מינאפוליס – כנס ACSP

חזרנו אתמול מארבעה ימים במינאפוליס לרגל כנס ארגון בתי הספר לתכנון ערים בארה"ב. זו היתה הפעם הראשונה שחזרתי לכנס הזה אחרי 15 שנה, והיתה זו הזדמנות לפגוש חברים ומכרים שלמדו איתי, או קצת מעלי או מתחתי בברקלי. כמו כן, הרציתי על המחקר שלי על שטחים פתוחים, והייתי מגיב במושב אחר. בסופו של דבר, כנראה, יותר מכל אני קרוב למקצוע הזה – לפחות בגלל הערכים המרכזיים שלו והמחויבות של מתכננים לאינטרס הציבורי – גם אם לא תמיד יודעים איך להגן עליו, ולפעמים עושים דברים איומים בשמו. עוד משהו שאני אוהב במקצוע הזה, יחסית לאדריכלות, ואפילו אדריכלות נוף, זו הגישה האמפירית במחקר, ובבחינה של מדיניות והמלצות – לפחות זו הגישה הנפוצה בבתי ספר לתכנון ערים בארה"ב.

מיניאפוליס משאירה רושם של עיר שעובדת. היסטורית היא מרכז של דמוקרטים פרוגרסיביים, וממנה יצאו סנטורים ומועמדים לנשיאות כמו יוברט האמפרי ווולטר מונדייל. במסגרת הכנס יצא לי לראות שלושה נציגים של הרשויות כאן, ושלושתם הרשימו אותו ביותר. הראשון היה פיטר בל, יו"ר של המועצה המטרופולינית. זהו גוף מיוחד במינו בארה"ב, וממונה על התכנון והביצוע של תחבורה, כולל הדרכים הראשיות ושדה התעופה, שפכים, אשפה, שיכון ופארקים אזוריים באזור המטרופוליני של מיניאפוליס וסט. פול, אזור הכולל שבעה מחוזות. בהרצאה קצרה ובהירה הוא הסביר את ההיסטוריה של הגוף הזה, האתגרים העומדים בפניו, והאופן שבו הוא מנוהל. אחד הדברים המעניינים הוא שזהו איננו גוף נבחר, אלא גוף ממונה על ידי המושל (וזו לדעתו של בל אחת הבעיות שהוא היה מעוניין לשנות ולהגדיל את הייצוג של נבחרי ציבור במועצה). קיומו של גוף זה גרם לכך שיש למטרופולין מדיניות תחבורה ברורה, ופעילות מתמשכת להקטין את התלות במכונית ולשפר את התחבורה הציבורית. הם בנו כבר קו רכבת קלה אחד, שהוא הצלחה אדירה ומסיע כבר היום נוסעים ברמת התחזיות של 2020, ונמצאים בתהליך התכנון והבניה של קווים נוספים, וכן קווים של רכבת פרברית, ואוטובוסים מהירים. 45% מהעובדים במרכז העיר מגיעים בתחבורה ציבורית – והיעד הוא להגדיל את המספר הזה ל – 60% עד שנת 2030.

הדובר המעניין השני היה טום סטרייטס המנהל של המשרד לתכנון קהילתי ופיתוח מקומי במינאפוליס. יחד איתו עשינו סיור בשכונת צפון מינאפוליס, שכונה יהודית לשעבר, שאחרי מהומות תושבים בסוף שנות ה – 60, נעזבה על ידי היהודים והפכה לשכונה של שחורים. בעשור האחרון היתה השכונה הזו יעד למשחקים בשיווק משכנאתות, חלקם באמצעות רמאות, ועם קריסת שוק המשכנתאות ב – 2006-07 הפכה למוקד של אי תשלום משכנאות, ועיקול הרכוש על ידי הבנקים. המאמץ של היחידה של טום הוא למנוע עיקולים קודם כל, כי בכך יש חיסכון לכולם, ואם הוא לא מצליח, לרכוש את הרכוש לפני שהוא נמכר בשוק החופשי לספקולנטים אשר ינצלו אותו לרווחים קלים על ידי הזנחת הבתים והשכרתם בשכירות זולה. למרות השכירות הזולה, מאחר שהם קונים את הרכוש בזול, ואינם משקיעים בשיפוצו הם יכולים להנות מרווחים נאים. פעילות זו משלבת תרומות של הבנקים, ושל עסקים בקהילה, עבודה עם ארגונים שלא למטרות רווח כדי שהם ישפצו את הבניינים וישכירו אותם בשכירות הוגנת, וארגונים ארציים ובין לאומיים כמו הביטאט. פרוייקט הדגל בפעילות הזו הוא אזור שהם קוראים לו אקו-וילג', שבו בתים שנקנו על ידי בנק הקרקעות שהוא הקים, שופצו בעזרת הביטאט לרמה הגבוהה ביותר של LEED, ונמכרים במחיר סביר לתושבים חדשים, רבים מהם מהגרים. אבל הפעילות איננה מתמצה במגורים, טום דיבר גם על החייאת הרחובות המסחריים באמצעות ציפוף ובניית דיור להשכרה, ועל שיפור במרחב הציבורי על ידי שיקום גינות משחקים, ופארקים והכנסת נתיבי אופניים ותקווה לשכנע את המועצה המטרופולינית האחראית לתחבורה להעביר בשכונה גם את אחד מקווי הרכבת הקלה העתידיים.

הדובר השלישי ואולי המרשים מכולם היה ראש העיר של מינאפוליס – ר.ט. רייבק, שדיבר על כך שהשעה היא שעת כושר למתכננים, כי הדור החדש, וכן דור הבייבי בום המזדקן, שניהם מעדיפים את המגורים בעיר על פני הפרברים. על כן, למרות שבפרברים יש אובדן אוכלוסיה וירידה כלכלית – הביקוש למגורים בעיר חזק. הוא סקר את פעילותה של מינאפוליס בשנים האחרונות, ואת האתגרים שעוד עומדים לפניה – ובמיוחד התגאה על כך שבמינאפוליס, למרות מזג האויר הקשה בחורף, יש יותר נוסעים באופניים, ושבילי אופניים מאשר בפורטלנד. מינאפוליס וגם סט. פול היו גם מ- 13 הערים הראשונות בארה"ב שחתמו על אמנת האקלים, למרות שממשל בוש לא רצה להצטרף למשטר קיוטו. היה פשוט נהדר לשמוע ראש עיר שמבין את העניין – ושידע גם להסביר את זה בצורה קצרה ובהירה.

כן, לא הכל ורוד במינאפוליס. לידה נמצא מרכז הקניות הפרברי הגדול בארה"ב (Mall of America), והיא גם היתה אחת החלוצות בבניית מערכת של מעברים בקומה השניה המחברת בין הבניינים במרכז העיר כך שבעצם אפשר ללכת בו מבלי לרדת לרחוב. בהתחשב באקלים הקר בחורף זה גם נראה די הגיוני. ומצד שני כבר בשנות ה-70 הוקם בה הרחוב הראשי של ניקולט, שבו מותרת תנועה ציבורית בלבד, והמדרכות הורחבו לנוחיות הולכי הרגל – אבל בסך הכל התחושה היתה של עיר מתפקדת, בטוחה בעצמה, פתוחה לתושבים חדשים ולשינויים וגאה מאוד בהישגיה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • yodanr  On 22 באוקטובר 2010 at 23:52

    ראשית, זה לא סתם קניון – זה הקניון הכי גדול באמריקה ומהווה אטרקציה תיירותית בפני עצמה.
    שנית, הקניון הוא רע לא בגלל שאיננו פונקציונלי, הוא מבטא את תרבות הנסיעה במכונית. ככל שהיא יותר חזקה, והסביבה יותר בנויה למכוניות ופחות להולכי רגל, קניונים פורחים על חשבון רחובות מסחריים בערים. במקרה הזה, לפחות, הקניון נגיש באמצעות הרכבת הקלה – כך שגם מי שאין לו מכונית יכול להגיע אליו, ובכל אופן הוא מהווה תחרות קשה לחנויות במרכז העיר ובמרכזים השכונתיים.

  • שחר  On 17 באוקטובר 2010 at 12:05

    לא הבנתי מה רע בקניון שנמצא רחוק ממרכז העיר.
    אני בעד שיהיו כמה שיותר רחובות מסחריים אבל בפרבר של עיר מרכזית צריך שיהיה קניון אם אין שם רחב מסחרי כלשהו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: