המאמר הזה פרי עטי יחד עם יצחק בננסון מאוניברסיטת תל אביב וקרל מרטנס מאוניברסיטת רדבוד בהולנד פורסם בספטמבר שעבר בכתב העת תנועה ותחבורה.
המאמר עוסק בפערי הנגישות בין כלי רכב פרטיים ותחבורה ציבורית במטרופולין תל-אביב כאחד החסמים המרכזיים לשימוש רב יותר בתחבורה הציבורית במרחב המטרופוליני. הוא מתבסס על מחקר שנעשה עבור משרד המדע (בננסון ושות., 2008), שתוצאותיו הראו כי קיימים פערים ניכרים בנגישות לתעסוקה ולשירותים מטרופוליניים בין הנוהגים ברכב פרטי, והנוסעים בתחבורה הציבורית.
נגישות מוגדרת כקריטריון העיקרי של מדיניות תחבורתית, ומהווה מדד חשוב להערכה של המבנה העירוני, צפיפות ופיזור אוכלוסיה במרחב. נגישות ליעד היא גבוהה כאשר ניתן להגיע אליו בזמן קצר יחסית. היום רואים את הנגישות כתנאי בסיסי להתפתחות כלכלית של עיר ואזור (Guers and Ritesma van Eck, 2001). נגישות במערכת תחבורה ציבורית תסייע למעבר מכלי רכב פרטיים לתחבורה הציבורית, ובכך תתרום משמעותית לחיסכון באנרגיה, לשיוויוניות וצדק חברתי ולהפחתת זיהום האוויר.
המאמר נפתח בתיאור שיטת המדידה שפותחה על ידינו למדידת הנגישות. שיטה זו משווה בין סך כל היעדים שניתן להגיע אליהם בזמן מסוים מכל מקום במטרופולין ברכב פרטי ובתחבורה ציבורית. היחס בין השטח הנגיש (או מספר היעדים) הוא מדד הנגישות לכל אזור ואזור. נתאר את Urban.Access – יישום הממ"ג שבאמצעותו אנו מחשבים את מדדי הנגישות, את התוצאות שהניב השימוש ביישום זה במטרופולין, ואת ההשלכות החברתיות של פערי הנגישות.
החלק השני של המאמר מנתח את האופן שבו מערכת תכנון שימושי הקרקע והתחבורה נכשלת בהקטנת פערי הנגישות, ויצירת מבנה עירוני ומערכת תחבורה שוויונית יותר. הסיבה המרכזית היא שתכנון שימושי הקרקע מתבסס על הבטחת הנגישות ברכב פרטי, באמצעות הנחיות תכנון לדרכים וחניה, ואילו תכנון התחבורה הציבורית נעשה בדיעבד, בצורה לא מערכתית וכמענה לביקושים. לסיכום חלק זה אנו מעלים אפשרויות שונות לשילוב מדדי הנגישות שפותחו על ידינו, בכלים תכנוניים קיימים, כדי לחזק את הקשר בין תכנון שימושי הקרקע, ובין תכנון הרשת של התחבורה הציבורית הן ברמת התכנון המתארית, והן במסגרת תכניות מפורטות ובקרתן. כמו כן אנו מדגישים את הפוטנציאל לשיפור הנגישות שגלום בשיפור היכולת למעבר בין קווים.
קישור למאמר: TnuaVeTachbura2010
תגובות
המאמר לא נפתח 😦
טרקבאקים
[…] תחבורה ציבורית לא יעילה, שבה משתמשים רק מי שאין לו ברירה ושאינה מאפשרת לערים מחוץ למעגל מרכז הארץ ולתושביהן להתפתח ולשגשג. כך למשל מערכת תחנות הרכבות שאינן בתוך הערים ואינן נגישות לכל אחד, קווי אוטובוס מפותלים לא יעילים עם זמני המתנה בלתי נסבלים בתוך הערים. […]
[…] העניין כדאי לקרוא את הפוסט הבא של יודן שמסכם מחקר שהוא וחברים נוספים ערכו על פערי הנגישות בין […]