כמה הערות אקלימיות קטנות על מגורים בתל אביב

אני גר במרכז תל אביב, מדרום לבוגרשוב ועל כן בחלק הקודם לתכנית גדס. רוב החלונות של הדירה שלי פונים מערבה וצפונה, ולכאורה עקב זאת הדירה היתה צריכה להיות חשוכה בבוקר. אבל בגלל המרחק הקטן בין הבניינים (בחלק הזה של העיר קו הבנין הוא 3 מטר, ועל כן הבנין הסמוך נמצא במרחק של ששה מטר מהחלונות של הדירה שלי, ורוחב הרחוב הוא 8 מטר והבנין ממול נמצא על כן במרחק של 14 מטר מהחלונות של הבית שלי), ובגלל הצבע הבהיר של הטיח של כל הבניינים, אני מקבל בבוקר אור מוחזר נעים מאוד מחזיתות הבניינים שמצפוני וממערבה לי. דווקא אחר הצהריים, כאשר השמש מכה מהחזית המערבית ואני נאלץ להגן על החלונות בתריסים, הבית חשוך יותר.

בקיץ השעות הנעימות ביותר הם שעות הבוקר המוקדמות. בשעות אלה הרוח השלטת היא דווקא הרוח המזרחית היורדת מן ההר ומייבשת את האויר. רבות דובר בתכניות על חשיבות הרוח המערבית, אבל דווקא החלון הקטן במטבח הפונה מזרחה, ומרפסת השירות הם החשובות כדי להכניס את הצינון הזה של הבוקר לתוך הבית. בכלל, ההגיון של גדס, כאשר קבע את הרחובות הראשיים של העיר בכיוון צפון דרום, וכאשר החליט שהבלוקים בכיוון זה יהיו יותר ארוכים, היה לאפשר לחזיתות הבתים לפנות יותר מערבה ומזרחה מאשר צפונה ודרומה – כדי לקלוט את רוח המערב. אבל דווקא הארגון הזה יוצר חסימה של כניסת האוויר לעיר בבלוק הראשון. אולי אם היו יותר רחובות מזרח-מערב בעיר, היו נוצרות יותר מנהרות אוויר שיכניסו את הבריזה פנימה במשך היום – כך היא נעצרת בדרך כלל בחזית הים.

תל אביב מיוחדת בערים הגדולות במבנה העירוני שלה הבנוי מבניינים מופרדים זה מזה. מצד אחד זה יוצר בזבוז קרקע נוראי, והרבה שטחים שאינם מנוצלים לשום דבר אלא רק להתאספות של גרוטאות, עזובה ולכלוך. מצד שני זה מאפשר את האפקטים המיוחדים של האור בתל אביב, ואוורור יותר טוב. אבל יחד עם האוורור והאור באים השמיעה והראייה – כולנו חיים כמו בתוך אקווריום, רואים ושומעים באופן אינטימי את מה שקורה בדירות של השכנים לא רק בבניין הקרוב אלא בשורה ארוכה של בניינים. משקיפים ומושקפים – ובמיוחד בעונות המעבר כאשר המזגנים סגורים והחלונות נפתחים. וכן, יש בתל אביב עונת מעבר מסוף מרץ ועד אמצע יוני (השנה), שהחלונות נפתחים ונשארים פתוחים כמעט כל היום והלילה, החימום מופסק והמזגן עדיין לא עובד. לא רק אצלי – גם אצל השכנים.