מחזירים את העיר להולכי הרגל – מתחילים לשלם על חניה

בשבוע הבא יש יום עיון על חניה בתל-אביב. אפשר לסמוך על יואב לרמן שיביא את כל הפרטים בעוד בלוג תל-אביבי. יחד עם עוד כנסים אחרים שיהיו בשבוע הקרוב. אני הייתי צריך להיות בכנס הזה ולדבר, אבל לא אוכל להיות שם משום שבאותו זמן אני אהיה בסדנת תכנון בשיתוף הציבור על מרכז קריית שמונה שארגנה עמותת "מרחב".

כיון שכך אתן כאן תקציר של מה שחשבתי להגיד בכנס על חניה בתל-אביב.

בעיר טובה וחיה כמו תל-אביב התחרות על שטח גדולה מאוד. כך על השטח הפרטי, וכך גם על המרחב הציבורי. לכל מי שקרא את הדברים שאני כותב כאן צריך להיות ברור כבר שהערך של הקרקע הפרטית נובע במידה רבה מהיכולת של אנשים, ומהרצון שלהם לנוע במרחב הציבורי – ככל שיותר אנשים עוברים ברחוב (בעיקר ברגל), כך ערכו הכלכלי גבוה יותר. למרות זאת, כולנו יודעים שהמדרכות בעיר צרות מדי, במידה רבה משום שבכל רחוב, מוקדשת רצועה של 4 מטר לחניה של כלי רכב. רוב כלי הרכב החונים שייכים לתושבי העיר. המיתוס שאין חניה לתל-אביבים בגלל היוממים כבר מזמן איננו נכון, אין בדרך כלל בעיה למצוא חניה בתל-אביב, אלא בלילה כאשר רוב המכוניות החונות הן של תושבים.

מדוע? מסיבה פשוטה: כל תושב בתל-אביב זכאי לשני תווי חניה חינם. דירות שפעם היו של משפחות היום גרים בהם שלושה וארבעה שותפים שכל אחד מהם מחזיק ברכב. יש פשוט הרבה יותר כלי רכב בעלי זכות חניה חינם בתל-אביב מאשר מקומות חניה ברחובות. אבל כל עוד שהחניה ברחובות היא חינם, מי ישלם להכנס לחניון גם אם יבנה? או גם אם תגיע העירייה להסדרים עם בעלי החניונים הפרטיים לחניה מוזלת בלילה לתושבים?

אפשר לתת חניה חינם לתושבים אם רמת המינוע הכוללת של העיר נמוכה, או הצפיפות של העיר נמוכה. תל-אביב היתה עיר עם רמת מינוע נמוכה מספיק עד שנות השמונים בערך. אם רוצים להרוג את תל-אביב כעיר אז כדאי לדלל את הצפיפות שלה. סעו צפונה מעבר לירקון ותראו איך נראים אזורים שהצפיפות שלהם מספיק נמוכה כדי לספק מספיק קרקע למכוניות (וגם שם זה לא מספיק)

אם אנחנו רוצים עיר עם איכות חיים אמיתית, יותר מקום להולכי רגל, נתיבי אופניים, פחות תנועה ופחות זיהום אויר, צריך להתחיל לקחת חלק משטח הרחובות המוקדש לחניה לטובת הולכי הרגל, ולהפחית עוד יותר את כמות החניה ברחוב, איך אפשר לעשות את זה – איך נגמלים מהמחשבה שחניה היא חינם? כי היא לא חינם, אלא שעכשיו אנחנו משלמים את מחירה באיכות החיים שלנו.

• קודם כל צריך להתחיל להסביר לתושבים שהחניה חינם עולה לכולנו, ובמיוחד לחלשים שבינינו: ילדים, זקנים, אלה שאינם בעלי רכב, ביוקר
• אחר כך צריך להתחיל ולהגביל את מספר תווי החניה חינם לאחד לדירה – על השאר צריך לשלם פרוגרסיבית יותר לכל תו נוסף.
• בשלב יותר מאוחר צריך להתחיל לגבות תשלום גם על תו החניה הראשון – בסופו של דבר התשלום על חניה ברחוב צריך להיות גבוה יותר מאשר בחניון הקרוב לבית. זאת כדי להפוך את זה לכדאי עבור בעלי החניונים לפתוח את החניונים שלהם גם בלילה לדיירים, ולבנות חניונים בנויים חדשים איפה שאפשר וצריך. יכול להיות שאם המחיר יהיה גבוה מספיק אז יבנו גם חניונים מכניים יעילים יותר.

התוצאות תהיינה שבשלב ראשון אנשים יעשו את השיקול אם כדאי להם להחזיק מכונית שניה, ואם כן אולי לשלם לה חניה בחניון. בשלב יותר מאוחר יצטרכו לקבל החלטה דומה לגבי המכונית הראשונה. בהרבה ערים בעולם שתל-אביב רוצה להידמות אליהם אנשים לא מחזיקים מכונית, אלא שוכרים אותה אם יש להם צורך מיוחד ובערים רבות ישנה אפשרות גם לשכור מכונית לשעות ספורות, או להיות חבר במועדון שיתוף במכונית. משלמים סכום חודשי ותמורתו ניתן להשתמש במכונית מתי שצריכים. אם העירייה תשכיל להשתמש בכספים שיכנסו אליה מחניה לפתח תוכניות לחלופיות לאחזקת רכב, יהיה בכך עידוד נוסף להיפטר ממכוניות למי  שלא ממש צריך אותם.

בסוף שנות השמונים נכנס שמואל וילוז'ני למועצת העיר על פרוגרמה פופוליסטית של חניה חינם, ואפסקת האכיפה של חניה פראית על ידי סנדלי דנבר. התוצאה היתה ההיתר לחניה על המדרכות, וירידת איכות החיים בעיר לעשרים שנה כמעט. היום, בין הדברים שאני רואה בהתארגנויות נגד חולדאי (למשל בטור של שוקי גלילי שהתפרסם ברשימות) גם את הסיסמא הפופוליסטית מחזירים את החניה לתושבים. היה לי הרבה יותר סימפטיה להתארגנויות אם היו אומרים: מחזירים את העיר להולכי הרגל – מתחילים לשלם על חניה.

זה המחיר שצריך לשלם כדי שהעיר הזאת תהיה יותר טובה לכולם.