ישראל) בכל זאת כמה דברים טובים. אז כנראה בכל זאת הצלחנו לבנות משהו, שעם היותו כל כך לא מושלם, בכל זאת הוא גם לא כל-כך רע, וכנראה לפחות בעיניה לא לגמרי חסר סיכוי. הלואי שהיו קצת יותר יהודים ישראלים שהיו לוקחים את מה שיש לנו כאן פחות כמובן מאליו, והיו מגלים כזו אכפתיות ומחויבות לשינוי. לפחות לי היא עזרה להבין משהו שלא הבנתי קודם, את ההתנגדות המוחלטת בקרב הערבים אזרחי ישראל להצעות להעביר ישובים ערביים למדינה פלסטינית עתידית.

מצד שני, אין לי שום רצון לחיות במדינה דו-לאומית. לא על מדינה דו-לאומית חלמו סבי שהיה פעיל ציוני באיטליה ושלח לכאן את משפחתו רגע לפני מלחמת העולם השניה. לא בשביל זה לקחה סבתי את סבי מעסקיו המוצלחים במחנות הפליטים בגרמניה אחרי מלחמת העולם השניה והעלתה אותו ואת אימי ארצה לאחר הכרזת המדינה כדי לאבד כאן את כל נכסיו ביזמות. לא עבור זה חזרתי לארץ לאחר לימודים בחו"ל כדי לגדל כאן את בנותי. לא בשביל מדינה דו-לאומית אנחנו נלחמים כאן כבר 100 שנה. אני חושב שיש להגשים הלכה למעשה שוויון וצדק לתושביה הערבים של מדינת ישראל, יש לנקוט לשם כך במדיניות של אפליה מתקנת במקומות מסויימים, במיוחד בשירות הממשלתי, בהשקעות בתשתיות ובחינוך ובקבלה למוסדות לימוד אוניברסיטאיים. מצד שני שיטת הממשל הנוכחית עם הייצוג היחסי איננה מפלה את הערבים – לו רק היו משכילים לבנות לובי אפקטיבי כפי שעשו החרדים למשל. דווקא שיתוף פעולה עם מפלגות השמאל הציוניות יכול היה לקדם רבות סדר יום כזה.

גם הקמתה של מדינה פלסטינית חשוב לצורך העניין – היא לפחות תוכל להיות מוקד הזדהות רגשי לפלסטינים אזרחי ישראל – כפי שמדינת ישראל מהווה ליהודים וישראלים רבים הגרים מחוץ לה. אבל אני לא מוכן לוותר על הדגל הכחול לבן, ועל התקווה, ועל הזכות של כל יהודי למצוא פה מקלט רק משום שהוא יהודי. ההמנון שחיבר מצלאחה הוא באמת המנון יפה, אולי לקונפדרציה עתידית שתקום פעם בין הים והירדן (למרות שהוא לא מזכיר את בן ישראל באופן ישיר). אבל הוא לא כל כך מדבר אלי רגשית, כפי שהתקווה והסמלים היהודיים אינם מדברים אליכם.

כשהייתי ילד נסעתי עם הורי לארה"ב לשנתיים. בשנה הראשונה למדתי בבית-ספר ציבורי רגיל. בכל בוקר, בתחילת הלימודים, נעמדו הילדים ונשבעו שבועת אמונים לאמריקה. מול הדגל, ועם יד על הלב. זה הפתיע אותי לגמרי ולא ידעתי מה לעשות, נשארתי לשבת – לאחר יומיים המורה פנתה אלי וביקשה ממני לעמוד בזמן השבועה, לא ביקשה ממני להשתתף, אלא רק לעמוד ולכבד את השבועה שלהם. אינני יכול לבקש מכם יותר מזה. אינכם חייבים להזדהות עם התקווה או לאהוב את הדגל הכחול לבן – רק לכבד אותו, ואותנו. לכבד את האהבה שלנו והקשר שלנו לארץ הזו, לא לראות בנו קולוניאליסטים או שלוחיהם של מעצמות המערב. נכון, כבשנו לנו את הארץ הזו בחזרה בכסף ובעורמה ובכוח הזרוע ובדם – אבל בזה אין אנו שונים כמעט מאף אומה אחרת בעולם הזה, ולא היינו הגרועים שבעולם בהתייחסותנו לאוכלוסייה הקיימת במקום.

זה טוב שהערבים בישראל מגדירים לעצמם מה שהם רוצים, זה במיוחד טוב משום שהם בתהליך של מעבר מסבילות לפעילות. אך עם הפעולה מגיעה גם האחריות, ויש לחשוב גם מהי ההשפעה של החזון שלכם עלינו בני השיח שלכם. ראו איך השנים מאז אוסלו מחקו את השמאל הישראלי, למרות שהמציאות כפתה את פתרונותיו. החזון שלכם שאיננו מוכן להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי – מנכר דווקא את אלה המוכנים ורוצים להיאבק יחד איתכם לשוויון זכויות אזרחי (ואפילו לאוטונומיה תרבותית), ויביא עלינו בסופו של דבר את הפתרון הליברמני של חלוקת הארץ על פי הדמוגרפיה שלה – אם לא גרוע מזה.

עדכון 22.12.06: מאמר של אורן יפתחאל בהארץ על הנושא.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: