עיור, בניה לא פורמלית וקיימות

צור שיזף כותב היום על דהראווי, שכונת העוני הענקית של מומבאי שעליה כתבתי גם אני לפני כמה חודשים בעקבות סרט שראיתי על המאבק בפיתוח שלה מחדש. הנושא איננו חדש. היום כרבע מאוכלוסיית העולם גרה בשכונות מגורים כאלה, והם תוצאה של העיור המהיר, וחוסר היכולת של השוק, העיריות והמדינות להדביק את הגידול באמצעות בניה מוסדרת. כמו כן, ישנו פער ענק בין כמה שעולה לבנות מגורים, ובין מה שהמהגרים העניים המגיעים לערים יכולים לשלם.

גם ערים אירופאיות צמחו באמצעות בניה לא פורמלית – אבל זה היה בעיקר במהפכה העירונית הראשונה של העולם, במאות ה – 11 וה – 12. הרבה מאוד מהמרכזים הקיימים של ערים אירופאיות, וחלק ניכר מהגידול של ערים אירופאיות לפני העת החדשה מקורו במאות הללו. אבל גם במאה ה – 18 וה – 19 ערים אירופאיות צמחו בין השאר באמצעות גידול של בניה בלתי פורמלית בפאתיהן. אולם בדרך כלל שכונות אלה נהרסו בפרוייקטים של שיקום והתחדשות עירונית עבור המעמד הבינוני בחלק השני של המאה ה – 19, או בעקבות המלחמות של המאה ה – 20. הטרנספורמציה של פאריס על ידי הבארון האוסמן, היתה בין השאר פינוי של מגורים כאלה, פתיחה של צירים חדשים ופיתוח מחדש עבור המעמד הבינוני הגדל. מהפיכת הקומונה הפריסאית היתה בין השאר מרידתן של השכבות של מעמד בינוני נמוך ומעמד הפועלים, שהודרו מן העיר בעקבות תכנית הפיתוח של פאריס שהוביל הבארון.

אך הפיתרון של אירופה, ובמידה רבה גם של ארצות הברית היה פיתוח של תשתיות תחבורה והתרחבות עירונית שהחלה בעוצמה בחלק השני של המאה ה – 19, מבוססת על הטכנולוגיה של הרכבת והקרונית החשמלית, ולאחר מכן בהתבסס על המכונית הפרטית. שלטון מרכזי חזק, זמינות של הון, ורמת תשתיות טובה גרמו לכך שהבניה הלא פורמלית מעולם לא היתה מרכיב מרכזי בעולם המערבי. לעומת זאת, בארצות מתפתחות זוהי הדרך המרכזית לעבור מהכפר לעיר. ההבדל בין סין להודו מלמד לא רק על הפערים בין חברה דמוקרטית ואותוריטרית, אלא גם על הפערים ביכולת ההתארגנות ובריכוזיות של המדינה. על כן בסין, רוב המגורים הלא פורמליים מפונים ומפותחים מחדש, ואילו בהודו התהליך איטי הרבה יותר.

בסוף שנות ה – 60, הבין אדריכל בריטי בשם ג'ון פ.ס. טרנר, שיצא לעבוד במשכנות העוני של לימה, פרו את היקף התופעה, וכמו כן הוא הבין כי מתחת למעטה העוני, הלכלוך, העדר התשתיות הבסיסיות ותנאי המגורים הקשים, ישנה מערכת חברתית מתפקדת הרבה פעמים, מאורגנת למופת, סיוע הדדי, שיתוף פעולה ושאיפה לשיפור – הגורמים לכך שהרבה משכנות עוני, תוך שנים ספורות הופכות לשכונות של מעמד בינוני. השליטה של תושבים בקרקע, היכולת להוסיף ולשפר לבתים באופן הדרגתי, העזרה ההדדית שמאפשרת לחסוך הוצאות הון – הופכים את הבית למקור של עושר. הרעיונות של טרנר היו כבר מוכרים בדרום אמריקה. אך הצטרפו לעבודה של אדריכלים ומתכננים אחרים כדי לשנות את הנתיב של הסיוע של האו"ם והבנק העולמי מבניה של שיכוני מגורים בסגנון מודרני כפי שהיה הסטנדרט באותה תקופה באירופה ובארה"ב כמו גם בעולם הקומוניסטי, לכיוון של פרוייקטים של תשתיות ועזרה עצמית. בין השאר בהשפעה של תיאורטיקן אחר של הנושא הזה – ג'ון הבראקן.

בתוך התנועה הזו, השתלב גם אלכסנדר (וגן כאן). במידה רבה, הנסיון בשפת הדפוסים היה ליצור כלי שיאפשר לאנשים ליצור בעצמם את סביבתם – במידה רבה בהשראת היכולת של אנשים לעשות זאת בעולם השלישי – וזאת מתוך ההבנה שהרבה פעמים, כאשר לאנשים יש שליטה על המרחב שהם יוצרים, הוא משרת אותם יותר טוב, מעניין יותר, מגוון יותר, מאפשר יותר יצירתיות, חסכוני יותר במקום ובמשאבים – בקיצור כל אותם דברים שניתן ללמוד אותם מדהראווי היום. אחת הגרסאות המוקדמות של דפוסי התכנון היתה בתחרות ליצירת מתחם שיכון PREVI בפרו. חומר שהתפרסם מאוחר יותר כספרון בשם: Housing Generated by Patterns. התחרות, שהיתה ביוזמת האו"ם התבססה על הרעיון של בניה עצמית. ניתן לקרוא עליה במאמרים ישנים שהתפרסמו בסוף שנות ה – 60 וה – 70 ב- Architectural Journal ו – Architectural Design. ברשת מצאתי הפניה לספר הזה הבוחן את הפרויקט לאחר 30 שנה, ולמצגת הזו. הבעיה של מגורים, ואיך למנף את הבניה העצמית ליצירה של בניה מקומית בעלת איכויות דומות לאלה של הבניה המסורתית ההיסטורית המשיכה להעסיק את אלכסנדר. מבחינתו זו לא היתה רק בעיה חברתית או כלכלית, אלא גם בעיה אסתטית של יצירה של מבני סדר מורכבים יותר על ידי פעולה הדרגתית ומצטברת, ולא על ידי תכנון מסדיר כוללני. במידה רבה ניתן לראות את הנסיון האחרון שלו באתר הזה – ליצור כללים יצירתיים לתכנון של שכונות מגורים כהמשך של המאמץ הזה שהחל בשנות ה – 60 המאוחרות.

גם בארץ ניתנה תשומת לב לתוספות בניה לא פורמליות, ונעשו מחקרים שבדקו את ההשפעה שלהן על איכות החיים והמגורים של התושבים בעיקר בשכונות השיכונים שנבנו בשנות ה – 50 וה – 60. התברר ששיכונים שנבנו בגובה של עד 3 קומות עברו שינויים רבים על ידי תושביהם, ורבים מהשינויים הללו עברו הכרה באמצעות תוכניות. עבודה זו נעשתה גם במסגרת פרוייקט שיקום שכונות (מסוף שנות ה – 70 ועד סוף שנות ה- 90), וגם ביוזמת העיריות השונות. כשהתחלתי את לימודי בטכניון השתתפתי במחקר על הרחבות בבניה עצמית שנעשה על ידי פרופ' נעמי כרמון ורחל אלתרמן בזמנו. בתחילת שנות ה – 90, יושמו בחלקם הלקחים ממחקרים אלה בבניה של שכונות של בתים דו-משפחתיים קטנים, עם אפשרות להרחבה. רבים מהשכונות האלה נקנו מיידית על ידי זוגות צעירים שישר הרחיבו אותם, ואילו העולים החדשים נכנסו הרבה פעמים לדירות ישנות יותר בשיכונים משנות ה – 60 וה – 70 שפינו הצעירים הישראלים.

בינתיים אנשים אחרים גילו את כוחה של הבניה הלא פורמלית. סטיואט ברנד, אחד מהוגי הדיעות המקוריים ביותר בעולם, העורך של הקטלוג השלם של העולם (גם פרוייקט של שנות ה – 60) מדבר על שכונות לא פורמליות כמצילות את העולם. ורוברט נאורית, שגר בחמש שכונות כאלה במקומות שונים בעולם, וכתב ספר יפה בשם ערי צל (Shadow Cities), מדבר עליהם כעל ערי ימי-הביניים של ימינו. וגם הנסיך מווילס דיבר בשבחה של דהראווי, ומתכוון לבנות כמה שכונות כאלה בהודו. גם בפקיסטן השכנה עוסקים בנושא, ובוחנים איך אפשר לייצר צפיפות עירונית – ומצד שני לשמור על בינוי שמאפשר לפעילות הבניה ההדרגתית הזו, ולשילוב שבין מגורים ועבודה להתקיים.

אולי דוגמא מצמררת במיוחד של היכולת האנושית ליצר כמעט יש מאין ישובים עירוניים לא פורמליים ניתן לראות בסדרת הצילומים הבאה מפורט-או-פרינס בהאיטי. ניתן לראות בה איך תוך שמונה חודשים נוצרת ומתארגנת מעצמה עיר אוהלים בתוך מגרש גולף, וזאת סמוך לעיר עצמה שהיא גם כן עיר הבנויה בעיקר בהתיישבות לא פורמלית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אדריכל  On 3 באפריל 2015 at 15:33

    שלום ותודה על הסקירה. נראה כיום כי הגישה כלפי התיישבות "לא-פורמלית" או לא מוסדרת אכן נעשית פופולרית יותר ויותר כולל חזרה אל נביאי השיח טרנר והבראקן. עם זאת, חשוב, לדעתי, להכיר בבעיתיות ההתייחסות לצורת התישבות כזו על פי סקאלת ה"פורמליות" שכן היא השקפה לא תמימה כלל. רוב רובה של אתונה, למשל, נבנה לאורך המאה העשרים כאוקיינוס של בנייה מפוזרת "לא פורמלית" המעוגנת במדיניות תכנון עירונית בעלת מניעים פורמלים. באופן דומה, רוב הסלאמס, פאבלות וצורות היישוב המוזכרות בפוסט הינן, באופן דומה, צדו השני של מטבע מדיניות פורמלית מאוד. יש לבדוק בכל מקרה כיצד משתלב "חוסר הפורמליות" באסטרטגיה כללית יותר שדווקא כן מוסדרת, במידות משתנות של שליטה; או במלים אחרות- כיצד קובעי המדיניות הפורמלים נהנים, מכוונים או עושים שימוש באותן סביבות ספונטניות ו"לא פורמליות" לצרכים פוליטיים שונים ומה הם אותם צרכים. אדריכלים ומתכננים לא תמיד רואים את הנושא בצורה ביקורתית מספיק כדי להמנע מדוגמאות כגון אלו שהזכרת – בהן בונים מסגרת להרחבה עצמית אך במסווה בעל כוונות טובות של ה"חופש לבנות", כובלים את הדיירים לכוחות השוק הפרטי הבלתי צפוי שלא תמיד מספק את המשענת הרצוייה לייצור סביבות מגורים. באספקת תשתיות בלבד ומסגרת להתפתחות עצמית של המגורים בעתיד קיימת אג'נדה סמוייה המפרקת את הפרוייקט העירוני הקולקטיבי ליחידות פרטניות שקל למדינה הרבה יותר לנהל ולארגן אך קשה להן עצמן לפעול יחד לצורך הכרה בישותן הקולקטיבית. יהיו כאלו שיפנו את האשמה למדיניות הניאו-ליברלית המכוונת את צעדם של ההוגים והאדריכלים המוזכרים בפוסט, אך יש אמת בגישה הקושרת רוח קיבוצית והצלחה של סביבות עירוניות. אולי הכוון צריך להיות רדיקלי אף יותר מזה שטרנר והבראקן פנו אליו על מנת להביא לאמנסיפציה של אוכלוסיות החיות בסביבות אלה. אין זה מספיק לקרוא אותן דרך המשקפיים שאנו רגילים לבחון דרכן את סביבותנו שלנו. במקומות האלה פועלים כללים שהאדריכלות המערבית נוטה להשטיח ולאחד (הפאבלה נתפסת כ"פאבלה" – כיחידה אחידה). במקום זה כדאי לראות את העולם בהתאם לריבוי והמורכבות המאפיינים אותו ולא תמיד בהשוואה לצד השני, בין אם הוא ה"פורמלי", המערבי או ההגמוני.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: