המרחב הישראלי – רשימה ליום העצמאות

לפני כמה שנים ראיתי בספר תמונה שהיתה אמורה להדגים את האיכות המיוחדת של מקומות יום יומיים לגמרי. היה כתוב על התמונה שהיא צולמה בארגנטינה, אך לי היא נראתה מישראל. לא הייתי בטוח, אבל המקום נראה היה לי מוכר, מחיפה, או מהגליל. לאחר כמה רגעים שמתי לב ששפת המדרכה היתה צבועה בפסים כחולים לבנים – אז הייתי בטוח: התמונה צולמה בישראל. אין עוד מקום בעולם ששם צובעים בשקדנות כזו את שפת המדרכה. פרט זה הצטרף לפרטים נוספים, סוג הבניה של הבנין שנראה חלקית בתמונה, לוחית הרישוי הצהובה של המכונית, עץ הפלפלון… פרטי האבן בקירות התומכים, צורת השילוט, כל אלה פרטים קטנים היוצרים אופי של מקום ונותנים לנוף את איכותו המיוחדת. גם בעולם הגלובלי , הרבה מאוד מהפרטים הללו נקבעים ברמה המקומית, נקנים ומיוצרים על פי תקנים מיוחדים השונים מארץ לארץ, מיוצרים על כן לשוק מקומי ועל כן נותנים למקום אופי מיוחד ושונה. נוספים אליהם האופי של התכנון והבניה בתקופות האופיניות לבניה מואצת יותר, נורמות לבוש והתנהגות, הרגלי תחזוקה – וכך נוצר אופי של מקום.

אז מה מייחד את המרחב הישראלי. אחד הדברים המייחדים אותו הוא ההשתנות המהירה. כמעט כל עשור מאופיין בסוג אחר של בניה ותכנון, סוג שונה של פרטים בעיצוב הרחובות, סוג אחר של ריהוט רחוב. בעניין הזה יש גם טעמים מקומיים, בזמן שבירושלים היו המדרכות עשויות אספלט, כמו הכבישים, בתל אביב מאז ומתמיד השתמשו במרצפות בטון.בתחילה היו אלה מרצפות 40×40, אחרי כן החליפו אותם האקרשטיינים הבסיסיים, מרצפות מלבניות בצבעים שונים. לאחרונה אלו מרצפות אקרשטיין בצבעי אפור ולבן בגודל של 20×20. אבני השפה יציבות יותר, פרקסטים של בטון אפור (המקבלים אחר כך את מגוון הפספוסים הדרוש). רק במקומות מיוחדים משתמשים עכשיו באבני שפה המדמות אבן חול בצבע צהבהב.

אחד הדברים המאפיינים את הנוף הישראלי הוא השימוש בחומרים מלאכותיים, מעשי ידי אדם. בהיותם חומרים מלאכותיים, הנאלצים לעמוד בשחיקה אינטנסיבית ובחוסר ההקפדה המקומי על נקיון ברשות הרבים, הם מקבלים תוך שנים מספר מראה מרופט. (דווקא חומרים טבעיים, ובמיוחד אבן קשה, למרות ההשקעה הראשונית הגבוהה יותר, מסוגלים לעמוד טוב יותר בשחיקה של המרחב העירוני, ולשמור על מראה מכובד לאורך שנים). זהו חלק מהאופי של המרחב הישראלי. עם זאת יש לציין שהענין הוא יחסי, חבר איטלקי שחזר מהודו והגיע ישר לישראל מכלכותה ומומבאי השתאה כמה מסודר, נקי ומאורגן הוא המרחב הציבורי בארץ.

הנוף הישראלי הוא מצד אחד מגוון מאוד, כמעט כל עשור מייצר סוג חדש של בינוי, אפנה חדשה של ארכיטקטורה, חומרים חדשים שנכנסים וכובשים את השוק בסערה. מדיניות חדשה שגורמת לפיתוח מואץ במקום מסוים או בסקטור מסוים. יש גם סוגים רבים של ישובים שונים, קהילות שונות. מצד שני הנוף הוא אחיד מאוד, כמעט כל המקומות דומים לכל המקומות האחרים, לפחות אלה הדומים להם מבחינת הקטגוריה. המושבים והקיבוצים דומים זה לזה, ועיירות הפיתוח, והשכונות בנות אותו הגיל. אחד הדברים שהדהימו אותנו במחקר שעשינו על שטחים פתוחים בארץ היה עד כמה היו השטחים הפתוחים דומים זה לזה מבחינת רמת הפיתוח שלהם, החומרים, סוגי העצים, מתקני המשחקים, כמעט ללא ייחוד מקומי, למרות שבחנו שלושה סוגי ישובים שונים, ושני אזורי אקלים שונים.

כתוצאה מזה, אי אפשר להגיד על הנוף הישראלי שהוא אהוב. לא זה הבנוי בכל אופן. שוב, אחד הנתונים המדהימים במחקר על השטחים הפתוחים, היה שמתוך כ – 600 מרואיינים, אפילו לא אחד יכול היה להזכיר שטח ציבורי פתוח קרוב לבית כמקום אהוב או מיוחד. ודאי ישנם מקומות מיוחדים, אבל בדרך כלל הם נוצרו לפני קום המדינה.

אחד הדברים המעניינים הוא שכאשר אני מדבר עם אנשים שאינם במקצועות התכנון והבניה הם בטוחים שהארץ איננה מתוכננת כלל. זאת כאשר בעצם ישראל היא אחת המדינות המתוכננות בעולם. אך אולי צודקים האנשים, למרות התכנון ולמרות התכניות שולט במרחב הישראלי הארעי והזמני, הפתרון המאולתר שנוצר מהעדרה של מחשבה ארוכת טווח, או מחוסר היכולת לצפות את העתיד ולהתכונן אליו. ואולי זה פשוט המקרה שהמרחב הישראלי נוצר בתקופה רעה מאוד לתכנון העולמי בכלל – בתקופה שבה שכח המין האנושי איך מתכננים ובונים ערים וישובים טובים לבני אדם, וזה שבכל זאת הצלחנו להוציא מזה מקומות שניתן לגדול בהם ולחיות בהם, להתאהב בהם ולגדל בהם ילדים שפויים פחות או יותר, זה גם כן סוג של נס.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nahoumcohen  On 6 במאי 2012 at 9:29

    לרוני ה. — זהו בדיוק העינין. חוסר תכנון נכון. "מעצבים" שכונה ללא תכנון מלא (אותו משאירים לעתיד), וללא תכניות מתאר בתוקף. אחר כך פותרים את הבעיות הנוצרות. האם זהו לא היפוך היוצרות? זה לא שאנשים חושבים שהארץ לא מתוכננת, היא באמת לא מתוכננת. לרוב המקומות אין תוכניות מתאר כתוקף כפי שהחוק דורש. הן נזנחות. החוק צודק – תכנית מתאר קודמת לכל ביצוע עיצובי. אבל מי מקיים את החוק? לעקוף את החוק זהו ספורט לאומי מושרש. הערים ההיסטוריות שמתקדמות עם הזמן הן אלה שהתכנון מאפשר זאת, ולא העברה על החוק בלי תכניות המתאר. התדרדרות ברוב המקרים היא ליקוי שידוע מראש, ועיצוב של מדרכות, ספסלים, עצים (ירוק) לא מועיל בכלום.

  • nahoumcohen  On 6 במאי 2012 at 9:10

    ההפרדה בין עיצוב ותכנון איננה שלי, זוהי הפרדה מקצועית בנויה לתוך המקצועות האלה. כמו שיש הפרדה בין רפואה כללית ובין רפואת עיניים, או אורטופדיה, למשל. במציאות – המקצועות מתחברים, כמובן, וטוב שכך. אבל לא מלמדים קודם אורטופדיה ואחר כך רפואה כללית. כולם מסכימים כי הכללי מקדים את הפרטי והמפורט. רק בארכיטקטורה קודם מעצבים, ואחר כך מתכננים, בהוראה, באקדמיה, וגם במציאות. אם נסכים כי התכנון הכרחי על מנת להכין את הרקע הדרוש לעיצוב, אנחנו נתקדם מעט. לא יתכן כי עיצוב ותכנון יפעלו בו זמנית. אם יש טעות תכנונית, ויש הרבה… שום עיצוב לא יתקן זאת. ככר המדינה (אחת הגדולות בעולם) היא טעות תכנונית רבתי, כולל הגודל, הרחובות העגולים הנוצרים שלא לצורך, קשיי ההיתמצאות, וכו', ועדיין לא נמצאה הדרך העיצובית לתקן הטעות.

  • רוני ה.  On 26 באפריל 2012 at 23:02

    יכול להיות שמה שגורם לאנשים לחשוב שהארץ לא מתוכננת הוא האופי של הבניה החדשה – קודם כל בונים את בנייני המגורים. אחר כך מגלים שהכבישים הקיימים לא מצליחים לעמוד בעומס התנועה שנוספה ואז רק מתחילים לתכנן כבישים חדשים. את מבני הציבור (שאולי מתוכננים על הנייר) לא בונים מחוסר תקציב, לעתים במשך עשרות שנים. הדירות מתוכננות בגודל שממקסם את הארנונה ולא מתאים לכולם. השטחים הפתוחים לא מפותחים לגנים ציבוריים ואחרי שהצפיפות גדלה משתמשים בהם להקמה של מבנים לא חוקיים, וכו' וכו'. כלומר, יכול להיות שהארץ מתוכננת על הנייר, אבל מה שקורה בפועל שונה לגמרי.

    • yodanr  On 27 באפריל 2012 at 1:12

      במידה מסוימת זה נכון מה שאת אומרת. אבל לפעמים זה הדבר היחידי שנותן קצת אנושיות למקומות הללו. דווקא אותם מקומות שתוכננו ובוצעו בצורה מושלמת, לא יכולים להתפתח יותר, ונותר להם רק להתדרדר – או להמשיך את חייהם כפוחלצים. היופי של ערים היסטוריות הוא שהן מצליחות תמיד לחדש את עצמם ולהתאים את עצמם לתנאים משתנים תדיר.

  • nahoumcohen  On 26 באפריל 2012 at 22:00

    רשימה נאה וחשובה, שעיקר תוכנה הוא העיצוב המפורט, ולא התכנון. תכנון דורש הבנה כוללנית יותר, כגון החלטה של שימוש באבן בירושלים, תולדת המנדט הבריטי, הנשען על מסורת ארוכה ונסיון רחב בתכנון והשפעתו על העיצוב הנובע ממנו. תחילה התכנון ארוך הטווח, רק אחריו העיצוב.
    שכחת אולי להזכיר דברים כמו המחסור בצל (דרך תכנון המרחב, למשל על ידי קולונאדה דוגמת רחוב אבן גבירול בתל אביב, החלטה תכנונית ולא עיצובית). חוסר ההגנה בפני השמש והחום הוא שריר וקיים לכל אורך חיי המדינה, ללא השינויים שאתה מזכיר, כי הוא ליקוי תכנוני ולא עיצובי. ליקוי תכנוני נוסף ובולט במרחב הציבורי הוא חוסר ההבנה הכמעט מוחלט, ולא רק בעיניני הצללה, בתכנון, עיצוב, צמחיה, רהוט רחוב ואחזקה של ככרות ציבוריים, או צמתים עירוניים.

    • yodanr  On 27 באפריל 2012 at 1:09

      אני חושב שזה לא או ואו אלא גם וגם נחום. ובכלל אני לא מקבל את ההפרדה שלך בין תכנון ועיצוב. העולם נבנה הרבה יותר מהרבה אקטים קטנים של עיצוב והחלטות מקומיות מאשר מתכנון כולל, והיופי של מקומות מסוימים הוא שיש בהם קוהרנטיות מהתכנון ועד העיצוב של פרטי הפרטים. חוסר היכולת שלנו כאנשים מודרנים לראות את השלמות הזאת ולהפנים אותה הוא בשורש הסביבות המנוכרות שאנו מייצרים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: