האם בארכיטקטורה כמו במוזיקה המודרניות נכשלה

לפני כמה ימים ראיתי את המאמר הזה על ספרה של המוזיקולוגית מיכל זמורה כהן. לטענתה של זמורה – כהן למוזיקה הקלאסית המודרנית קרתה תאונה, בהתרחקותה מהטונליות ה"טבעית", ובשבירת כל המוסכמות של המוסיקה הקלאסית של המאות שלפניה היא הרחיקה מעליה את הקהל. אפילו אנשים שמבינים במוזיקה, אינם יכולים להתחבר אליה רגשית, והמוזיקה אם איננה יוצרת קשר עם הרגש שלנו איננה כלום.

האם מה שנכון למוזיקה קרה גם לארכיטקטורה. גם הארכיטקטורה התחילה בשבירת כל המוסכמות בסוף המאה ה – 19 ובתחילת המאה ה – 20. גם היא ניסתה להעמיד את ערכיה על מושגים אבסטרקטיים של חלל, ופונקציה ועל קומפוזיציות בתחילה בהרמוניה דינמית, ולאחרונה בלתי הרמוניות במובהק. התוצאה היא ניכור וכיעור, וברוב המקומות שבהם בוחרים אנשים את מקומות מגוריהם הם מעדיפים לגור בסביבות שנוצרו לפני המודרניזם או מחוץ לו.

ישנן הרבה הקבלות בין מוזיקה ואדריכלות. שתיהן אומנויות אבסטרקטיות, שאינן מספרות לנו סיפור, אלא יוצרות אוירה. בשתיהן הרגש,

במידה והוא קיים הוא מיידי – איננו חייבים להבין את היצירה ומדוע היא משפיעה עלינו כדי שהיא תפעל את פעולתה. בשתי האמנויות אנו שוקעים לתוכן, אם לבנו ומוחנו פתוחים, אך אנו יכולים גם להתעלם מהן, או לא לשים לב: לחשוב על משהו אחר, להיות מוטרדים, לא להאזין.

אנחנו גם לא יכולים בלעדיהן. המוזיקה היא טבעית לנו, והמוזיקה הקלאסית היא השכלול האמנותי של מוזיקה עממית, ומוזיקה פופולרית. ומצד שני אם תאבד המוזיקה ה'גבוהה' את הקשר שלה עם המוזיקה העממית, את היכולת שלה לגעת באופן בלתי אמצעי גם באנשים רגילים – היא תאבד את עצמה לאט לאט לדעת. אותו דבר האדריכלות. היא מתבססת על הבניה הפשוטה העממית, היום-יומית ביותר, והאדריכלות ה'גבוהה' היא רק שכלול שלה, אך מבלי לנתק את הקשר עם מקורותיה, וגם לא עם יצירתה בסופו של דבר על ידי פועלים ובעלי-מלאכה. ניתוקה של האדריכלות מהמקומות הללו, הפיכתה לעיסוק אינטלקטואלי תיאורטי לא היטיבה עם העולם שבו אנו חיים.

כמו שבמוסיקה ישנם מוסיקאים המנסים לחזור למוסיקה הטונלית, הטבעית ורואים את המאה ה – 20 כולה כטעות וכדרך ללא מוצא כך יש גם אדריכלים רבים יותר ויותר בעולם המנסים לשחזר שיטות עבודה מסורתיות, להמציא מחדש דרכים ליצור אדריכלות ניאו קלאסית בעולמנו. לנסות לחדש את מקורות הידע ה"עממי" באדריכלות, וליצור מחדש שפות אזוריות של אדריכלות. בקיצור לחדש "תרבות" בניה שלמה שנזנחה ואבדה במאה ה – 20. בארה"ב נקראת הקבוצה הזו אדריכלים ניאו קלאסיים, או ניאו מסורתיים, והם פעילים במסגרת תנועת העירוניות החדשה, אבל גם נפרדים מהם. ארגונם המרכזי הוא המוסד לאדריכלות קלאסית ואמריקה הקלאסית (Institute of Classical Architecture and Classical America). באנגליה היה זה הנסיך מווילס שנתן דחיפה חזקה לתנועה הניאו מסורתית באדריכלות ובמוסד שהוא הקים ישנו גם בית ספר לאמנויות הבניה. הוא תמך גם בארגון בין לאומי הנקרא: הרשת הבינלאומית לבנייה, אדריכלות ועירוניות מסורתית (International Network for Traditional Building, Architecture and Urbanism – INTBAU).

סטיב מוזון, אחד הפעילים ביותר בקונגרס לעירוניות חדשה, וגם באדריכלות הניאו-מסורתית במסה שכתב לאתר של INTBAU מפתח תיאוריה על הרצף שבין בנייה עממית אזורית, ובין אדריכלות עילית. רצף המתקיים כאשר ישנה תרבות בניה חיה. הרצףה זה הכרחי כדי להמשיך ולחדש באדריכלות מצד אחד (משום שהחידושים באים מלמטה, מהצרכים ומהקשר המיידי יותר של הבנייה העממית אל צרכי היום יום), ומצד שני ישנו השכלול האמנותי, והעמקה האסתטית האפשריים רק באדריכלות הגבוהה בפרוייקטים ציבוריים או בבנייני מידות. שכלול, ורמה אסתטית, המועתקים על ידי הרבדים העממיים יותר של התרבות. אחת הנקודות החשובות ביותר של סטיב היא, שכמו המוזיקאים הקלאסיים בימינו גם אנחנו איננו יכולים פשוט לחזור אחורה. חסרה תשתית שלמה של תרבות אדריכליות שתאפשר לנו מחדש ליצור עבודות בעלות משמעות. לבנות בניין ניאו מסורתי אחד בלב הקקופוניה שמסביב יהיה כמעט חסר משמעות, ואין לנו עדיין את הכלים ליצור סביבות שלמות שבהם יכול כל אדריכל לדבר בשפתו המיוחדת, אשר נעשית מובנת משום שהיא ב – 95% חלק מהשפה ששותפים לה האדריכלים האחרים סביבו, והאנשים שחיים בבניין ולידו.

 

אחת המטרות של האדריכלות והעיצוב העירוני במאה ה – 21 היא לבנות מחדש את התרבות האדריכלית. אינני יודע את יהיה זה בהכרח סביב השפה הקלאסית של האדריכלות, למרות שזו כבר שקעה והחייתה את עצמה מחדש כמה פעמים, והוכיחה את עצמה כגמישה ומתאימה להקשרים רבים ושונים, אבל ללא ספק תהיה זו תרבות בניה עממית, ואדריכלות שיש בה הרבה יותר עושר, וצורה וצבע והרמוניה ממה שיש לנו היום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • gerson  On 5 בנובמבר 2007 at 12:22

    היי יודן
    העניין הוא בין טוב לרע, לא בין מודרני לישן, לא בין עכשווי לאתמול
    דבר שהוא טוב הוא טוב, וגם אם נסתכל בערגה לאותו עבר נזכור שאותן תנועות רגרסיה, קרו גם בעבר, סביב אלפרד לוס, וה
    BELLE EPOQUE,
    סביב לה קורבוזיה ועוד.
    גם ARTS AND CRAFTS
    לא התקבל בעין יפה והאדם בגדול חיה החיה בעבר, ובוהה בעתיד
    אים כמו עין ההסטוריה כדי לשמש כמסננת של הטוב והרע, הנוכח והגרוטסקי, הטוהב והרע.
    להת
    גרשון

Trackbacks

  • By דברים שרואים משם on 5 בנובמבר 2007 at 9:43

    בשנת 1991 התחלתי ללמוד באקדמיה למוסיקה בירושלים בחוג לתאוריה וקומפוזיציה. בין מורי היתה גם מיכל זמורה כהן. אני אתחיל מהסוף – באותה שנה "נ…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: