מזה זמן רב שאני משוכנע שבכל מה שקשור לתכנון ערים, כדי להתקדם עלינו לחזור אל סוף המאה ה-19 ולהמשיך משם. המאה ה-19 התמודדה עם אותן בעיות שאנחנו מתמודדים איתן עד היום, ובהצלחה גדולה יותר. במהלכה הומצאו מערכות התשתית שאפשרו לערים להתקיים ולשגשג במאה האחרונה: ביוב, מערכות להסעת המונים, רפואה ציבורית ודיור ציבורי. מאה זו לקחה את הכלים שהתפתחו במהלך כמה אלפי שנות עירוניות ושכללה אותם כדי להתמודד עם בעיות מסדר גודל אחר שהתפתחו בעקבות העיור ועליית רמת החיים והמעמד הבינוני.
לאחרונה, בעיקר מאז שפתחנו את הקורס "לבנות יופי" התחלתי להקדיש תשומת לב רבה יותר לאדריכלות, שגם בה לדעתי החלה ההתדרדרות פחות או יותר באותו הזמן החל משנות ה-30 של המאה הקודמת, עם עלייתה של האידאולוגיה המודרניסטית. ביקור בשבוע שעבר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון הכה אותי בתדהמה וחיזק במידה רבה את תחושתי. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי במוזיאון זה, למרות שחייתי בלונדון כשלוש שנים בצעירותי, וביקרתי בה פעמים רבות מאז.
עצם הסיבה שבגללה לא ביקרתי אף פעם במוזיאון חשוב זה מלמדת עד כמה חודרת התפיסה המודרניסטית, שבה ישנה הפרדה בין אמנות גבוהה (Art) ואומנות (Craft), כאשר אמנים נחשבים אינטלקטואלים, ואומנים נחשבים כבעלי מלאכה פשוטים. סופה של תפישה זו בהיעלמותה של האומנות מתהליך הבנייה, כאשר האומנות מוכרזת כקישוט מיותר, והביצוע של התכנית האדריכלית הופך להיות פעולה מכנית שנעשית על ידי פועלים שאינם נדרשים לכל יצירתיות. מוזיאון ה- V&A מוקדש ברובו לאומנויות הקישוט והעיטור, של חוץ ופנים. בצעירותי, למרות שכבר היו לי ספקות רציניים לגבי האדריכלות המודרנית והאידאולוגיה שלה, הייתי גם אני שותף לחוסר העניין והבוז לאמנויות הללו, אמנויות הקישוט: צורפות, קרמיקה, בדים, ריהוט ועוד. בביקורי בלונדון בשבוע שעבר החלטתי שהגיע הזמן להתגבר על דעה מקדמת זו.
המוזיאון ואוספיו היו אמורים להיות חלק מתכנית לימודים של אומנים ומעצבים בשירותה של התעשייה המתפתחת. תלמידי עיצוב בתחומים השונים היו אמורים להיחשף לדוגמאות הטובות ביותר מאמנות ואומנות מכל מרחבי האימפריה. על כן הוא כולל מוצגים באירופה, המזרח התיכון, דרום אסיה, סין, יפן וקוריאה. המעצבים במאה ה-19 היו מודעים לצורך וליתרון של ייצור המוני באמצעים תעשייתיים, אבל הייתה גם מודעת לחשיבות של מרקם, צבע, קנה מידה ופרטים שקיימים בכל התרבויות החומריות האנושיות עד לעידן הנוכחי.
בניין המוזיאון עצמו מהווה ביטוי לאידיאל הזה של מבנה הכולל מרכיבים תעשייתיים אך מהווה חלק מההמשכיות של תרבות הבניה. בסופו של הבניין, אחרי החצר שנראית בתמונה למעלה נמצאים שלושה חדרים שעוצבו על ידי גדולי המעצבים של המאה -19 במיוחד כדי לשמש כמסעדה במסגרת המוזיאון ומשמשים כקפטריה עד היום. התמונה למטה היא של החדר שתוכנן על ידי וויליאם מוריס בצעירותו. לפני שהפך להיות אחד המעצבים המפורסמים ביותר בדורו. כמעט כל מוצג ומוצג במוזיאון המופלא הזה ראוי להילמד בדקדקנות על ידי תלמידי אדריכלות ועיצוב. מקום מעורר השראה.
אפשר לראות כאן את גלריית התמונות שלי מאותו בוקר בלונדון והביקור במוזיאון הליכה ברגל מתחנת ויקטוריה לסאות' קנסינגטון דרך פימליקו ונייטסברידג'.
סביבות 
תגובות
תודה על הפוסט. המודרניזם לפעמים מעייף, אם כי כבודו במקומו מונח. הייתי במוזיאון ויקטוריה ואלברט לפני הרבה שנים, ודווקא בביקור האחרון (לפני חודש) לא הספקתי. בילינו כמה שעות במוזיאון ההיסטוריה של הטבע שממול, מעורר השראה כשלעצמו… הנה עוד סיבה לנסוע שוב ללונדון.