העיר והאחר – על עירוניות וגזענות

המאמר שלהלן נכתב בתגובה למכתב הרבנים האוסר על מכירה או השכרה של רכוש לערבים.

בכל אחד מאיתנו יש קצת גזענות. אם אתם לא חושבים כך אתם מוזמנים לעשות את המבחן הבא הבוחן הטיות שאיננו מודעים להם על כל מיני נושאים.

יש מחקרים רבים המראים שאנשים מעדיפים לגור על יד אנשים הדומים להם. זה נכון לקבוצת הרוב באוכלוסיה, אבל זה נכון גם לקבוצות מיעוט המעונינות לשמור על הזהות הנפרדת שלהן (יהודים בגלות, או חרדים בישראל, זה נכון במידה רבה גם לרוב הערבים בישראל). אנשים מקבוצות מיעוט, המעוניינים לשפר את מעמדם החברתי והכלכלי הרבה פעמים מבקשים לגור באזורים שאינם מזוהים עם קבוצתם, משום שהם יודעים שזה מאפשר להם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר טובים יותר, וכאשר הם אומרים מאיפה הם, אין זה מזהה אותם מיידית כחברי קבוצת מיעוט. אולם מחקרים שנעשו בעניין הזה בארה"ב, וכן מחקר שנעשה על ידי עמיתי יצחק בננסון באוניברסיטת תל אביב מראה, שישנו פער בין המצב הנוח לאנשי קבוצת המיעוט, ובין זה הנוח לקבוצת הרוב. פער הגורם לכך שלמרות שאנשי קבוצת המיעוט מעוניינים לגור בשכונה מעורבת, הדינמיקה שהם יוצרים גורמת בסופו של דבר להפרדה בין האוכלוסיות. כך למשל נמצא בארה"ב כי לבנים מוכנים שיגורו בסביבתם שחורים, אולם באחוזים המקבילים פחות או יותר לאחוז השחורים באוכלוסיה הכללית בארה"ב. לעומתם, לשחורים המעוניינים לגור באזורים מעורבים, המצב הנוח הוא שבערך 20% מהאוכלוסיה באזור שבו הם גרים יהיו שחורים, כלומר בערך כפליים מהאחוז הכללי באוכלוסיה. מהי התוצאה? כאשר מצבם הכלכלי של השחורים משתפר, אלה מהם היכולים לעשות זאת עוברים לגור באזורים שגרים בהם לבנים, עד שלב מסוים אין זה מטריד את האוכלוסיה הגרה במקום, אבל משלב מסוים, לאחר שאחוז השחורים באזור מסוים עבר את אחוז השחורים באוכלוסיה, האזור ממשיך למשוך אליו שחורים, משום שעדיין הם יראו בו יעד מועדף למגורים, ומנגד הלבנים יתחילו להרגיש מאוימים ויתחילו לעזוב, משום שכמות השחורים הגרה באזור גבוהה יותר ממה שנוח להם – בשלב זה קצב השינוי ייעשה מהיר יותר, ואז מתחילים גם השחורים האמידים יותר, והמעוניינים להתקדם לעזוב – והאזור מתחיל להדרדר מבחינה כלכלית וחברתית – עם כל הבעיות שריכוז של אוכלוסיה ענייה וחסרת השכלה ומשאבים יוצר: ירידה של מערכת החינוך, ריכוז גבוה של נזקקים לשירותי סעד, עליה בפשיעה וכו'.

כלומר, הסיבה להפרדה הנוצרת במקום שיש לאנשים חופש לבחור את מקום מגוריהם היא לאו דווקא בגלל חוסר מוכנות מוחלט לגור ליד אנשים שונים מאיתנו, אלא בגלל פערים בין מה שנוח למי ששייך לקבוצת הרוב, ומי ששייך לקבוצת המיעוט. התוצאה היא משחק כסאות מוסיקליים שבו במקום שנכנסים אנשים מקבוצת המיעוט – יוצאים אנשי קבוצת הרוב.

בארץ, שתי הקבוצות העיקריות הגדלות מבחינה דמוגרפית מהר יותר ונזקקות לדיור, הן גם העניות יותר מבחינה כלכלית, וגם המקוטבות ביותר מבחינה דתית ואתנית. קבוצות אלו הן החרדים מצד אחד והערבים מצד שני.  לחרדים יש כוח פוליטי, שאיפשר להם באמצעות אחיזה במשרד השיכון, השפעה במדיניות התכנון (במידה מסוימת), וישיבה בממשלה, למצוא פתרונות ממוסדים בערים חדשות שנבנו עבורן בשטחים ובתחומי הקו הירוק (למרות שגם בחלק מן הערים האלה ישנם מאבקים עם תושבים חילוניים, ואפילו תושבים דתיים לאומיים שאינם מעוניינים בזיהוי החרדי ובהשתלטות החרדית על המרחב הציבורי באותן שכונות שבהן הם מהווים רוב. לערבים אין ולא היה כוח פוליטי ליצור פתרונות מיוחדים לצעירים שאין להם יכולת למצוא פיתרון מגורים באופן מסורתי בכפרים, על ידי הצטופפות ובניה על אדמות משפחתיות. רבים מהם מוצאים את הפתרון בשכונות מגורים שהוקמו על ידי משרד השיכון, במיוחד בערי הפריפריה: נצרת עילית, כרמיאל, עכו, לוד, רמלה, וגם בבאר שבע. או בערים המעורבות כמו: יפו וחיפה. במקרים רבים, במיוחד מסיבות כלכליות, הם נכנסים לאותן שכונות שבהן המחירים זולים יותר – ואז כניסתם היא לאותן שכונות שבהן גרה אותה אוכלוסיה שנשארה מאחור: בעיקרה מזרחית, ולפעמים לשכונות שבהן גרים עולים חדשים מהרפובליקות האסיאתיות של ברה"מ לשעבר.

זו הדינמיקה, לטוב ולרע – דינמיקה שעל פי נסיוני מוכחשת רשמית ברמה העירונית, למרות שבאופן פרטי היא נעשית כי הצורך קיים בשני הצדדים. הרצון של צעירים ערבים למצוא לעצמם מקום לגור, והרבה פעמים גם להשתחרר מכבלי החברה המסורתית בכפר – מה שאפשר לעשות הרבה יותר בקלות כאשר גרים בסביבה עירונית יהודית ברובה. מצד שני הצורך והרצון של משפחות יהודיות למכור דירה כדי לשפר את מגוריהם, או למצוא שוכר לדירה שנשארה ריקה, ואין מספיק שוכרים או קונים יהודים לדירות הללו. זו המציאות, וכדאי שנתחיל להתמודד איתה – ואין זה מספיק לגנות את הרבנים, על פסקי ההלכה המטופשים שלהם, הזרים לרוח היהדות, והראויים לכל גינוי.

אז איך אפשר להתמודד עם התופעה הזו, והאם העירוניות יכולה לעזור במשהו?

מצד אחד אנשי קבוצת המיעוט יכולים להסוות את עצמם – לאמץ שמות של קבוצת הרוב, לא לשאת סממנים חיצוניים, להיות אנונימיים – העיר מאפשרת את האנונימיות הזו. זה היה, ועודנו הפתרון של יהודים רבים מאז האמנציפציה ופתיחת הגטאות באירופה בתחילת המאה ה – 19. למרות זאת בארה"ב ניתן למצוא אזורי מגורים מובהקים שבהם מתגוררים יהודים, אבל במידה רבה היהודים המודרניים (ואפילו האורתודוקסיים שבהם), כמעט איבדו כל סממן חיצוני ליהדותם. זה כמובן פתרון שהוא קשה יותר למי שפיזית נראה אחרת: שחורים ואסיאתיים למשל. אבל בארץ מי שרוצה להסוות את זהותו, יכול לעשות זאת במאמץ לא גדול מדי  ובלי ספק זהו פתרון שרבים נוקטים בו. העיר, דרך אגב מאפשרת זאת בצורה קלה הרבה יותר מאשר ישוב קטן או כפר, משום שככל שהעיר גדולה יותר, היא אנונימית יותר, ממילא יש בה הרבה אנשים שונים וזרים זה לזה, והחודרנות לחיי הפרט קטנה יותר. מבחינה זו, העובדה כי רוב הערים בארץ קטנות יחסית פועלת כנגד אלה המבקשים להתבולל בחברה הכללית – משום שברוב הערים בארץ (במיוחד בפריפריה) אנשים מכירים זה את זה לאורך שנים, וקצת קשה להסתוות. הרבה יותר קל לעשות זאת בתל אביב, או באחת הערים הגדולות.

אולם איך יכולים אנשים להשתלב מצד אחד בחברה ובכלכלה ומצד שני לשמור על זהותם? – הפיתרון ההיסטורי לבעיה הזו היה שכונות אתניות בתוך המסגרת של העיר. כיהודים אנחנו מכירים פתרון זה היטב, כי נקטנו בו לאורך רוב שנות גלותנו בארצות שונות בעולם. במקומות שבהם לא היו גיטאות – וגם באירופה הגיטאות נוצרו רק בסוף ימי הביניים, נהגו היהודים, ולא רק הם: סוחרים סורים, בנקאים איטלקים, אומנים, לגור בשכונות נפרדות. השכונות לא היו מוגדרות באופן מוחלט מבחינה טריטוריאלית – ומחקרים שנעשו על בסיס הסקרים הראשונים שנעשו באנגליה ובארה"ב מראים שגם באזורים שלכאורה היו אירים, או יהודים האופי של השכונה נקבע הרבה פעמים על ידי הבעלות על רוב החנויות ברחוב הראשי, והיותה של קבוצה מסוימת המיעוט הגדול ביותר – והטריטוריות הללו גם השתנו עם עליה וירידה של אוכלוסיה זו או אחרת.

שכונות אתניות רחוקות מלהיות פתרון אידיאלי. תמיד היו בהן מתחים. מספיק לראות את סיפור הפרברים (שזהו תרגום גרוע של השם לעברית משום שהסיפור מתרחש בצד המערבי של מנהטן) באזור שגרים בו בערבוביה מסוימת אירים (ותיקים יותר) ופורטוריקנים (זה מקרוב באו). הסיבה שאוכלוסיות אלה הגיעו לאזורים דומים היתה הכנסיה הקתולית המשותפת לשתיהן. וכך אנו מגיעים לתפקיד אפשרי מסוים של הדת. דווקא בהקשר האירופאי, וגם בהקשר המוסלמי הדת יכולה לגשר על פערים אתניים, ואנשי הדת יכולים לחבר בין אוכלוסיות במקום להפריד. מבחינה זו המצב בארץ מסובך יותר, ומצבנו כיהודים תמיד היה בעייתי, משום שבמקרה שלנו הדת דווקא מייחדת ולא מגשרת.

מצד אחד שכונות אתניות זה טוב, משום שהן מספקות את הצורך של אנשים (מכל הסוגים) לגור ליד אנשים הדומים להם. מצד שני שכונות אתניות עלולות להיות מלכודת לתושביהן, אשר ייתקשו להתערות בחברה הכללית, הזדמנויות העבודה שלהם מצומצמות יותר, ההשכלה שלהם מוגבלת, יכולת ההתפתחות של העסקים מוגבלת לשוק המקומי של השכונה. אפשר לראות את התופעות הללו באוכלוסיה החרדית, ובמיוחד אותה אוכלוסיה המתגוררת בערים קטנות והומוגניות. כך הגודל של השכונות האתניות, וההקשר שבו הן נמצאות משפיע על כמות והאפשרות של ממשקים עם שכונות אחרות – המאפשרות מפגש מסוים, לפחות מפגש כלכלי – אך לפעמים גם היכרות הדדית, ויצירה של מסגרות להידברות ושיתוף פעולה. בעקבות זאת כתבו אלכסנדר ושות. את הדפוס מוזאיקה של תרבויות משנה, המחייב מצד אחד אזורים הומוגניים מבחינה חברתית ותרבותית, ומצד שני ממליץ על כך שאזורים אלה לא יהיו גדולים מדי, כדי שיהיו מוקפים באזורים אחרים, ובאזורי מפגש וממשק בין התרבויות.

החשיבה שלי בנושא הזה השתנתה בעקבות מאמר של הנסון והיליאר המבקר את צורת החשיבה על המרחב כמשפיע על יחסים חברתיים. במאמר מראים הנסון והיליאר שהן המצדדים בבניית יחידות שכונתיות הומוגניות מבחינה חברתית, והן המתנגדים להן תופסים את תפקיד המרחב ביצירת קשרים חברתיים באותו אופן – טריטוריאלי. כלומר המרחב יכול למלא תפקיד חברתי רק באופן טריטוריאלי כמגדיר את הזהות של הקבוצה המתגוררת בו. הנסון והיליאר טוענים שייתכנו שני סוגים של קשרים בין אנשים. קשרים מרחביים (כלומר אנחנו נמצאים בקשר עם אנשים הנמצאים בשכנות לנו, או כאשר אנחנו נפגשים איתם באותו מקום) וקשרים על-מרחביים, קשרי משפחה, שפה, מקצוע וכדומה שהם קשרים המתקיימים גם כאשר איננו בקרבה מרחבית זה לזה. אפשר לראות אם כך את המרחב הציבורי כבעל פוטנציאל לגישור על פערים של שפה ואתניות, בדיוק על ידי יצירת האפשרות למפגש אקראי ומזדמן ברחובות העיר. אלו הם בדיוק הקשרים שתיארה ג'יין ג'ייקובס בספרה כמיוחדים כל כך לעיר הגדולה. קשרים שאנחנו כפרטים יכולים לשלוט על מידת האינטימיות שלהם, וכן קשרים עם אנשים השונים מאיתנו מאוד. כך עובר הדגש בחשיבה על השכונה האתנית בעיר לא ליכולת שלה ליצור סביבה תומכת ומוכרת למהגרים בעיר, אלא דווקא ביכולת שלה לפתוח את המהגרים האתניים אל המערכות הכלכליות והחברתיות הכלליות יותר של העיר – בין השאר תוך כדי מפגש עם תרבויות אחרות בעיר (עוד במאמרים שכתבתי בנושא כאן וכאן).

מה שזה אומר הוא שלא ניתן באמצעים פיזיים להגיע לאיזון בין אוכלוסיות ולאפשרות שלהן לחיות טוב הדדית. הפיתרון של הפרדה של אוכלוסיות בשכונות שונות המוגדרות באופן מרחבי אפשרי לזמן מה, אך הוא איננו יציב, משום שאוכלוסיות שונות גדלות בקצב אחר. דווקא השכונתיות הטריטוריאלית החזקה המאפיינת את המרחב הישראלי היא בעוכרנו, משום שכאשר נכנסת אוכלוסיה אחרת לשכונה יש בכך כדי לפגוע בזיהוי הברור שבין אוכלוסיות והמרחב שלהן. לעומת זאת עיר המבוססת על גריד עירוני לא הירארכי, שבה הגדרת השכונות רופפת יותר, וממוקדת ברחובות ראשיים ומרכזי משנה ולא בגבולות ברורים, מאפשרת לאוכלוסיות לחדור לאזורים חדשים, מבלי שהתושבים הקיימים ירגישו בהכרח בסכנה של אובדן המרחב שלהם, ומצד שני היא גם מאפשרת יותר מפגשים ברחובות הראשיים המשותפים לכולם.

אולם בסופו של דבר ברור הוא שכאשר חיים אנשים שונים בשכנות, יהיו חיכוכים בין אוכלוסיות, הן ברמת הבנין, והן ברמת השכונה – וכאן צריכים להיכנס סוכנים אנושיים, וכמובן החוק במידה והדברים יוצאים מכלל שליטה, כדי לווסת את המתחים הללו ולמצוא דרכים להעבירם לאפיקים חיוביים: חגים, פסטיבלים, בעיקר סביב סמלים ואוכל אתני יכולים להיות דרך מצד אחד לחגוג את הזהות המיוחדת, ומצד שני לתת לאחרים להשתתף בה ועל ידי כך להיות פחות מאוימים ממנה. הרבה מאוד מהחגיגות העירוניות הנהוגות היום, והמושכות קהל תיירים רב (כמו למשל המצעדים ביום פטריק הקדוש בארה"ב, או חגיגות ראש השנה הסיני בצ'יינטאונים למיניהם) הפכו לאירועים המוניים שבאים אליהם כל תושבי העיר, ולפעמים גם משתתפים בהם באופן פעיל. כך העיר יכולה לתת מקום לזהויות האתניות השונות בה, תוך כדי אימוצם לתוך התרבות הרב לאומית שלה עצמה. אך זהו רק אחד מן האמצעים. במיוחד נדרשים סוכני שינוי, אנשים שיש להם מעמד חזק בקהילה שלהם לבנות את הקשרים שלהם עם בעלי מעמד חזק בקהילה האחרת. המבנה של המרחב יכול לעזור למיתון ולגישור על העימותים בין אוכלוסיות, אך הוא איננו יכול להחליף בני אדם ואיננו יכול לקבוע את התנהגותם.

לאחר שסיימתי לכתוב את המאמר ראיתי מאמר בהארץ העוסק בנושא הזה בהקשר שבין חרדים ללא חרדים בירושלים ומדגים את המילכוד האינסופי שנקלעים אליו כאשר מנסים להגדיר שכונות הומוגניות באופן טריטוריאלי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה מינץ  On 14 בדצמבר 2010 at 15:05

    יודן שלום
    אכן פוסט ראוי . זיהיתי את התופעה בעבודתי בלוד וראיתי שהחדירה של האוכלוסייה הערבית לשכונות יהודיות נובעת בין היתר מאי אספקת פתרונות דיור הולמים לאוכלוסייה הערבית בעיר עצמה לערים ערביות אחרות. ניתן לזהות זאת גם בכרמיאל וזה כבר ברור מזמן בנצרת עילית.
    כתבתי על התהליך במאמר שהתפרסם בבטאון איגוד המתכננים.
    באם תרצה לעיין בו, אשלח לך אותו.

    צביקה

    • yodanr  On 14 בדצמבר 2010 at 19:24

      תודה צביקה על התגובה ועל ההפניה למאמר. אשמח אם תשלח לי אותו ואם אתה מסכים אוסיף אותו כהפניה בפוסט. חבל שתכנון לא עוברים לפורמט אינטרנטי שגם יחסוך ניר וגם יהיה יותר זמין.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: