עכשיו ב- " מהיום"

אוסף של דברים מעניינים בעיתונים ובאינטרנט השבוע. קצת עד דרכים בישראל: שרון קדמי כותב שמ – 10 דרכי רוחב שהיו אמורות להזין את כביש 6 הושלמו רק שתיים וכל היתר תקועות. אולי זה המזל שלנו ועדיין אפשר לעצור את ההרס שהשלמתן ימיט על מישור החוף. כתבתי על זה בעבר כאן. כמו כן יש מאמר על כך שלמרות שבכביש 6 (הרבה מאוד בגלל הצורך להתגבר על התנגדות על על צעד ושעל, אבל גם בגלל שהוא נבנה לא מתוך כספי תקציב המדינה) נעשה לפחות טיפול נופי נאות לצידי הכביש – מה שממשיך לא להיות נכון לרוב הכבישים שנבנים בארץ שהורסים אותה לחלוטין.

שני שילה מביאה הפעם מאמר על המפלצת מנווה שאנן הלא היא התחנה המרכזית החדשה, שוב קבוצת מתכננים "מומחים" מסבירים מדוע התחנה המרכזית החדשה היא אסון אורבני. רק לירון אמדור שעשתה את עבודת המאסטר שלה על האופן שבו אדריכלים והאנשים הרגילים תופסים את התחנה רואה בה קצת דברים חיוביים. הבעיה העיקרית בפרוייקטים בסדר גודל כזה היא שאם טועים (וכמעט תמיד טועים בהם) קשה מאוד לשנות אותם, להתאים אותם ולשפר אותם.

הצבע הירוק נהיה אפנתי לאחרונה בארצנו – וטוב שכך, למרות שלפעמים בא לבכות מהשטויות שמראים ועושים בשמו. כזה הוא המאמרון על זכייתו של דוד קנפו בפרס ראשון מטעם התאחדות יצרני הפלדה או משהו כזה (גוף ירוק למהדרין זה בטוח), על בניין מגורים שתושביו יכולים לגדל לעצמם את הירקות בגידולים הידרופוניים בחממות במרפסת. חוץ מזה הבניין נראה כמו בית מגורים רגיל למדי – פשוט לא להאמין ששטויות מהסוג הזה עדיין נעשות על ידי אדריכלים וגם זוכות בפרסים. זה טוב ויפה שאנשים יכולים לגדל מזון בעצמם, אבל ממש לא צריך את כל הקשקוש האולטרה טכנולוגי הזה כדי לאפשר זאת גם בערים. ישנם פתרונות זולים ופשוטים והרבה יותר משמעותיים מבחינה חברתית כמו גינות קהילתיות, גננות עירונית ועוד. כמו כן, אם יגיעו מוצרי המזון מהקרקע החקלאית שסביב העיר זה יאפשר לחקלאים להשמיך לעבד אותה ולא לאבד אותה לטובת פיתוח.

עוד שני מאמרים באנגלית על ערים ירוקות. האחד פרוייקט של בית הספר שבו למדתי בברקלי יחד עם עיר סינית לפתרונות אקולוגיים לעיר כולה. גם שם התכנית והחתך הקטנים שרואים, על הבניינים הגבוהים שבהם לא נראים לי מי יודע מבטיחים, אבל לפחות יש התייחסות רצינית לכך שהפתרונות הירוקים צריכים להיות בעיקר ברמת הקהילה והעיר ורק אז יכול הבניין להיות משמעותי. מסר דומה עולה מהמאמר המסביר שהוצאות האנרגיה לנסיעה של העובדים אל בניין ירוק, יכולות להיות גדולות יותר מהוצאות האנרגיה לבנייתו ותחזוקתו. ולכן חשוב גם שהמיקום שבו הוא נבנה, ומדיניות ההנהלה שלו תהיינה כאלה שיאפשרו ויעודדו נסיעה אליו בתחבורה ציבורית או בדרכים לא ממונעות.

אחרון הוא מאמרו של מירון בנבנישתי על אישור תכנית המתאר המחוזית לתל-אביב. אצל בנבנישתי כל הדרכים מובילות לעזה (ולגדה). אמנם הוא משלם מס שפתיים לנשוא בכתבו שהתכנית לא תצליח להדביק את הביקושים באזור תל-אביב. אבל הטענה שלו שישראל הולכת ומצטופפת בין גדרה לחדרה ומוותרת על הפריפריות שלה מזכירה לי דברים שקראתי לאחרונה מבית מדרשו של ארנון סופר. בנבנישתי מאבחן נכון שלו הפלשתינאים היו מחליטים להפוך את עזה למקום תוסס וחי דווקא הצפיפות האנושית שם יכולה להיות מאיץ לפיתוח ולאו דווקא מכשול. כך היה בסינגפור והונג קונג ושתיהן היו ערי מדינה מוקפות משטרים עוינים. דווקא הניתוק מישראל, יכול לשחרר את כוחות היצירה המקומיים להחליף יבוא ולייצר לתצרוכת עצמית – ובהדרגה להתפתח ולהגיע להתמודדות בשווקי יצוא. לו רק היו מעוניינים קצת יותר בחיים וקצת פחות באדמה.