מסר כפול

ברחוב ארלוזורוב, קצת מזרחה מאבן גבירול ישנו מרכז יום לקשישים. בזמן האחרון יוצא לי לעבור שם די הרבה. הנה התמונה:

 

 

המקום נותן מסר כפול. מצד אחד ישנה רחבה קטנה לפני הכניסה לבנין, רחבה מזמינה אפילו. הרחבה נוצרה על ידי כך שחזית הבנין לא מיושרת עם שאר הבניינים ברחוב. על ידי כך אומר הבנין: אני בנין ציבורי, אני שונה, אני מזמין אתכם להיכנס אלי, הרחבה אף אומרת יותר מזה, אני מזמינה אתכם לשהות קצת, אני מאפשרת לכם קצת יותר מקום כדי לצאת מהנתיב שבו הולכים האנשים, מקום לדבר, מקום להיפגש.

אבל הבנין נאמן למודרניזם, נאמן לשפה של פריזמות פשוטות, קירות מסך שאמורים כביכול לחבר בין החלל הפנימי לחיצוני, אבל בעצם מנתקים את הפנים מהחוץ. נאמן לנקיון הצורני החשוב יותר מהמורכבות ה"מלוכלכת" של החיים. אין ברחבה ספסלים כדי לשבת, אין גגון מעל לכניסה כדי לחסות מהשמש או מהגשם. אין עצים שיעשו צל, אין בסיס לבנין שאפשר להישען עליו. החלונות אטומים ואינם מזמינים להסתכל פנימה, אלא רק להציץ כאשר נפתחת דלת ההזזה. הבנין עושה הכל כדי לנתק בינו לבין הרחוב, הוא איננו ממשיך את המרחב הציבורי, כפי שבנין ציבורי יכול וצריך לעשות, אלא מנתק את היושבים בפנים בצורה מוחלטת מהעוברים בחוץ. הבנין מושך אותנו ודוחה אותנו בעת ובעונה אחת.

לאדריכל היה רעיון טוב עם הרחבה, אבל אחר כך הוא הלביש על זה את כל המשא העקום של האדריכלות המודרנית הקנונית והפך את הרעיון לרעיון אבסטרקטי, לא אנושי ומנותק מהחיים של בנינים ואנשים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On 23 במרץ 2008 at 23:02

    אולי וויטני לא משתלב עם המורפולוגיה של הקונטקסט, אבל הוא בהחלט מזמין פנימה, וזו היתה הנקודה. הוא עשוי מבטון וזה חומר מחוספס ולמרות זאת, יש כאן הזמנה מאוד ברורה, בניגוד למבנה ברחוב ארלוזרוב.
    בקשר למבנה ברחוב רש"י, בשטח הזה היה מקודם גן ילדים, זה מראה לאן העיר הולכת. מבנה גן הילדים היה נמוך, חד קומתי.

  • ערן  On 22 במרץ 2008 at 22:36

    נראה שכולם יודעים אבל צריך להזכיר שאדריכל המבנה הזה הוא אילן פיבקו, שדווקא הייתה לו פאזה די ארוכה של בנייה נאו-מסורתית (בית הצדף וכיו"ב).
    ואם בקרדיטים עסקינן את מרכז היום לקשיש ליד האוניבריסיטה תכנן (אם אינני טועה) פנחס נול.

    בהקשר הזה כדי גם להיזכר במרכז יום לקשיש של נילי פוטוגלי ברח' רש"י בתל-אביב שהוא בין הבניין המוצלחים שלה ומבנה שנראה מאוד נעים (למרות שמובילות אליו מדרגות שהן די מאתגרות לקשישים)

  • יודן  On 22 במרץ 2008 at 11:27

    הנה תמונה אחרת למוזיאון וויטני שאפשר לראות בה יותר איך הוא לא מתקשר לסביבתו

  • יודן  On 22 במרץ 2008 at 11:20

    אני מסכים שי. הבנין בסך הכל מתנהג יפה בסביבתו, וגם הרחבה יוצרת רגע מיוחד ברחוב שמאופין באדריכלות מודרנית מונומנטלית מצד אחד ובבניה רגילה למגורים מצד שני. מהבחינה הזו מוזיאון ויטני הרבה יותר גס כלפי סביבתו. הכישלון של הבנין נמצא בפרטי ההתחברות לסביבה – ודווקא על רקע הצניעות והסימפטיות המאפיינת אותו זה חבל.

  • שי  On 22 במרץ 2008 at 11:16

    אל אף שאני מסכים לעניין הדואליות, בכל זאת נקודת זכות לבנין ולאדריכל, לטעמי הבנין משתלב בסביבתו בצורה יפה, עדינה ומתחשבת, הוא אינו קופץ וקורא הינה אני! אני הכי יפה! הכי גדול!, המצאתי את הגלגל!
    וזהו הישג גדול למדי באדריכלות במקומותינו
    וגם בהתחשב בעבודותיו הקודמות של האדריכל הוא בהחלט התאים את עצמו לרקמה האורבנית והשתלב בה

  • חולי  On 22 במרץ 2008 at 7:48

    נזכרתי בזה:

    http://www.nmn.de/fotos_architektur.0.html

  • חולי  On 22 במרץ 2008 at 7:43

    יודן,
    הקישור לא עובד משום מה…

  • יודן  On 21 במרץ 2008 at 22:36

    מדהים! ממש מזמין להיכנס, רק שיש תחושה שהוא עומד ליפול עליך אם אתה מתחתיו.

  • יודן  On 21 במרץ 2008 at 22:28

    וזה כן המודרניזם במיוחד בגרסתו המאוחרת. שרון אל תעשה הנחות לאדריכלים. הבנין מוקפד מדי כדי שזה יהיה טעות או חוסר תקציב. מה שמפתיע הוא שבתנאי הארץ אף אחד עדיין לא גרר כסאות ושמשיות החוצה. יש כנראה מישהו שמקפיד שהבנין יישמר בבתוליו. נכון, יש מודרניזם גם הומני יותר מבית מדרשם של רייט, אלטו ואן אייק ואחרים – אבל בסופו של דבר הם היו החריגים. וכאן רואים את ההשפעות של מיס, וכל בוני קירות המסך שאחריו.

  • שרון רז  On 21 במרץ 2008 at 21:14

    אני מצרף גם את הסכמתי לכתוב ולתחושות שלך
    או שהאדריכל לא היה עיקש מספיק, או שהוא שכח, או שנגמר התקציב או שהקבלן פישל או תיחמן, מה שבטוח הוא, שזה אכן "נקי" מדי, כלום, ריק, מזמין ודוחה, והיה צריך להיות הרבה יותר אנושי וחי

  • יוסי  On 21 במרץ 2008 at 14:55

    יודן,
    גם אני עובר שם לעיתים קרובות וההרגשה שאתה מתאר נכונה מאוד.
    לדעתי זה לא קשור למודרניזם. מוזיאון וויטני בניו יורק שהוא מבנה מודרני ומדורג הפוך, יש גגון ארוך שיוצא (כמו לשון ארוכה) עד מרכז המדרכה ומזמין את העוברים והשבים להכנס, למבנה יש מעקה שמאפשר להשען וכמה ספסלים בכניסה.
    כאן יצרו רחבה לא שימושית (בעיקר בהתחשב שהמקום מיועד לקשישים), כאן יצרו גבול קר שמושך ודוחה. "ריהוט רחוב" היה משפר את המצב.

  • גיא  On 21 במרץ 2008 at 0:33

    ולניצול הרחבה – מרכז יום לקשישים ללא ספסלים צמודים הוא בעייתי מאד.

    נזכרתי עכשיו במרכז יום לקשיש שנמצא ברמת אביב, מול מרכז הספורט של האוניברסיטה, והוא כנראה הניגוד הגמור למה שהצגת כאן. אנסה לצלם בהזדמנות..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: