מחאת הדיור – כשלונה של מערכת התכנון בישראל ב'

ברשימה הקודמת כתבתי על הסיבות המהותיות לכשלונה של מערכת התכנון בישראל לספק את הצרכים של החברה, בעיקר התפיסה הלא נכונה של המרחב המטרופוליני בארץ, והנתק בין תכנון שימושי הקרקע ותכנון תחבורתי הבנוי על מערכת תחבורה ציבורית. ברשימה הזו אני מעוניין לכתוב על הכשלים המבניים של מערכת התכנון הגורמים לכך שאין היא יכולה להתמודד עם הבעיות של המורכבות התכנונית שנוצרה בארץ בשנים האחרונות. הסיבות הללו אינן יחודיות לישראל דווקא – הן מהותיות למקצוע תכנון הערים בכלל – אך הם במיוחד קשות בישראל, משום שירשנו מהבריטים מערכת תכנון הירארכית ולא דמוקרטית באופן קיצוני, ובמשך השנים רק מסיבות שונות נמענו מלשנות אותה באופן מהותי.

למה הכוונה במערכת הירארכית? בארץ ישנן תכניות בדרג ארצי, המאושרות על ידי המועצה הלאומית לתכנון ועל ידי הממשלה, מתחתן יש תכניות מתאר מחוזיות, ומתחתן תכניות מתאר מקומיות (פעם היו תכניות מפורטות, אבל היום כל תכנית מפורטת היא גם תכנית מתאר). תכניות מתאר מחוזיות מוכנות על ידי הועדה המחוזית ומאושרות על ידי המועצה הארצית, ואילו תכניות מתאר מקומיות מוכנות על ידי הועדה המקומית ומאושרות על ידי תכניות מחוזיות. כל שינוי בתכנית ברמה נמוכה יותר, צריך להיות מאושר על ידי הרמה הגבוהה ממנה. כך למשל אם תכנית ברמה מפורטת סותרת במשהו תכנית ברמה הארצית, אישורה צריך להיות על ידי המועצה הארצית.

למה הכוונה במערכת לא דמורקטית? בזמן שבועדות המקומיות הנציגים בעלי זכות ההצבעה הם נבחרי ציבור, הרי שבועדה המחוזית ומעלה הם פקידים ממונים על ידי הממשלה. כך בעצם כל יכולת ההחלטה נמצאת בידי פקידים ממונים על ידי הממשלה ולא על ידי נבחרי ציבור שיש עליהם לפחות למראית עין לתת דין וחשבון לבוחריהם. נוספת על כך העובדה שהציבור יכול להביע את דברו לגבי תכניות רק אחרי שהופקדו לעיון הציבור והתנגדויות, מה שאומר שהושקעו כבר מאמצים רבים בתכנית, ואין שום רצון על ידי הגורמים שכן יושבים סביב שולחן התכנון לפתוח את התכניות. ברוב ארצות העולם המתוקנות שונו חוקי התכנון כך שבפרוייקטים רבים יש חובה ליידע את הציבור בעצם התכנון, ולבצע גם הליך של שימוע ושיתוף – בארץ אמנם יש התחלה של פעילות כזו, אך היא איננה מחויבת מכח החוק.

אחד הפרדוקסים של המצב הישראלי הוא שבזמן שהאדם ברחוב חושב שאין שום תכנון בארץ והכל נעשה כלאחר יד וללא מחשבה מוקדמת – בעצם ישראל היא אחת המדינות המתוכננות ביותר בעולם. עם מערכת הירארכית שלכאורה היתה צריכה להבטיח תיאום מירבי בין הרמה המקומית ובין הרמות המחוזיות והארציות. איך זה שלמרות התמונה האידיאלית שמוצגת על ידי חוק התכנון והבניה, והשליטה כביכול של הועדות המחוזיות בכל תכנית מקומית משמעותית – עדיין התוצאה היא כאוס במבנה המרחבי של ישראל, וכשלים מתמידים להתמודד עם בעיות הפיתוח שלה?

הבעיה נוגעת ללב הדילמה של תכנון עירוני בעת המודרנית. והפיתרון שניתן לה היה ביצירת מערכת הירארכית אשר אמורה לדאוג לתעדף את האינטרסים של הציבור הרחב יותר על פני האינטרסים של הפרטים – אלא שמערכות הירארכיות אינן מתאימות כדי להתמודד עם בעיות מורכבות כמו העיר. כפי שכתב אלכסנדר במאמר קלאסי: העיר איננה עץ, והכוונה לעץ מתימטי שהוא התבנית של מערכות הירארכיות. במיוחד כאשר המציאות היא דינמית וההשפעות ההדדיות בין אספקטים שונים של העיר: תחבורה, קרקע, ניידות חברתית, שינויים במבנה משקי הבית והעדפותיהם מהירים מדי מכדי להיות חזויים על ידי תוכניות שזמן הכנתם שנים ושעוברות שינויים מרחיקי לכת בעת אישורן. התוצאה של מערכת הירארכית היא מצד אחד אובדן שליטה – שמתבטא בשינויים מתמידים לתכניות כדי להתאים אותם למציאות המשתנה. ומצד שני חסימת עורקים, משום שכל החלטה צריכה להגיע בסופו של דבר לדרג הגבוה ביותר – שאין לו פיזית את הזמן והמשאבים לקבל מספיק מהר החלטות, ומצד שני גם איננו יכול להתמצא בדקויות של כל תכנית – ומקבל על כן הרבה פעמים החלטות שגויות.

ראינו כבר במאמר הקודם, איך ההתעקשות על כך שמשרד הפנים יכול לכוון את שימושי הקרקע גרמה לכך שלא נעשתה בישראל עבודה רצינית שתחזה את כיווני הפיתוח עקב ההשקעות בתחבורה. הסיבה העמוקה של משבר הדיור היא של אי-התאמה בין הביקושים לדיור להיצע. הן בכמות, הן במיקום והן במיגוון – זוהי תוצאה של של חוסר היכולת של מערכת התכנון להגיב בזמן אמת לצרכים משתנים באופן דינמי. אחת הבעיות עם מערכות הירארכיות ומונופוליסטיות היא שהן הופכות למאובנות מחשבתית. כל מחשבה או רעיון החורגים מהדרך המקובלת והמוסכמת על ראשי ההירארכיה מוחנקת באיבה. אין עניין לבדוק האם המערכת באמת מצליחה להשיג את יעדיה, או להשקיע בדרכים אחרות לחשיבה ופיתרון. כך ממשיכה ישראל בשמרנות בתכנון אזורי ועירוני מבוסס שימושי קרקע, כאשר בעולם עושים נסיונות בתכניות דינמיות, בתכניות מבניות, בתכנון מבוסס בינוי (ללא שליטה בשימושי הקרקע) ובטכניקות השתתפות ציבור שונות ומשונות. ההשקעה היחידה שנעשתה בארץ ב – 20 השנים האחרונות היתה בנסיונות חוזרים ונשנים ל"הסיר חסמים". כאשר החסמים הם בעצם רק ביטוי למורכבות ההולכת וגדולה של המרחב הישראלי ולחוסר ההתאמה בין המורכבות של המערכת הזו למערכת ההירארכית הפשטנית שצריכה כביכול לשלוט בה.

התוצאה כמובן הרסנית. כי כאשר התכנון בעצם איננו מצליח להגשים את המטרות שעבורן הוא נוצר – להבטיח ערכים ציבוריים חשובים תוך הסדרת הפעילות של הפרטים החברה – וכאשר הוא נתפס יותר ויותר כעצם הבעיה ולא חלק מהפיתרון. פותח הדבר פתח לפוליטיקאים אופורטוניסטיים כדוגמת נתניהו, שגם מחזיקים בהשקפת עולם הרואה את השוק הפרטי כדרך האידיאלית להשיג את כל המטרות הציבוריות והפרטיות, או לסתם אופורטוניסטים המעוניינים לשרת את האינטרסים החזקים המעונינים להשתלט על נכסי הציבור ולעשות מהם רווחים, להציג את עצם התכנון כבעיה. כפי שהם מציגים את עצם פעילותה של המדינה כבעיה בכלכלה ובחברה. עלינו לדייק אם כן, הבעיה איננה שיש תכנון בישראל – אלא הבעיה היא שמבנה מערכת התכנון איננו מתאים להתמודד עם המורכבות של הבעיות שעומדות לפניו. יש לעשות בו רפורמות אך רפורמות זהירות ומושכלות – תוך שימוש בניסויים בקנה מידה קטן לפני שמפעילים אותם על כל המערכת באופן גורף. לעודד אוטונומיה לערים ולמחוזות, לעודד נסיונות חדשים לפתור בעיות בדרכים מקוריות, לעודד יצירתיות ומחקר, ולגלות מהם הדרכים הטובות ביותר לשמור על הערכים הציבוריים המוסכמים: קרקע לטבע וחקלאות, מרחב ציבורי מזמין והוגן, אויר ומים נקיים מבלי לעצור את היכולת של יזמים פרטיים וציבוריים לספק את צרכיה של החברה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Metropoline  On 27 באוגוסט 2011 at 19:12

    שלום
    האם עדיין אתה מתגורר באן ארבור ? האם תוכל להמליץ על העיר ? היכן לבקר ?
    האם האוניברסיטה ממולצת ללימודי ארכיטקטורה ?
    תודה

    • yodanr  On 30 באוגוסט 2011 at 20:34

      לא חזרתי לארץ
      בהחלט ממליץ על העיר כמקום מגורים וגם על לימודים באוניברסיטה.
      בדירוג האחרון של בתי ספר לארכיטקטורה היא היתה במקום הראשון.

  • yodanr  On 19 באוגוסט 2011 at 10:18

    נחום, אי אפשר להגיד שאתה לא עקבי. אתה מדבר בשמו של תכנון ערים אידיאלי כלשהו, אבל אני לא מכיר את המקצוע הזה שאתה מדבר עליו. המסורת של תכנון הערים בעולם כללה בעיקר את עיר הגנים, היחידה השכונתית והעיר "המוארת" של לה קורבוזייה ובחצי השני של המאה ה – 20 בעיקר תכנון לתחבורה פרטית – והיא שאחראית בעיקר להרס של ערים היסטוריות בעולם, ולכך שכמעט ואין ערים עכשוויות שאפשר לחיות בהן חיים מלאים. מאז שנות ה-60 והביקורת הקטלנית של ג'יין ג'ייקובס הפך תכנון ערים לתחום כמעט לא פיזי – העוסק בתהליכי תכנון ובניה, בפוליטיקה עירונית, בפרוגרמות. רק התחום של עיצוב אורבני שאתה מרבה לשפוך עליו את חמתך עסק בלימוד וניתוח של המבנה העירוני של ערים היסטוריות והתייחסות לאותם היבטים פיזיים ולא פיזיים שהופכים מרחב למקום.
    על תכנון הערים בארץ כל התהליכים הללו פסחו לחלוטין. אנחנו נשארנו עם חוק שבאופן בסיסי חוקק ב – 1936 כפקודה מנדטורית ועם גישות תכנוניות שבעולם הלכו לעולמם כבר בסוף שנות ה – 60.

  • coarc  On 18 באוגוסט 2011 at 23:41

    מובן שהסטנדרטים של שימושי הקרקע הם קודם כל נסתרים לגמרי מעיני הציבור, שאיננו שותף להם, וגם מעיני המתכננים המעטים שישנם בארץ, שאינם שותפים גם הם להחלטות. בנוסף, רוב ההחלטות הן שרירותיות, ובנסיוני, נעשות באופן חובבני, לא מחושב ובעיקר לא מדעי (כחלק ממערכת שלמה), מאד דיקטטוריות (כזה ראה וקדש), ואין שום גורם (למשל אגודת הארכיטקטים, או אקדמיה) המסוגל או רוצה להעביר ביקורת כלשהיא. זאת הסיבה שרוב הערים במדינה הן אוספים של שכונות ופרוורים (ירושלים או באר שבע הן דוגמאות טובות), ולמעשה התכנון מעולם לא ידע לנהוג בתכנון של רקמות רציפות. המאמר טוען שהסיבה היא אי התחשבות של פיתוחי תחבורה שונים, אך לדעתי זהו פשוט חוסר מחשבה וחוסר ידע מקצועי, המתאים לשילטון האוהב פרוורים ושכבות חברתיות שאינן מחוברות וקל לשלוט בהן.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: