ללכת עם ג'יין ג'ייקובס – להבין מה היא אומרת

בסוף השבוע הזה מתקיים ברחבי העולם אירוע "ללכת עם ג'יין" (Jane's Walk). אירוע שתחילתו כמובן בטורונטו ובקנדה, שם ג'יין ג'ייקובס היא בחזקת קדושה חילונית כמעט, אבל שיש לו כבר נוכחות בעולם כולו. האירוע הוא סיורים עירוניים בעקבות משנתה של ג'יין ג'ייקובס שהעמידה את הרחוב העירוני כבסיס לתיאוריה שלה על איך ערים גדולות עובדות. השנה האירוע יתקיים גם בתל אביב, בארגונו של ניסן אלמוג. יש עמוד בפייסבוק, יואב כתב על זה כאן ויוביל סיור בין שתי דירות שבהן גר בתל אביב. אפשר לקרוא על כל הסיורים כאן (pdf). לצערי אני בניכר, אבל אני מקווה להשתתף באופן פעיל בשנה הבאה. יש משהו שמחמם את הלב בעובדה שתל-אביב כבר על המפה בעניין זה, וגם נהדר לראות את רשימת הסיורים והמגוון שלהם.

במקביל חוגג עולם התכנון העירוני 50 שנה להופעת ספרה הראשון של ג'יין ג'ייקובס על ערים: מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות. (כאן קישור לגרסה האנגלית). אני ממליץ לכל מי שיכול לקרוא את הספר באנגלית לקרוא אותו בשפת המקור – משום היותו קריא וברור יותר מהתרגום. ללא ספק הספר שלה היה הביקורת החריפה ביותר שהוטחה במקצוע שהחל לאבד את זוהרו בסוף שנות ה – 50, במקביל לשקיעתן של הערים בארה"ב. אך אין זה הספר היחידי של ג'יין ג'ייקובס על ערים ועירוניות. בעקבותיו היא כתבה שני ספרים נוספים: הכלכלה של העיר (The economy of cities), וערים והעושר של מדינות (Cities and the wealth of nations), שהם לא פחות חשובים ממותן וחייהן, משום שהם מפתחים תיאוריה כלכלית, חברתית ומרחבית של העיר – מה שלדעת ג'ייקובס היה חסר למקצוע תכנון הערים, שהתבסס על חוסר הבנה, ובמידה רבה שנאה לעיר כתופעה אנושית.

בשנים האחרונות יצאו מספר ספרים המעריכים מחדש את תרומתה לתיאוריה העירונית ולתכנון הערים כמקצוע (ניתן לראות הפניה לחלק מהם בתחתית המאמר כאן). עם השנים רבים ציטטו את ג'יין ג'ייקובס, אפילו אלו שלא ממש הבינו את צורת חשיבתה המיוחדת על ערים. הרבה אנשים קראו רק את הפרקים הראשונים של הספר המתארים את הרחוב העירוני כתופעה לוקלית, ולא המשיכו לפרקים המתמודדים עם השכונה העירונית (ובעצם שלושה סוגים שונים של קהילות עירוניות שאפשר לקרוא להם שכונות), החשיבות והבעייתיות של פארקים עירוניים, וההצעות של ג'ייקובס לתכנון עירוני המעודד ושומר על מגוון השימושים והגיוון החברתי שלדעתה של ג'ייקובס הם המפתח להצלחתה הכלכלית של העיר, הסיבה לקיומה – ותרומתה המרכזית לחיים האנושיים. כמעט בטוח שרוב הקוראים לא טרחו להתעמק בפרק האחרון של חייהן ומותן, שהוא דיון תיאורטי בסוג הבעיה שמהווה העיר (סדר מורכב), ומדוע השיטות הפשטניות יותר של תכנון לינארי המתאים לניתוח של בעיות פשוטות יחסית עם מעט משתנים, או ניתוח סטטיסטי המתאים לניתוח תופעות שבהן שולטים חוסר הסדר והאקראיות, ועל כן חוסר קשר בין המשתנים – אינן מהוות בסופו של דבר דרך חשיבה נכונה לניתוח העיר. כתוצאה מכך, קשה היום כבר להבחין מה ג'יין ג'ייקובס, ומה הם רעיונות לחלוטין סותרים שהשתמשו בשברי רעיונות מתוך ספריה. על תופעה זו מדברת רוברטה ברנדייס גרץ בביקורת שלה על ספר שיצא לאחרונה: הערכה מחדש של ג'יין ג'ייקובס (Reconsidering Jane Jacobs). שניים מתוך המאמרים הכלולים בספר הופיעו גם בגרסה מקוצרת בכתב העת Places. ג'יין ג'ייקובס אנדי וורהול וסוג הבעיה שמהווה הקהילה מאת טימות'י מנל, ו– ג'יין ג'ייקובס מותו וחייו של תכנון הערים בארה"ב של תומס קמפנלה.

גרץ מתנפלת בעיקר על קמפנלה (שימו לב גם לתשובתו בתחתית הביקורת), וטענתו שהביקורת של ג'ייקובס גרמה להתפוררות הסמכות והביטחון המקצועי של מתכננים, ובעיקר היכולת שלהם לפתח חזון משמעותי לסוג אחר של פיתוח. לדעתי קשה וגם לא נכון להאשים את ג'ייקובס בהתפוררות הזו – בשנות השישים הקריטיות עדיין לא היתה השפעתו של הספר רבה. עדיף אולי להאשים את שקיעתו של המקצוע בכישלון המהדהד של תכנית החידוש העירוני, ובשקיעה העירונית שארה"ב חוותה בחמישים השנים שעברו מאז פורסם הספר, אבל שכבר היתה בעיצומה כאשר פורסם. כישלון זה גרם לאבדן האמונה בתכנון הפיזי של ערים כבעל יכולת להשפיע על החיים החברתיים בעיר, ולשינוי ההתמקדות של המקצוע לעיסוק בשאלות של תהליכי תכנון במקום בשאלות של מהי העיר, ואיך אפשר לתכנן אותה טוב יותר. במידה רבה זה כואב לקרוא את ספרה של ג'ייקובס היום אחרי 50 שנה ולראות עד כמה נבואות הזעם שלה על מותה של העיר האמריקאית התממשו.

אני דווקא מעוניין לעסוק במאמר של מנל. מנל מנסה ליצור ניגוד בין תפיסת הקהילה העירונית של ג'ייקובס כקהילה אינטימית המבוססת על היכרות אישית ונכונות לעזור לזולת, מול תפיסת העיר של אנדי וורהול כאוסף של  פרטים אנונימיים ומנוכרים. יש כאן חזרה למוטיבים ידועים של העיר כמקום של אנונימיות וניכור, המאפשרים לחריגים בחברה למצוא את מקומם – או לפחות את דומיהם. הוא מכנה את הערכים שעליהם מבססת ג'ייקובס את תפיסתה ערכים של עיר קטנה, ואת אמונתה שאנשים יגיעו לפעולה משותפת ומתואמת מתוך האינטרסים של עצמם נאיבית – כאשר בעצם העיר האמיתית (ומדובר כמובן על ניו-יורק) דומה הרבה יותר לעיר של וורהול, שבה שולטים ניכור ואנונימיות – וכוחות קפיטליסטיים רבי עוצמה. אך מה לעשות ובין מה שמנל מתאר כתפיסת הקהילה של ג'ייקובס ובין מה שהיא כותבת אין כמעט ולא כלום. בתחילת ספרה טוענת ג'ייקובס שערים גדולות שונות באופן מהותי מערים קטנות יותר, בדיוק בגלל הבעיה של הנוכחות של אנשים זרים בכל מקום, וגם על סף הבית. זרים מהווים פוטנציאל (כלכלי וחברתי), אבל גם סכנה – כי לא לכולם יש כוונות טובות. כל הספר מיועד להסביר איך ערים גדולות מתגברות על הקונפליקט הזה ללא אובדן צלם אנוש והדרדרות לאלימות. היא מסבירה איך הרחוב העירוני מהווה את הבסיס לתרבות העירונית, אך גם שהרחוב העירוני כשלעצמו איננו מספיק – הוא רק הבסיס לחיים היום-יומיים. הקהילה העירונית מתרחשת בכמה רמות, ואחת מהן היא רשתות המקיפות את העיר כולה – רשתות המאפשרות לפרטים חריגים ומיוחדים, ובעצם לכל אחד למצוא את מה שמעניין אותו בעיר – ועל כן גם לאנשים כמו וורהול למצוא עמיתים וקהל שיהיה מוכן לשלם עבור עבודותיהם. הערכים הבסיסיים שחייבים להיות משותפים לרוב תושבי העיר אינם ערכים בורגניים של עיר קטנה – אלא ערכים אוניברסליים של ציוויליזציה אנושית שעם העלמותם הופכים החיים לגיהנום עבור הרוב, ולעריצות של בעלי הזרוע.

ג'ייקובס מסבירה בפירוש איך הרחוב העירוני מאפשר מצד אחד שמירה הדדית על ביטחון, ומידה מסוימת של יכולת התארגנות מול בעיות חיצוניות, ומצד שני שמירה קפדנית על פרטיות ואפשרות בחירה של שכנים וחברים והכרויות בדרגות שונות – בניגוד למצב בעיר קטנה, או בכפר, שבו כולם יודעים הכל על כולם. בהקשר הזה כדאי לקרוא את מאמרו של הלל שוקן אנונימיות אינטימית (הרצאה בעברית ניתן לראות כאן). היא גם רחוקה מלהיות נאיבית, ויודעת שהעובדה שערים הם מערכות מורכבות הנוצרות במידה רבה כתוצאה של ארגון עצמי שאיננו ניתן לתכנון ושליטה מרכזיים, אינה אומרת שכל התהליכים הללו הם בהכרח חיוביים, ובהחלט יש צורך בהתערבות תכנונית כדי לשמור על החיוניות והמורכבות במגוון האנושי ובמגוון השימושים של העיר. הבעיה המרכזית בתכנון וניהול העיר, לפי ג'ייקובס, היא בנתק שבין מה שקורה או עשוי לקרות בשכונת הרחוב, ובין אותם כוחות גדולים ואנונימיים – כלכליים, ממשליים וחברתיים שמולם שכונות הרחוב אינן יכולות להתמודד בעצמן. על כן היא המליצה על ארגון שונה של הממשל העירוני – שאיננו רק מרוכז ומחולק לפי אגפים מקצועיים, אלא גם מבוזר ומאורגן על פי תתי אזורים בעיר באופן שיאפשר לו להיות מחובר יותר לשכונות הרחוב, ולחבר גם בין האגפים השונים של העירייה לראייה רב מערכתית של הבעיות שבהן נתקלים האנשים ברחוב.

ג'ייקובס ציירה בכוונה את העיר כמקום המאפשר המאפשר ביטחון וחיים קהילתיים, ובעיקר כמקום טוב לגדל בו ילדים. היא כתבה זאת בין השאר כדי לנפץ את המיתוס של העיר כמקום של אנונימיות, ניכור, חריגות, ייאוש והתנוונות עם כל הרומנטיקה הנלווית אליו בתיאורים של העיר מן המאה ה – 19 ואילך. העיר של ג'ייקובס היא מקום של תקווה ושל יצירתיות, של חופש ועניין, של אפשרות למימוש עצמי וליצירת עולם חברתי אישי. הסיבה לתיאור הזה היתה להראות שהעיר היא אלטרנטיבה אמיתית למעמד הבינוני – בדיוק באותן שנים שזה היה בתהליך של בריחה המונית לפרברים. תהליך שהביא לשקיעתן של רוב הערים בארה"ב ושרק מעטות מהן הצליחו להיחלץ ממנו – במחיר של שיווק עצמי לקהל מצומצם הרבה יותר של צעירים וזקנים, יאפים עשירים ועובדי ענפי השירותים המשרתים אותם. צודק מנל בכך שהעיר בסוף המאה ה – 21 (לפחות בארה"ב) דומה יותר לעיר של אנדי וורהול מלעיר של ג'יין ג'ייקובס, אך אין זאת בגלל עודף השפעה של ג'ייקובס, אלא יותר משום שלמרות כתיבתה, הדימוי הציבורי של ערים, והמדיניות של תכנונן המשיכו באותן טעויות שהיא הצביעה עליהן – וגם משום שחוסר ההבנה של העיר כפי שהיא, ותפיסתה הדמונית-רומנטית ממשיכים לפשות גם אצל אלה שאמורים להיות ממליציה העיקריים (מנל הוא עורך ראשי בהוצאה לאור של ארגון המתכננים האמריקאי).

תוספת 10.5.2011: תגובה יפה של רוברט סטויטויל ניתן לקרוא בניו אורבן ניוז כאן.

תוספת 11.5.2011: עוד מאמר יפה על ג'יין ג'ייקובס בגלוב אנד מייל כאן. שימו לב גם לוידאו של גלזר. עוד אחד שאיננו מבין את ג'ייקובס ומה שהיא אמרה על החשיבות של בניינים ישנים. הוא משתמש בחוסר ההבנה שלו כדי לדחוף את האג'נדה שלו בעד בניה גבוהה בעיר – הנובעת גם מחוסר ההבנה שלו לגבי הקשר בין בניה גבוהה וצפיפות.

תוספת 12.5.2011: פרנק גרובר בסדרת מאמרים בהאפינגטון פוסט מבקר את הספר הערכה מחדש של ג'יין ג'ייקובס. הראשון כאן, השני כאן, והשלישי כאן.

תוספת 12.6.2011: פרנק גרובר משלים את סדרת המאמרים שלו (קישור שלישי מופעל), בביקורת על המאמר של קמפנלה. גם הוא טוען, כפי שטענתי למעלה שלמרבה הצער נבואתה משנת 1961 התממשה, וארה"ב זנחה במידה רבה את הערים שלה – ולכך יש קשר הדוק לבעיותיה החברתיות והכלכליות. קשה אם כן להאשים את ג'יין ג'ייקובס במה שקרה למקצוע התכנון העירוני בשנים הללו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • yodanr  On 5 במאי 2011 at 17:12

    נחום,
    תודה על התגובה. דווקא לדעתי ג'יין ג'ייקובס שמרה על איזון נכון בין המרכיבים הפיזיים החברתיים והכלכליים של העיר. בעיקר בתפיסה שלה שהעיר הגדולה היא בעקר בעיה של ניהול ולא של תכנון. הניהול כולל התערבויות תכנוניות, אך לא ניתן לתכנן עיר גדולה כשלם אחד, צריך לנהל אותה כדי לשמור על הכוחות היצירתיים של הגיוון העירוני. זו בדיוק המטרה של הפרק האחרון – על סוג הבעיה שמהווה העיר שהוא כאמור הפרק הקשה ביותר ושאף אחד כמעט לא קרא או הפנים.

  • נחום כהן  On 5 במאי 2011 at 8:05

    קשה לי מאד לקרוא מאמר מלומד כזה על המסך, אף כי הוא מענין וחשוב. לדעתי אנו חייבים ללמוד לתמצט דברים. בנוגע לג'ייקובס שהישפיעה מאד על בני דורי כראקציה לשטחיות העירונית של לה קורבוזיה, אבל לא הועילה לנפילה לתוך "עיר הגנים"…, ושקיעת המקצוע לתוך מערבולת העיצוב…: ג'ייקובס ניתלתה לדעתי יותר מדי בענפים רופפים, ולא שמרה בפרופורציה על התכנון הפיסי, בו היא לא הבינה מספיק. הענף הרופף הראשון הוא ה"קהילתיות" (החברה), אשר משתנה בכל דור, כמעט ללא הכר, ואינו יכול להצביע על דרך תכנונית. הענף השני הוא הכלכלי, המציב בסיס כה דינאמי, שאינו יכול אלא להטעות. שני הענפים האלה גורמים לאורבניזם החדש להתמיד לכוון הפירבור והשגיאות המתלוות, כאילו לא קרה דבר.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: