נגד קיפניס

התכנית לארכיטקטורה של מישיגן היא אחת הטובות בארה"ב. החלטתי לנצל את השהות שלי כאן, ואת ריבוי ההרצאות של אנשים נחשבים בתחום התיאורטי והמקצועי כדי ללמוד את הארכיטקטורה החדשה קצת יותר, לנסות להבין את ההגיון שלה, ושל הרטוריקה שלה. אולי להשתכנע ממנה, אבל יותר סביר כדי לנסות ולהבין בעצמי את הטעות בחשיבה, את הכשל המחשבתי שמביא אנשים נבונים להיכשל באופן מתמשך בתפיסה התיאורטית של האדריכלות.

בשבוע שעבר ביקר כאן ג'ף קיפניס, תיאורטיקן מרכזי של האדריכלות החדשה. מבקר, תיאורטיקן ומעצב. ניסיתי ללכת להרצאה. הגעתי שתי דקות אחרי זמן ההתחלה והאולם היה מלא מפה לפה. למרבה המזל ההרצאות של הקולג' מצולמות בוידיאו וכך יכולתי להאזין להרצאה מאוחר יותר. נכון, לא תמיד רואים טוב – ולפעמים הולכות לאיבוד כמה מילים, אבל גם אתם יכולים לראות את ההרצאה.

כפי שמתאר הראש החדש של התכנית בארכיטקטורה, תלמיד של קיפניס באוהיו סטייט, קיפניס הוא אחד מאלה שגרמו לכך שהדיון באדריכלות בשנים האחרונות חוזר חזרה לעיסוק בטכניקה, באיך האדריכל משיג אפקטים אדריכליים, ופחות במהות של הבניינים. ללא ספק נושא חשוב הטכניקה – במיוחד כאשר מלמדים אדריכלים צעירים, טכניקה ולא טכנולוגיה ועם הדברים של קיפניס על החשיבות שלה יכולתי בהחלט להזדהות. גם אני מאמין שהעיסוק המרכזי של האדריכלות הוא באפקטים המשפיעים על התחושות ברקע של ההתרחשות, וכי על האדריכלות להיות ברקע, ולא למשוך יותר מדי תשומת לב לעצמה – כי ההתרחשות היא העיקר, והאדריכלות צריכה להיות כמו התפאורה בתיאטרון, או מוסיקת הרקע בסרט.

גם עם האהדה שלו לקסם וסלידתו מכישוף וממיסטיקה מצאתי את עצמי מסכים. אלו דברים שלמדתי ממורי אלכסנדר וג'ייקובס, זה תמצית העבודה שלי, למצוא באופן אמפירי מה עובד ומה לא בסביבה הבנויה ולהבין למה כדי שאוכל לעשות את זה בעצמי וללמד אחרים לעשות זאת. לא הכל נוסחאות, ולא לכל מה שאנחנו מרגישים יש הסבר פשוט, אבל זה לא מיסטיקה. זה גיאומטריה בעיקר.

איפה אם כן מצאתי את עצמי חולק על קפניס?

אולם המקום שבו דרכינו נפרדות הוא בהימנעות שלו מעיסוק במהות – השאלה שאני שואל היא: אפקטים לשם מה? מה התוכן המוסרי והפוליטי שמביאה האדריכלות? למשל בדוגמא שהוא מביא ממוזיאון וויטני של ברויר – האם לא נכון לשאול על נכונותה של התפיסה של ברויר את האמנות כאוצר שיש להכניס אותו למבצר, והאם זה נכון להחליף מספר בניינים מתפקדים בעיר במבצר . האם התפיסה הזו של האמנות בעצמה איננה מזיקה באנטי העירוניות שלה? והאם הבנין המכוער שהוא התוצאה של התפיסות הללו איננו בעצם העדות של כך שהתפיסה שבבסיסו על מהותה של האמנות היא בעצמה טעות.

מקום נוסף שבו אני מוצא את עצמי חולק על קיפניס הוא בטריק הרטורי שלו להדגים את הקונטקסטואליות באמצעות טיפול אורתודונטי – כאילו שאין מרחב בין להיות רופא שיניים טוב ואדריכל. כאילו שאין מקום לאדריכלות טובה גם בתוך מתן שירות טוב ללקוחות. הקבלה שלו כמובנת מאליו שאין מקום לאדריכלים באדריכלות "נורמלית". הבדיחה על כך שלבניית בתי ספר, בתי חולים, בניני מעבדות לא מזמינים יותר אדריכלים, משום שהעבודה הזו מקצועית מדי מכדי לתת אותה לאדריכלים עם כל הרעיונות המטורפים שלהם. לאיזה מקום נורא הגישה הזו דחפה את המקצוע, ולאיזה מקום נורא זה דוחף את העולם – כאשר בכל הפרויקטים הנורמלים הדברים נעשים ללא נשמה יתרה – ללא שאיפה ליופי, הרמוניה וחוויה אסטתית, ובמיוחד כמה זה רחוק מהרעיון המקורי של המודרניזם של בניינים שהם פונקציונליים ומשרתים את הציבור – ובכך יופים.

אני מניח לכם להתרשם בעצמכם מהניתוחים שלו של אולם דיסני של גרי בלוס אנג'לס כבנין קונטקסטואלי (מעניין איך כל הבניינים של גרי, אליבא דקיפניס עונים לקונקסט שלהם, אבל בסופו של דבר כולם נראים אותו דבר – ולצורך העניין זה נכון גם לגבי ליבסקינד). כנ"ל גם לגבי הניתוח שלו את הגלריה לאמנות של מיס בברלין או מוזיאון גוגנהיים בניו יורק של רייט – אני לא במיוחד השתכנעתי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: