חברה בהתפרקות – על שני ספרים מאנגליה עם קשר לתכנון עירוני והפרטה

עברו עלי שלושה שבועות קשים של שפעת חוזרת ונשנית. מבעד לערפל של חום ושיעולים קראתי שני ספרים שבאים מאנגליה, שהסבירו לי מאוד את התחושות שהיו לי כלפי השינויים שעברה החברה הבריטית מאז שהכרתי אותה מקרוב כשחייתי בלונדון בתחילת שנות ה-80. אך יותר מכך ניתן לחשוב על ספרים אלה גם כתמרורי אזהרה לתהליכים דומים העוברים על החברה הישראלית בעקבות אותה אידאולוגיה איומה. שני הספרים הם: כסא פנוי מאת ג'יי. קיי. רולינג, ו- Ground Control: Fear and Happinees in the 21st Century City. מאת Anna Minton.

חייתי בלונדון כשנתיים וחצי בתחילת שנות ה-80. תקופה הזכורה לי כיפה במיוחד. היו אלה שנותיה הראשונות של מרגרט ת'אצ'ר כראש ממשלה, והדיון האידיאולוגי עדיין היה בעיצומו. במקביל לעלייתה של תאצ'ר נבחר קן ליוינגסטון לראש העיר של לונדון רבתי ובתור צעד ראשון קיצץ את מחירי התחבורה הציבורית ב – 50%, ומימן את הקיצוץ ממיסי רכוש שכמובן פגעו יותר בתושבי הפרברים החיצוניים השמרנים. הדבר הביא בסופו של דבר לביטול הממשל המטרופוליני של לונדון על ידי הפרלמנט שנשלט על ידי השמרנים, עד לחידושו שוב על ידי הניו-לייבור בסוף שנות ה – 90. אבל עד אז הנזק כבר נעשה, וכפי שמראה לנו הספר של אנה מינטון כאשר חזר הניו-לייבור לשלטון הוא המשיך את המדיניות ההרסנית של הפרטת המרחב הציבורי, והתבססות עיוורת על השוק הפרטי כדי לפתור את כל בעיות החברה, תוך הוספת רטוריקה קהילתית בלבד.

רולינג בוחרת לתאר את התפרקותה של החברה הבריטית דרך עיר קטנה. מאותן ערים שהתייר הנוסע דרכם רואה כשמורות אידיליות של אנגליה המסורתית. הסיפור עוסק בבחירות משנה לכסא פנוי בועד העיר שנוצר בעקבות מותו הפתאומי של אחד החברים בארי פיירברוד'ר. במוקד הבחירות, גורלה של שכונת שיכון ציבורי בעייתית, שנבנתה על ידי העיר הסמוכה בטריטוריה של העיירה, וגורל קליניקה לטיפול במכורים לסמים, שהועד המקומי רוצה לסגור. בשני המקרים, המאבק הוא בין רצונם של התושבים המהוגנים והשבעים של העיר הקטנה וההומוגנית, להרחיק מעצמם את הצורך להתמודד, לספק שירותים ולראות אפילו את השונים מהם, העניים, או אלה שפחות שפר עליהם גורלם בחברה, ובין אנשים כמו פיירברוד'ר (האח ההוגן בתרגום מילולי מאנגלית), אשר גדל בשיכון הציבורי, או הרופאה ממוצא הודי לקבל בתוכם את השונה והנזקק לעזרה. כרומן, הספר של רולינג עוסק יותר בדמויות השונות ובקורות אותן, וכסופרת טובה רולינג איננה הופכת אף אחת מהן לפלקט. אבל הדמויות פועלות בתוך מציאות מסוימת, אשר מוציאה מהן את הטוב, או את הרע, והרקע להכל, כולל ציטוטים מספר הכללים למחוקק המקומי, והסוגיות עצמן קשורות כמובן לשלטון מקומי ולתכנון.

ספרה של מינטון עוסק בשינויים שקרו בתכנון העירוני, במרכזי הערים, במרחב הציבורי, ובשאלת המגורים בבריטניה ב – 25 השנים האחרונות, ובמיוחד מאז תחילת שנות ה – 2000. הדבר המאפיין במיוחד את המרחב הציבורי בבריטניה (יותר אגב מכל ארץ אחרת) הוא נוכחותן האוניברסלית כמעט של מצלמות אבטחה. ובאופן פרדוקסלי יחד עם זאת עלייה גדולה בחשש מפשע, למרות שהפשע בפועל נמצא בירידה. השילוב בין העלייה בפופולריות של שכונות ומתחמי מגורים סגורים (ולא רק למעמדות הגבוהים), הפרטת מרחבים ציבוריים ורחובות והעברתם לניהול פרטי במרכזי ערים, ומתן זכויות לחברות פרטיות לבצע "שיקום עירוני" של שכונות קיימות רק על בסיס כדאיות כלכלית, מביאים לא רק לפגיעה בזכויות של אנשים פרטיים, אלא להריסתן של קהילות, ויצירתם של אזורים סמוכים המנותקים זה מזה ועוינים זה לזה.

במיוחד מעניין לקרוא את הניתוח שלה לאופן שבו ההסתמכות המוחלטת על בעלות דיור, ומכירת הדיור הציבורי והפרטתו גרמו למשבר דיור באנגליה. כאשר השוק הפרטי ממשיך לייצר פחות או יותר את אותה כמות בתים בשנה, ואילו החוסר נוצר על ידי העדרותה של ההשקעה הציבורית בדיור לשכבות החלשות יותר (ולאו דווקא העניות). במילים פשוטות מסבירה מינטון מדוע השוק מעולם לא יספק מספיק מגורים, בגלל העניין המובנה של יזמים לשמור את המחיר גבוה. ומצד שני, איך בתנאים של חוסר  בדיור – הופך הדיור לשכבות העניות ביותר להשקעה טובה, תוך שיחזור תופעת משכנות העוני. דברים שנראים כמתארים ממש את הקניה של דירות להשקעה בפריפריה בארץ בימים אלה.

מינטון מדגישה חזור והדגש איך הרבה מן הרעיונות שהביאו את בריטניה למקום שבו היא נמצאת היום מקורם באידיאולגיות אמריקניות, אלא שבזמן שבארה"ב הם היו חלק מדיון סוער על זכויות הפרט והחברה – באנגליה הם עברו במעט ללא כל דיון, ותחת מעטה כבד של מלל טכני לכאורה. וזו הנקודה שנראית לי חשובה לקורא הישראלי. כי גם אנחנו שאלנו מהאמריקאים הרבה מאוד מהגישות הללו לניהול הכלכלה והשירותים החברתיים, ופירקנו וממשיכים לפרק בשמחה את כל רשתות המגן החברתיות. אנחנו נגועים כבר לגמרי באותו הוירוס. הוירוס של הפרטת המרחב, והפרטת החברה – אך התוצאות כפי שמראה מינטון, וכפי שאנחנו רואים ביום יום אינן בהכרח מלבבות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: