ניקוס סאלינגרוס – סיכום ביקור

בשבוע שעבר היה כאן ניקוס סאלינגרוס. זה תמיד מעניין לפגוש אישית מישהו שמכירים מהכתובים ומהאינטרנט.

הביקור זכה לסיקור מועט. למרות ששלחתי הודעות לכל האתרים והכותבים בנושאי אדריכלות אף אחד לא הביע עניין לראיין אותו, או לעשות כתבה עליו. אסתר זנדברג כתבה ידיעה קצרה שהופיע באינטרנט רק ביום ראשון אחרי שהוא כבר נסע למרות שזה הודפס כבר ביום חמישי (לפי האתר). אני חושב שזה לא מקרי. הדברים שניקוס אומר מטרידים אדריכלים. העובדה שהוא מבסס אותם על ממצאים מתחומי המדע השונים מטרידה אף יותר. האם יכול להיות שהאדריכלות המודרנית, וגלגוליה האחרונים גורמת נזק אמיתי לבני אדם, מגדילה את רמת המתח, מעוררת עצבנות, מטילה עומס רגשי מיותר? ייתכן שהיא מאוד קולית, אבל אולי היא לגמרי מוטעית?

ההרצאות בשדה בוקר עברו בשלום יחסי. רוב הקהל לא היה אדריכלים, אלא פיזיקאים, אקולוגים וביולוגים. הם דווקא גילו עניין ושאלו שאלות טובות. בהרצאה הראשונה (Connecting the Fractal City) ניסה ניקוס להראות איך שני מושגים מרכזיים בפיזיקה עוזרים להבין את המבנה העירוני. האחד הוא המושג של פרקטל. שהוא מבנה גיאומטרי המפגין תכונות דומות בקנה מידה שונים. הדוגמא הקלאסית היא חוף הים, שאורכו משתנה תלוי בקנה המידה שבו מודדים אותו. ניקוס הראה איך העיר מלאה במבנים פרקטליים, ואת החשיבות שיהיו כאלה בכל קני המידה. הוא גם הראה איך אדריכלות ותכנון ערים מודרניים יוצרים במכוון מבנים פשטניים ונעדרי תכונות פרקטליות. המושג השני הוא המושג של רשת. הוא הראה איך החשיבות בעיר הוא בחיבור בין אלמנטים שונים (כאשר העיר היא המחברת ביניהם), ואת החשיבות של מבנים היוצרים רשתות מקומיות, ומספר מצומצם של קישורים כלל עירוניים המאפשרים לאנשים לחרוג מעולמם המקומי ולמצוא קשרים כלליים יותר בעיר. תובנות דומות היו לג'יין ג'ייקובס כאשר כתבה על החשיבות של קהילת הרחוב כמאפשרת קשרים אנושיים בסיסיים בעיר, ומצד שני העיר כולה כקהילה של עניין ששם אפשר ליצור מפגשים עם אנשים שיש להם עניין משותף מכל קצוות העיר.

ההרצאה השניה היתה הדגמה של הרעיונות של אלכסנדר שעליהם מבסס סאלינגרוס הרבה מדבריו בתהליך לאספקת מגורים בישובים ושכונות לא מוכרות בדרום אמריקה (מסמך PDF). זהו מאמר שהוכן יחד עם אנדרס דואני, מייקל מהאפי, דייויד בריין וארנסטו פילברט-פטיט. השאלה המרכזית שההרצאה הזו עסקה בה היא איך ניתן מצד אחד לאפשר לאנשים לעשות את מה שהם יודעים לעשות לעצמם ולבנות את בתיהם, כפי שהם עושים כבר עכשיו בהמוניהם, ומצד שני לייצר מבנה עירוני וקהילתי קוהרנטי יחד איתם. ההרצאה מתארת גם תהליך תכנון שמאפשר לבנות את תכנית הקהילה הבסיסית, כך שכל מבנה ומבנה יתרום את תרומתו ליצירתו של מרחב ציבורי משותף, והן את התפקיד שבעלי מקצוע יכולים לשמש בו כמובילי תהליכים כאלה ברמה הקהילתית. שאלה דומה לשאלה הזו עומדת בפנינו למשל כאשר אנו רוצים להכשיר ולאשר את הישובים הבלתי-מוכרים בנגב, או להכיר בהתפתחות של כפרים ערביים ולהכין להם תוכניות מתאר.

ההרצאה השלישית בתל-אביב עסקה יותר במהות של אדריכלות, והיתה גם בגלל הקהל שהיה בעיקר סטודנטים ואדריכלים, וגם בגלל הנושא הקשה ביותר לעיכול, משום שהיא מערערת כמה מהנחות היסוד של המודרניזם באדריכלות ושל החינוך האדריכלי. שמה היה: אדריכלות שמעבר לפונדמנטליזם גיאומטרי. עיקר הפונדמנטליזם הגיאומטרי שניקוס מדבר עליו הוא ההתעקשות של האדריכלות המודרנית שלא להשתמש במבנים פרקטליים היורדים לכל קני המידה הנראים לעין. כלומר היא חסרה חלוקות משנה ופירוט בגדלי הביניים, בעיקר אלה שמתחת לגודל של גוף האדם המתאימים לדברים שימושיים. זה מה שנותן לה את האיכות הפריזמטית שלה, המופשטת משהו. בתחילת ההרצאה הראה ניקוס פרוייקט ניאו-קלאסי שהשתתף בו בקטאר. למרות שהוא הקפיד להגיד שהדברים שהוא אומר אינם בהכרח המלצה על סגנון קלאסי – יש בהם כדי להבדיל בין כמעט על האדריכלות המסורתית בעולם, ובין האדריכלות המודרנית. לכן הוא קורא לה פונדמנטליזם גיאומטרי. פונדמנטליזם אשר מתעלם במודע מנתונים ומחקר המראים שהיעדרם של מבנים פרקטליים משפיע עלינו לרעה באופן לא מודע.

בסוף ההרצאה, אחד הנוכחים התקיף את ניקוס, לא כל כך על הדברים שאמר, אלא על הפרוייקט הניאו קלאסי. הוא אמר שאדריכלות כזו היא או פאשיסטית או סטאליניסטית. תוך התעלמות מוחלטת מהדברים שנאמרו בהרצאה. גם הלהט ה"דתי" כמעט שבו הוא דיבר הראה שהדברים פגעו בו בעיקרי אמונה. מעניין, שלמרות שניתן לבקר את הפרוייקט בקטאר על היותו מחוץ לקונטקסט, ואולי על התאמתו לאקלים המקומי והתרבות המקומית, ודאי שגם הפרוייקטים המודרניסטיים של קולהאס ופוסטר שמתכננים עכשיו גם כן בארצות המפרץ ראויים לביקורת דומה. אך איש לא יעלה על דעתו להאשים אותם בפשעים פוליטיים. מעניין שגם זנדברג בידיעה הקצרה שכתבה משווה בין הניאו-מסורתיות של סאלינגרוס והניאו שמרנות הפוליטית – למרות שאין בכלל קשר הכרחי בין השניים. הזיהוי הזה של האוונגרד הארכיטקטוני עם זה הפוליטי הוא חסר שחר היום לחלוטין, משום שהאדריכלות המודרנית זנחה לגמרי את יומרותיה לפתוח בעיות חברתיות אחרי כשלונותיה המתועדים היטב בשנות החמישים והשישים, ודווקא אלה הם האורבניסטים החדשים לסוגיהם השונים המנסים למצוא דרכים לבנות מחדש קהילות ובתים נעימים ונוחים לבני אדם במחיר שהם יכולים להרשות לעצמם.

דוגמא לעמוד עם מבנים פרקטליים הולכים וקטנים בתחנת הרכבת סט. פנקריאס בלונדון

דוגמא לאדריכלות מודרנית ללא מבנים בקנה מידה קטן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אדר' ארד שרון  On 6 בינואר 2009 at 8:51

    ההקדמה

    1. אוהו- כמה שאני מברך על מזלי הטוב שאפשר לי ללמוד ארכיטקטורה ב-A.A. שבלונדון. התנהגותי ה"בוטה" כביכול בסוף ההרצאה, הייתה פושרת ביחס לתגובות קיצוניות הרבה יותר שהופגנו ע"י סטודנטים ומרצים בהרצאות הרבות בהם נכחתי בפורומים שונים שנערכו בחו"ל. בהרצאות אלה, איש לא פחד להביע את דעתו או עמדתו ולעיתים בפאתוס ובסערת רגשות וזאת מהסיבה שלאנשים שם בניגוד לפה, היה אכפת! איש לא פחד להביע דעה או להפגין את תסכולו לכשנתעורר הצורך הלגיטימי לכך.
    ו"שתיקת הכבשים" הזו –אותם מורים "מנומסים" שאכלסו את השורות הראשונות של אולם ההרצאות ולא הגיבו או הביעו את דעתם למרות שמתוך היכרותי אותם- רבים מהם כעסו לפחות כמוני על הדברים האבסורדיים שנאמרו- כל זה מהווה אפשרות מדאיגה ששתיקתם נבעה מתוך פחד מצידם לאבד את מישרתם ומקומם במערכת.-פחד זה מעורר גם תמיהה בנוגע להסכמתם ללמד במערכת המאופיינת לעיתים ע"י פחד וע"י הגבלת חופש ההבעה. ללא חופש אקדמי, אין כל אפשרות לחנך ולהכשיר את הדור הבא של אדריכלים..

    2. ל-A.A., הגיע ב-1981 אד' מייקל גרייבס להרצות. אף סטודנט או מרצה לא ראה כל צורך לבזבז את זמנו ולבוא לשמוע הרצאה מפי ה"פוסט-מודרניסט הקיטשי" הזה. אולם ההרצאות הריק – ביטא בזמנו מחאה לגיטימית כנגד השמרנות שצצה וריחפה כענן שחור מעל מקצוע האדריכלות.

    3. ו-27 שנה מאוחר יותר –הוזמן לכאן להרצות פרופ' ניקוס סאלינגרוס. באינטרנט טרח מישהו להטעות והציג את המרצה היווני באופן אטרקטיבי כ"פיזיקאי המקדיש את עצמו בשנים האחרונות ליישום עקרונות ושיטות ניתוח מן הפיזיקה והמתמטיקה על אדריכלות ותכנון ערים".

    4. מצויד באינפורמציה זו – הגעתי לאולם ההרצאות אחרי יום עבודה מפרך. מיד עם כניסתי לאולם,נתקלתי בתמונה שהוקרנה על המסך שהיה ממוקם מאחורי הפרופסור היווני. בתמונה נראה קומפלקס ניאו/קלאסי סימטרי וירוד מאוד ברמתו הארכיטקטונית מכל הבחינות. חשבתי על כך שאפילו קניון הארנה שבהרצלייה, המהווה בפני עצמו מעין שיא בפסטיש האדריכלי-עולה בכיעורו על המבנה שהוצג .

    5. חשבתי בתמימות שמדובר אולי בטעות אופטית או בניסיון לא מוצלח להתבדח באופן פרובוקטיבי על חשבון הקהל. אבל כשניקוס הכריז בגאווה כי הוא (הפיזיקאי?) תכנן את יצירת ה"מופת" הזו – הבנתי שלאולם ההרצאות השתרבב פליט אומלל מהתקופה החשוכה ביותר בתולדות האדריכלות.

    6. ואז התחילה ההרצאה: שקפים עם כתב יד בלתי קריא לחלוטין הוקרנו זה אחר זה ברצף כשהיווני מעביר מתקפה על מה שהוא כינה "הפונדמנטליזם הגיאומטרי המודרניסטי והשפעתו ההרסנית על נפש האדם".

    7. הבטתי מסביבי: הסטודנטים רשמו נמרצות את קוקטייל המסקנות המביכות שהעלה הפיזיקאי היווני ובעיקר את הצעתו הריקה מתוכן לבסס את התכנון האורבאני על "תיאוריית הפרקטלים".

    והתגובה

    1. הפילוסוף ומבקר התרבות Hal Foster כינה בתחילת שנות ה-80 את הביקורת שהוטחה במודרניזם בשם:""Reactionary Post- modernism.
    ואכן, בשנות ה-60 החלה שחיקה ודעיכה הדרגתית של החזון המודרניסטי. ביקורות והאשמות הוטחו בדוקטרינות המודרניסטיות בכל מפלסי התרבות. בתחום "בנין הערים", נושא מרכזי באידיאולוגיה המודרניסטית –היתה הצלחה בשנות ה- 30- לתת פתרונות שהיו מבוססות על כוונות חיוביות של המודרניזם לתת מענה למצוקות הדיור. בניני מגורים פשוטים ולבנים החליפו את המבנים הניאו-קלאסיים המתפוררים. מעונות עובדים – שניבנו בת"א ע"י סבי אריה שרון בשנות ה-30, הצליחו לשלב רעיונות מודרניסטיים חברתיים בתכנון: הבלוקים,שאיחדו לחלקה אחת גדולה, את החלקות הקטנות שתכנן פטריק גדס, ושבמרכזם מוקמה חצר פטיו שופעת צמחיה לציבור עם פונקציות חברתיות שמוקמו סביב הגינה. מבנים מודרניסטיים מוצלחים אלה מתפקדים בצורה מצוינת עד עצם היום הזה. מול דוגמאות מוצלחות אלה ועקב העובדה שהמשמעות החברתית הלכה ברובה לאיבוד והכשל התכנוני של האורבאניסטים המודרניסטים אכן יצר את "הערים החדשות" מלונדון ועד מוסקבה – ערים ללא אופי, ללא ייחודיות או תוכן וחיות. ערים סטריליות ועצובות.

    2. התופעה הזו – שהתאפינה בעיקר ע"י מעין פרשנות מעוותת של המודרניזם, גרמה למתכננים למחזר בציניות מבנים זהים ואנונימיים שיצרו סביבה אנונימית ומנוכרת ברחבי העולם.
    הציבור, שעייף מאדריכלות מנוכרת זו, דרש כריאקציה נוסטלגיה. השמרנים חגגו – ליאון קריר, אלדו רוסי ו"הנאו-רציונאליסטים" החלו לבסס תיאוריות חדשות/ישנות ובמרכזן: העיר האירופאית הנאו-קלאסית של המאה ה-19. מבנים זהים למבנה של פרופ' ניקוס סאלינגרוס בקטאר אומצו בחום ע"י יזמים. הציבור אהב את החזרה לשמרנות ודרש זאת כתחליף למבנים המודרניסטיים .
    צ'רלס ג'נקס המציא את המושג "פוסט-מודרניזם באדריכלות" וחגיגת הקיטש הגדולה ביותר בהיסטוריה של האדריכלות החלה: צ'רלס מור תכנן את הפרודיה העלובה "Little Italy""; רוברט שטרן שלף במרץ צורות מהבנק רב האשראי של ההיסטוריה האדריכלית וערבב את כל הסגנונות האפשריים לבלילה חסרת מעוף אך קלה לעיכול; מייקל גרייבס בנה בנינים בצורה של "Key Stone".
    גם בארץ הפנימו אדריכלים מודרניסטים מובהקים בעברם את הסגנון הפופולארי החדש- כרמי תכנן את בית המשפט העליון ואת "בית רוזמרין" שופעי הציטטות , רכטר את המרכז לאומנויות הבמה עם צורות שאולות מהמחסן הצורני של ההיסטוריה.יסקי תכנן את בית האופרה עם צבעי הקסטה החביבים על מיקל גריבס וחבריו. למעשה רוב האדריכלים המירו את סגנונם המודרניסטי שהתאפיין בכנות ארכיטקטונית ושימוש נכון בחומרים פיסוליים כמו בטון גלוי – במנייריזם פוסט-מודרני.

    3. כיום, ובניגוד לנבואות השחורות של ה"אורבאניסטים החדשים (ישנים)" ובניגוד לנבואות האפוקליפטיות של פילוסוף המדיה הצרפתי Jean Baudrillars – הערים בעידן הגלובלי -לונדון, פריז, ברצלונה ואפילו תל אביב, שאינה נופלת מהם לדעתי בשום פרמטר, – הפכו לערים מרכזיות, מעניינות,חיות,רבות אירועים והתרחשויות ודינמיות מתמיד!
    ולמרות מימד ה-"SOFT WARE" והדאגה שאנשים יאבדו את הצורך לצאת מהבית ויבהו יום ולילה במסך המחשב או במסך הטלוויזיה – קיים צורך הולך וגובר וחסר תקדים היסטורי- להתחככות אנושית ולפעילויות בחוץ- ברחובות בגינות הציבוריות ובמקומות הבילוי והפנאי הרבים שמציעות הערים.

    4. הפילוסוף מנואל דה-לנדה כינה את התהליך "DE-STRATIFICATION" -כלומר גלישת סטרטות של התרחשות, וסיפורים עירוניים לקומפוזיציה עשירה ורבגונית. העיר הגלובלית – בניגוד לציפיות ולדאגה, שומרת מצד אחד על ערכיה ההיסטוריים, על הג'נוס לוקי שלה ומצד שני נפתחת לרב- גוניות דמוגרפית, לנרטיבים החווייתיים החדשים ולכל מה שאנשים שמרנים כדוגמת פרופ' ניקוס סאלינגרוס השמרן הספידו מתוך חרדה לאובדן העיר ההיסטורית.

    5. מתכננים אורבאניים מגלים מחדש את הפוטנציאל הגלום בהתחדשות העירונית כקונטרסט לערים המנוונות והמתות של המאה ה-19: ערכים כמו "LANDSCAPE URBANISM" מעניקים כוונים חדשים להתערבות נקודתית בסטראטה העירונית. מתוך ויתור מראש על תכנון הרואי, גרנדיוזי קורבוזיני – מצליחים כיום מתכננים כדוגמת סולה מורליס בברצלונה או ברנרד טשומי בתכנון שלו לפארק לה-וילט- ליצור שיטת תכנון ערים חדשה שמייצרת בעיקר במות להתרחשות דינמית ורבגונית. התרחשויות לא בורגניות אשר מאופיינות לעיתים ע"י סכנה, נוירוזה, קקופוניה, וכקונטרסט אזורי שקט ורגיעה בפארקים החדשים- ההתערובת הזו מייצרת ערים עשירות בחוויה, בעניין וברב-גוניות פלורליסטית.

    6. כיצד ניתן להשוות עיר כמו תל-אביב – עיר חיה, נושמת ובועטת לעיר רדומה מהמאה ה-19 שלמודל שלה מייחלים ומטיפים האורבניסטיים ה"נאו-רציונליסטים"- ערים קודרות, בורגניות ומתות.

    7. והנסיך הבריטי צ'רלס – נואף ושמרן – טרפד את אחד הפרויקטים האורבנים היצירתיים ביותר שתכנן האדריכל ריצ'רד רוג'רס בשנות ה-80: במסגרת פרויקט הרחבת ה"גלריה הלאומית" שבכיכר טרפלגר – הציע רוג'רס לקשור את כיכר טרפלגר המתה עם כיכר לסטר וזאת ע"י יצירת ציר חדש למעבר הולכי רגל דרך הגלריה! במהלך אורבאני אמיץ זה, היה האדריכל האנגלי מציל ומחיה בבת אחת שתי כיכרות היסטוריות תירותיות מתות! במקום פיתרון זה שנדחה ע"י הנסיך השמרן – בנה רוברט וונטורי השמרן הרחבה נאו-קלאסית סתמית ל"גלריה הלאומית" ופיספס בחוסר אחריות הזדמנות פז ליצר מקומות –ע"י הפחת חיים במערך היסטורי חסר נשמה..

    8. המודרניזם עשה טעויות – בכך אין ספק.
    לה-קורבוזיה בהצעתו לתכנון מחדש של פאריז בפרויקט "VILLA RADIEZ" – סיכם את כל הבעייתיות של התכנון המודרניסטי, אבל למרות זאת קשה להתעלם מהאנרגיה האדירה שיצר המודרניזם, כמו הרנסנס בשעתו, בכל תחומי האומנות. ואפילו לה-קורבוזיה בפרויקט "PLAN OBUS" באלג'יר – הצליח לתקן את הטעות.- הצעתו האמיצה ,המקורית והחדשנית (עד היום!) התבססה על יצירת מערך מבני ליניארי מתחת לכביש הבינעירוני .

    9. למרות השגיאות של המודרניזם –כפי שהביע הפילוסוף וולטר בינג'מין בחזון "מלאך ההיסטוריה" שלו- מלאך שאינו מצליח לשקם, בציור של פול קליי, את ההרס והחורבן המתלווה לתהליכים הליניאריים של הקידמה.
    למרות השגיאות – המהפכה המודרניסטית שנמשכת בהצלחה רבה עד היום בסקנדינביה – הופכת את מקצוע האדריכלות למעניין ביותר.
    ולראיה: אפילו לפיזיקאים כדוגמת ניקוס סלינגרוס יומרות ארכיטקטוניות. הבעיה היא שהוא אולי פיזיקאי אבל אדריכל קטן מאוד.

  • יודן  On 6 בדצמבר 2008 at 21:47

    לסטודנט – טעיתי ותוקנתי ולא צריך להגזים בתגובות.
    לאילן – אפשר למדוד מתח ועצבנות באופן פיזיולוגי, על פי מידת ההזעה, רמת האנדרנלין וכו. וישנם מחקרים שמראים שאנשים הנמצאים בחדר עם חלון למשל מרגישים יותר נינוחים מאשר בחדר ללא חלונות. זאת אפילו אם כששואלים אותם הם לא יודעים להגיד שיש הבדל בין החדרים.
    זהו תחום שלם של לימוד ההתנהגות בסביבה הבנויה שאדריכלים אינם מעוניינים אפילו להיחשף אליו בדרך כלל.

  • אילן  On 5 בדצמבר 2008 at 18:44

    "גורמת נזק אמיתי לבני אדם, מגדילה את רמת המתח, מעוררת עצבנות, מטילה עומס רגשי מיותר?"

    איך אפשר לבדוק את הדברים האלה כשמדובר באדריכלות? ועל סמך מה הועלתה התיזה לפיה בניה מודרנית תורמת להם לעומת בניה מקושטת?

  • סטודנט  On 4 בדצמבר 2008 at 17:52

    כסטודנט באוניברסיטה שאף נכח במהלך ההרצאה והיה עד לפיאסקו שהתחולל בו בנוגע להערת הפשיזם אני לא פחות מזועזע מעורך הבלוג שבחר להכתים סטודנטים במקום קולגות

  • יודן  On 1 בדצמבר 2008 at 13:40

    אכן השם היה לי מוכר, אם כי איננו יכול לזכור אותו כעת. אתקן ברשימה.

  • הדס  On 1 בדצמבר 2008 at 9:24

    חשוב לציין כי מי שהגיב לא היה סטודנט אלא אדריכל בעל שם וכי תגובתו הפרובוקטיבית היתה פוגענית ובוטה. חבל שהמודרניזם עיוור את האדריכלות וכעת אנו חיים בעידן שהתחיל לפני כמאה שנים בו קישוטיות הוא אכן פשע…

  • שרון  On 30 בנובמבר 2008 at 15:07

    לא מכיר אותו אבל נשמע מעניין. הזיהוי של אבנגרד ארכיטקטוני ופוליטי היה ככל הנראה תמיד חסר שחר, גם בשלבים מוקדמים יותר של המודרניזם (לה קורובוזיה: ארכיטקטורה או מהפכה…).
    ישנו קשר ברור, מובהק, בין ניאו שמרנות וניאו קלאסיציזם ודווקא משום כך פרויקט ניאו קלאסיציסטי בקטאר הוא אולי הגון יותר מפרויקט של פוסטר באותו מקום.
    אף על פי כן, לכל זה אין קשר לשאלת קנה המידה והירידה לפרטים – ר' למשל את המאמר המוקדם הזה של ז'אן נובל
    http://readingmachine.co.il/home/articles/article_230

  • חולי  On 30 בנובמבר 2008 at 9:40

    תודה.

    הנושאים האלו חשובים וחבל שלא זוכים לתשומת לב נאותה.

    גם אם הארכיטקטים הם בפוקוס של הנושא, הרי לא צריך לדעתי להקל ראש ב"אשמת" המערכת המחליטה- היזמים, הפוליטיקאים שמאשרים, "מנהיגי הקהילות", וכל אלו שמכתיבים את הקונספטים.

    מצחיק, אבל כל מי שאני מכיר, כולם, שמחפשים או חיפשו דירה או בית, היכן שאני גר, מתעקשים על בית ישן. לכל המאוחר תחילת המאה העשרים.
    מצד שני רוב הכסף בענף הולך לבנית מוצרי ראווה…

    לפי מה שכתבת נראה שצריך מהר מאוד להסביר לסטודנטים מה זו ארכיטקטורה פשיסטית.
    יש מלן דוגמאות בישראל. כל ישוב ישראלי, כל כביש, וכל גשר בשטחים, זועקים את זה.
    עמודים וגמלון עדיין לא מעניקים לארכיטקטורה ערכים מוסריים שונים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: