ארכיון קטגוריה: דיור בהישג יד

ביטחון סוציאלי – הדיור הציבורי גליון מיוחד בעריכת ארז צפדיה ואורלי בנימין

משתף אתכם בגליון מיוחד של כתב העת ביטחון סוציאלי על הדיור הציבורי. את הגליון ערכו ארז צפדיה ואורלי בנימין. הנה כמה דברים מאת העורכים:

"בהנאה רבה אני מבקש לשתף אתכם בפרסומו של גיליון מיוחד של כתב העת ביטחון סוציאלי בנושא: הדיור הציבור – המחדל והמאבק. בגיליון זה, שאורלי בנימין ואני ערכנו, הרחבנו מעט את גבולות המותר בכתבי עת אקדמיים, ובתמיכתו של יונתן אנסון, העורך של ביטחון סוציאלי, ושל המערכת, כללנו בו גם טקסטים לא אקדמים, שמשקפים את הקולות מהשטח של פעילות ופעילים בנושא הדיור הציבורי, וגם נפגעות ונפגעי מדיניות הדיור הציבורי.  לצד מאמרים אקדמיים שעברו שיפוט, תוכלו למצוא ראיונות עם פעילים, מונולוגים של נפגעי הדיור הציבורי, טקסטים פובליציסטיים, ראיון עם לורנס וייל (חוקר אמריקאי בתחום הדיור הציבורי בארה"ב) ועוד שפע של חומרים.

גם את מדור סקירת הספרים הקדשנו לנושא הדיור הציבורי בעולם."

את כל חומרי הגליון ניתן למצוא כאן.

עוד כמה מחשבות על משבר הדיור

מאז הכנס המדובר בשני הפוסטים הקודמים, אני ממשיך לחשוב על הדברים ששמעתי ומה מתוכם יכול לבאמת להביא לפתרון. אז הנה כמה מן המחשבות.

1) אחד הדברים המעניינים שאמר כחלון היה ההסבר שלו לאיך ששיטת השווק של המנהל מעלה כל הזמן את מחיר הקרקע, ואיך על ידי ניהול מכרזים שלא על בסיס מחיר הקרקע, אלא על בסיס קריטריונים של מדיניות דיור:, כמו כמות דירות של שלושה חדרים, % דירות בשכירות שמתחת למחיר השוק, איכות הבניה, זמן הבניה וכו' ניתן לשמור את מחיר הקרקע נמוך ולהשתמש במאגרי הקרקע של מדינת ישראל כדי להוריד את מחירי הקרקע ולשפר את הנגישות לדיור. זה נשמע הגיוני. אבל ישנה עוד בעיה והיא מיקום וכמות המכרזים של המנהל, אשר תמיד הם במשורה, ולא תמיד עוקבים אחרי הביקושים. אז הנה הצעה אחרת. המנהל ייצא בקול קורא לשוק הפרטי, לבוא עם הצעות לקרקע בבעלותו, עם קריטריונים של עדיפויות לאזורים עירוניים שיש בהם נגישות לתחבורה ציבורית, ועם עדיפות בניקוד לאותם קריטריונים של מדיניות שדובר בהם למעלה, ואז יהיו אלה חברות יזמיות, ויזמי בניה מכל הגדלים שיחפשו הזדמנויות ויציעו הצעות בהתאם ליכולתם הכלכלית ולביקושים שהם מכירים. זה יהיה הרבה יותר דומה לשוק פרטי שבו יזמים יוצרים קשר עם בעלי קרקעות ומציעים להם הצעות – אבל עם ניצול היתרונות של בעלות ציבורית לכך שהקריטריון המרכזי לא יהיה רווח אלא תועלת חברתית.

2) אחד הנושאים שכחלון לא כל כך ידע איך להתמודד איתו הוא חוסר הנכונות של עיריות לאשר מגורים משום שהם (ובעיר כאלה לזוגות צעירים) מהווים נטל פיסקלי, לעומת עסקים ומסחר. דווקא הכשל כאן הוא כשל תכנוני, משום שבגלל התכנון בונים בצפיפויות ברוטו נמוכות, ובהפרדת שימושים, ועל כן קורה שהתועלות הכלכליות של אוכלוסיה חדשה הן מעטות מדי, וגם ממצות את עצמן בעיר אחרת דווקא, או במרכז המסחרי שהוקם על שטחה של מועצה אזורית שכנה. ישנה גם בעיה קשה נוספת והיא יצירה של סביבות עם שימושים מעורבים. תושבים בדרך כלל מתנגדים לשימושים שלא למגורים (לאו דווקא בטובתם, אבל זה המצב), ועיריות לא ממהרות להמר אזורי תעשייה, ואפילו שהם חצי נטושים לאזורי מגורים. אחד הדברים שאפשר לעשות עכשיו, בתקנות תכנון ובניה ואפילו כהוראת שעה הוא לתקן שניתן לבנות מגורים בכל מקום ועל כל ייעוד קרקע בתוכניות (למעט שמורות טבע), ובתנאי שזה על קרקע עירונית כבר, ועם נגישות טובה של תחבורה ציבורית. וכדי למנוע התנגדות אוטומטית של עיריות, ניתן לתת ליזמים את האפשרות לערער על החלטות של הועדה המקומית בפני הועדה המחוזית, או בפני בית משפט.

נו, עכשיו תורכם להגיד לי למה שתי ההצעות הפשוטות האלה לא יעזרו למשבר, בלתי אפשריות, או מזיקות ממש…

כנס חירום על משבר הדיור

טוב, אז מה אפשר להגיד על הכנס הזה שהיה. הכלבים נבחו. השיירה הבוקר עברה. דיור יותר זול כנראה לא ייצא מזה. עוד הרס של שטחים פתוחים וחקלאיים במרכז הארץ בודאי כן. בדרך היתה לי שיחה עם המנכ"ל של המרכז החקלאי שכועס על זה שמהחקלאים ייקחו את האדמה כדי להתגבר על החסמים, אבל בלי לתת להם פיצוי.

מה שהטריד אותי בעיקר זה שהמתכננים שדיברו לא ממש עשו את חשבון הנפש שצריכים לעשות. המשבר הזה לא פרץ בגלל גל עלייה גדול, והתכניות היו אמורות להיות מתוכננות בדיוק כדי שהוא לא ייקרה. אבל אף אחד לא חשב לרגע שאולי כל המערכת התכנונית לא נתנה תשובות נכונות. רק נורית אלפסי הזכירה שאולי המערכת התכנונית עצמה אשמה במידת מה במשבר הזה, ואמילי סילברמן דיברה דברים נכונים על כך שבישראל שכחנו שתכנון ופיתוח הם חלק גם ממדיניות של רווחה והתמודדות על העוני, ושאף אחד בכלל בעצם לא עשה כלום עדיין בשביל להתמודד עם דיור בר השגה – שהוא דיור מתחת למחירי השוק, ועם דיור לחברה הערבית, שבה בין 30-60% הם כבר חסרי קרקע ואינם יכולים למצוא פתרונות בצורה המסורתית של בניה פרטית על קרקעות, ושגם למשבר התעסוקה בחברה הערבית יש קשר לכך שהחקלאות כמעט ונעלמה מהכפרים הללו כי הקרקע שימשה לבנייה. וגם על צרכי הדיור של החברה החרדית לא דיברו – ואיך הם צריכים להשתלב עם שילוב החרדים בשוק התעסוקה. לא – זה לא יכול למצוא פתרון בישובים כמו כסיף ליד ערד שאושר לאחרונה ל – 80,000 תושבים. מה בדיוק הם יעשו שם וממה הם יחיו?

אז בנצי ליברמן דיבר והלך, וכחלון דיבר והלך – ואולי אם הם היו מקשיבים קצת לדברים של אנשי האקדמיה שדיברו בסוף, שהסבירו שאין לגמרי שליטה על השוק, וצריך לפעול בצורה דיפרנציאלית ואין פתרון אחד של זבנג וגמרנו – אולי, אולי מישהו כן יתחיל לעשות משהו בנוגע למשבר הדיור.

עליבות.

כנס חירום על משבר הדיור

זה אולי קצת במסגרת הכלבים הנובחים על השיירה שעוברת, כי שום דבר לא מגיע אל הממשלה האטומה הזו, שמטרתה העיקרית כנראה היא לנצל את משבר הדיור האמיתי כדי להעביר עוד אלפי דונמים יקרים במרכז הארץ לחברות הבניה הגדולות ולהמשיך להזין את מולך הפרבור שיבוא בעקבותיהם. אבל השילוב של אנשי מחקר ומעשה יכול לפחות לספק כמה שעות של עניין.

המשאל הכלכלי – אני כבר הצבעתי ואתם?

המשאל – משאל עם כלכלי

יש הזדמנות עכשיו לבדוק את ההצעות השונות שרצו במחאה החברתית, מול מקורות ההכנסה האפשריים. נכנסים למשאל, ממלאים את התכניות הנראות לכם במגוון גדול של תחומים, כשמסיימים ניגשים לקופה, ושם צריך למצוא מקורות הכנסה למה שהחלטתם שחשוב לבצע. המטרה כמובן היא לאזן את התוספות בהוצאות על ידי הכנסות נוספות.

נחמד מאוד כמשחק מחשבה על עדיפויות – ומעניין גם לראות את המחירים השונים של כל מיני הצעות חברתיות. ככל שיהיו יותר משיבים כך יהיה למשאל יותר תוקף ציבורי.

לרמן על חניה כדיור בר-השגה למכוניות

יש כבר הרבה דיור בר השגה, אבל הוא לא מיועד לאנשים | עוד בלוג תל-אביבי.

לרמן בעוד פוסט מצוין שחושף את האבסורד במדיניות החניה והתחבורה של מדינת ישראל בכלל ושל תל-אביב בפרט. בקיץ האחרון נאבקנו על כך שדיור יוכר כזכות יסוד שכל אדם זכאי לה באשר הוא אדם. מסתבר שבמקומותינו החניה נתפסת כזכות יסוד.

לוד כמשל וכאתגר

פרסמתי מאמר בשם זה יחד עם הלל שוקן בבלוג של מרחב. אנחנו קושרים במאמר בין המאבק לדיור בר-השגה, תכנון סביב תחנות הרכבת ובהסתמך אל תחבורה ציבורית – ובניה של עירוניות כולל שיקום העיר העתיקה של לוד.

היו כבר תגובות ותגובות שכנגד. מתנהל דיון די נוקב עם ירון טוראל שהיה אחד המתכננים של תכנית המתאר של לוד, ושנמצא בצוות הליווי והעדכון של תמ"א 35. לכו לראות.

דיור תכנון וצדק חברתי – יום העיון

ביום חמישי שעבר הצגנו את דו"חות הביניים של צוות דיור, תחבורה, קרקע ותכנון ושל צוות מנהל ציבורי, במכון ללימודי עיר ואזור באוניברסיטה העברית. היה חדר מלא ודיון טוב. כל הכנס הועלה על ידי המכון לאינטרנט ב- Youtube. אפשר לראות בלינקים הבאים:
חלק א, חלק ב', חלק ג'

כותב שורות אלה מופיע בתחילת חלק ב' ומדבר על תכנון. בחרתי להדגיש את העובדה שמשבר הדיור הנוכחי הוא כשלון של מערכת התכנון, והסיבות לכשלון הם גם תוכניות – כלומר שאיננו מתכננים סביבות עירוניות המאפשרות חיים בעלי איכות, וגם תהליכיות – שאיננו מקיימים תהליכי תכנון שמסוגלים להתמודד עם הביקושים במקום הנכון ובזמן הנכון.

היום התפרסם דו"ח טרכטנברג, ועכשיו צריך לשבת ולנתח אותו לקראת תגובתנו מחר (המסקנות הספציפיות בנושא הדיור נמצאות כאן).

עירוניות, דיור וצדק חברתי

בשבועות האחרונים אני לא כותב בבלוג. אני שקוע ראשי ורובי בכתיבה וניסוח מסמכים ותגובות עבור צוות דיור, תחבורה, קרקע ותכנון. יחד עם נורית אלפסי אני מרכז את צוות התכנון, ושותף גם לצוות התחבורה. עשרות שעות של כתיבה ועריכה של מסמכים, השתתפות בשני שימועים, דיונים טלפוניים ופתרון משברים בין מגוון של אנשי מקצוע ואקדמיה שכל אחד מהם רואה את הבעיה קצת אחרת. אבל בסוף אני חושב שהוצאנו מסמך שניתן להיות גאים בו. בפרק של התכנון אנחנו מדברים על הצורך לעשות שינויים הן בתכני התכנון – ולעבור למדיניות של טיפוח עירוניות הן במרכז והן בפריפריה, והן במוסדות התכנון – בביטול חוק הוד"לים ושינוי הרפורמה המוצעת בחוק התכנון והבניה.

אתמול הוצאנו את דו"ח הביניים, והודעה לעיתונות. היום בבוקר תהיה הצגה של הדו"ח שלנו יחד עם הדו"ח של מדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית.

בשעת לילה מאוחרת זו כבר מצאתי שני פרסומים המבוססים על ההודעה שלנו. בדה מרקר וב- ynet.

עכשיו אנחנו ממשיכים לחלק המפורט יותר של כלי מדיניות שיהפכו את ההמלצות למשהו שניתן לחוקק ולבצע.

אסתי זנדברג כתבה מאמר מצוין שמסכם את כל הנקודות החשובות בדו"ח בהארץ.

ובגלובס.

עד כמה מיטיבה העיר שלכם

אמילי סילברמן (וגם כאן) ביקשה ממני לפני זמן מה לבנות שאלון שניתן יהיה לחלק אותו ליושבי המאהלים כדי ושישמש כלי עזר למחשבה על איכות העיר. בשיחה בינינו חשבנו על כך שהמחאה הנוכחית היא בעצם מחאה על הזכות לעיר. למי שרוצה לגור בתל-אביב זה מאבק על עצם האפשרות לרכוש או לשכור דירה בעיר שהפכה יקרה מדי בשביל אנשים רגילים. עבור תושבי הפריפריה – הפנים והחוץ מטרופולינית – המאבק הוא על כך שתהיה להם עיר. כי רוב הערים בישראל אינן ערים מיטיבות, ואינן מאפשרות חיים מלאים.

בהקשר הזה כדאי גם לחזור ולקרוא בספרה של ארנה קזין על העיר כתרבות מיטיבה (רשימת ביקורת שלי והפניה לאתר הספר כאן).

בניתי את השאלון על בסיס עקרונות מרחב, ועל סמך עקרונות שקיבלתי מאמילי בניהול עירוני. הנה השאלות כאן לפניכם:

11 האיכויות שעושות את העיר למקום שטוב לחיות בו

מרחב עירוני

  1. מרכז העיר ורחובות לאנשים: האם המסחר במרכז העיר פעיל? האם הוא משמש כמוקד לפעילות חברתית ואירועים? האם רחובות העיר נוחים, בטוחים ומעניינים להליכה ברגל?
  2. מגוון אנשים: האם גרים בעיר אנשים שונים ממך? חילוניים או חרדים? ערבים? עובדים זרים? עניים? מה מידת הקשר שלך עם אנשים אלה? האם ישנם מקומות שלכולם נוח להיות בהם?
  3. מגוון שימושים: האם מקומות עבודה ותעסוקה שלובים באזורי המגורים? האם יש מגוון גדול של שירותים ועסקים בעיר?
  4. שימוש יעיל בקרקע: האם ישנו שימוש יעיל בקרקע בעיר? האם ישנם שטחים פתוחים עזובים? האם ישנם מוסדות שהשימוש בהם מועט? האם ישנם אזורים עזובים שניתן היה לעשות בהם שימוש אינטנסיבי יותר?
  5. נגישות ומגוון אפשרויות תחבורה: האם ניתן להגיע לעבודה, לבתי הספר ולמוקדי מסחר ברגל? האם התחבורה הציבורית נוחה, זמינה, ומאפשרת להגיע ליעדים הדרושים בזמן סביר? האם יש עידוד לנסיעה באופניים? להליכה ברגל?
  6. מבני ציבור, פארקים, גנים ציבוריים מורשת וזהות מקומית: האם יש גנים ציבוריים בטווח הליכה ממגורים? האם הגנים הללו מטופחים ומזמינים שימוש? האם מבני הציבור מהווים מקור לגאווה וזהות קהילתית? האם יש מודעות למורשת המקומית וטיפוח שלה?

ניהול עירוני

  1. חלוקת התקציב העירוני בין נושאים שונים (חינוך, רווחה, תשתיות, תרבות, ביטחון): האם את/ה יודע/ת איך מתחלק התקציב העירוני? האם החלוקה הזו משקפת את סדר העדיפויות שלך?
  2. חלוקת התקציב העירוני בין שכונות שונות בעיר: האם כל השכונות זוכות לרמת השקעות ותחזוקה שווה?
  3. חלוקת התקציב העירוני בין אוכלוסיות שונות לפי מוצא, מגדר, ילדים, קשישים, בעלי מוגבלויות: האם חלוקת המשאבים צודקת ותואמת את הצרכים?
  4. שקיפות והשתתפות בקבלת החלטות: האם תושבים משתתפים בקבלת החלטות בעיר? האם הנושאים להחלטה, הדיונים וההצבעות נגישים לציבור?
  5. מעקב אחרי ביצוע ושיפורים: האם יש מעקב ובקרה אחרי יישום המדיניות העירונית? האם יש מאמץ לשפר את השירות לאזרח? האם יש לך אפשרות להשפיע על שיפור בהתנהלות העירונית?

אפשר לענות לשאלון בסולם של 1-5 כאשר 1 הוא הציון הנמוך ביותר ו – 5 הגבוה ביותר. אם תעשו את זה יחד עם אנשים אחרים, תראו כמובן שיש דעות שונות, הנובעות הן מהתרשמות אחרת בקשר לעיר, והן מערכים שונים באשר למה חשוב יותר ומה חשוב פחות בעיר. אם אתם מעוניינים להשתמש בשאלון אפשר להוריד אותו כאן: Good city survey 2.

תוספת 24.08.11: הודות ליובל ועל פי רעיון של גיא ניתן לענות על השאלון ישירות באינטרנט כאן. לאחר מכן אתם יכולים לראות את התוצאות כאן.

ואם אתם רוצים לדעת קצת יותר על הערכים העירוניים שלכם. אתם יכולים לנסות את השאלון האינטרנטי שהוכן על ידי BMW Guggenheim Lab. כאן ישאלו אתכם 10 שאלות, ועל פי תשובותיכם יסווגו את הערכים העירוניים שלכם, ואיזה עיר הכי מתאימה להם. כדאי לנסות כמה פעמים, כי התשובות לשאלות הספציפיות לפעמים נותנות הטיה שונה. אני ניסיתי פעמיים, ופעם אחת יצאה לי לונדון כעיר המתאימה לי ביותר, ופעם שניה סן פרנסיסקו.

מחאת הדיור – כשלונה של מערכת התכנון בישראל ב'

ברשימה הקודמת כתבתי על הסיבות המהותיות לכשלונה של מערכת התכנון בישראל לספק את הצרכים של החברה, בעיקר התפיסה הלא נכונה של המרחב המטרופוליני בארץ, והנתק בין תכנון שימושי הקרקע ותכנון תחבורתי הבנוי על מערכת תחבורה ציבורית. ברשימה הזו אני מעוניין לכתוב על הכשלים המבניים של מערכת התכנון הגורמים לכך שאין היא יכולה להתמודד עם הבעיות של המורכבות התכנונית שנוצרה בארץ בשנים האחרונות. הסיבות הללו אינן יחודיות לישראל דווקא – הן מהותיות למקצוע תכנון הערים בכלל – אך הם במיוחד קשות בישראל, משום שירשנו מהבריטים מערכת תכנון הירארכית ולא דמוקרטית באופן קיצוני, ובמשך השנים רק מסיבות שונות נמענו מלשנות אותה באופן מהותי.

למה הכוונה במערכת הירארכית? בארץ ישנן תכניות בדרג ארצי, המאושרות על ידי המועצה הלאומית לתכנון ועל ידי הממשלה, מתחתן יש תכניות מתאר מחוזיות, ומתחתן תכניות מתאר מקומיות (פעם היו תכניות מפורטות, אבל היום כל תכנית מפורטת היא גם תכנית מתאר). תכניות מתאר מחוזיות מוכנות על ידי הועדה המחוזית ומאושרות על ידי המועצה הארצית, ואילו תכניות מתאר מקומיות מוכנות על ידי הועדה המקומית ומאושרות על ידי תכניות מחוזיות. כל שינוי בתכנית ברמה נמוכה יותר, צריך להיות מאושר על ידי הרמה הגבוהה ממנה. כך למשל אם תכנית ברמה מפורטת סותרת במשהו תכנית ברמה הארצית, אישורה צריך להיות על ידי המועצה הארצית.

למה הכוונה במערכת לא דמורקטית? בזמן שבועדות המקומיות הנציגים בעלי זכות ההצבעה הם נבחרי ציבור, הרי שבועדה המחוזית ומעלה הם פקידים ממונים על ידי הממשלה. כך בעצם כל יכולת ההחלטה נמצאת בידי פקידים ממונים על ידי הממשלה ולא על ידי נבחרי ציבור שיש עליהם לפחות למראית עין לתת דין וחשבון לבוחריהם. נוספת על כך העובדה שהציבור יכול להביע את דברו לגבי תכניות רק אחרי שהופקדו לעיון הציבור והתנגדויות, מה שאומר שהושקעו כבר מאמצים רבים בתכנית, ואין שום רצון על ידי הגורמים שכן יושבים סביב שולחן התכנון לפתוח את התכניות. ברוב ארצות העולם המתוקנות שונו חוקי התכנון כך שבפרוייקטים רבים יש חובה ליידע את הציבור בעצם התכנון, ולבצע גם הליך של שימוע ושיתוף – בארץ אמנם יש התחלה של פעילות כזו, אך היא איננה מחויבת מכח החוק.

אחד הפרדוקסים של המצב הישראלי הוא שבזמן שהאדם ברחוב חושב שאין שום תכנון בארץ והכל נעשה כלאחר יד וללא מחשבה מוקדמת – בעצם ישראל היא אחת המדינות המתוכננות ביותר בעולם. עם מערכת הירארכית שלכאורה היתה צריכה להבטיח תיאום מירבי בין הרמה המקומית ובין הרמות המחוזיות והארציות. איך זה שלמרות התמונה האידיאלית שמוצגת על ידי חוק התכנון והבניה, והשליטה כביכול של הועדות המחוזיות בכל תכנית מקומית משמעותית – עדיין התוצאה היא כאוס במבנה המרחבי של ישראל, וכשלים מתמידים להתמודד עם בעיות הפיתוח שלה?

הבעיה נוגעת ללב הדילמה של תכנון עירוני בעת המודרנית. והפיתרון שניתן לה היה ביצירת מערכת הירארכית אשר אמורה לדאוג לתעדף את האינטרסים של הציבור הרחב יותר על פני האינטרסים של הפרטים – אלא שמערכות הירארכיות אינן מתאימות כדי להתמודד עם בעיות מורכבות כמו העיר. כפי שכתב אלכסנדר במאמר קלאסי: העיר איננה עץ, והכוונה לעץ מתימטי שהוא התבנית של מערכות הירארכיות. במיוחד כאשר המציאות היא דינמית וההשפעות ההדדיות בין אספקטים שונים של העיר: תחבורה, קרקע, ניידות חברתית, שינויים במבנה משקי הבית והעדפותיהם מהירים מדי מכדי להיות חזויים על ידי תוכניות שזמן הכנתם שנים ושעוברות שינויים מרחיקי לכת בעת אישורן. התוצאה של מערכת הירארכית היא מצד אחד אובדן שליטה – שמתבטא בשינויים מתמידים לתכניות כדי להתאים אותם למציאות המשתנה. ומצד שני חסימת עורקים, משום שכל החלטה צריכה להגיע בסופו של דבר לדרג הגבוה ביותר – שאין לו פיזית את הזמן והמשאבים לקבל מספיק מהר החלטות, ומצד שני גם איננו יכול להתמצא בדקויות של כל תכנית – ומקבל על כן הרבה פעמים החלטות שגויות.

ראינו כבר במאמר הקודם, איך ההתעקשות על כך שמשרד הפנים יכול לכוון את שימושי הקרקע גרמה לכך שלא נעשתה בישראל עבודה רצינית שתחזה את כיווני הפיתוח עקב ההשקעות בתחבורה. הסיבה העמוקה של משבר הדיור היא של אי-התאמה בין הביקושים לדיור להיצע. הן בכמות, הן במיקום והן במיגוון – זוהי תוצאה של של חוסר היכולת של מערכת התכנון להגיב בזמן אמת לצרכים משתנים באופן דינמי. אחת הבעיות עם מערכות הירארכיות ומונופוליסטיות היא שהן הופכות למאובנות מחשבתית. כל מחשבה או רעיון החורגים מהדרך המקובלת והמוסכמת על ראשי ההירארכיה מוחנקת באיבה. אין עניין לבדוק האם המערכת באמת מצליחה להשיג את יעדיה, או להשקיע בדרכים אחרות לחשיבה ופיתרון. כך ממשיכה ישראל בשמרנות בתכנון אזורי ועירוני מבוסס שימושי קרקע, כאשר בעולם עושים נסיונות בתכניות דינמיות, בתכניות מבניות, בתכנון מבוסס בינוי (ללא שליטה בשימושי הקרקע) ובטכניקות השתתפות ציבור שונות ומשונות. ההשקעה היחידה שנעשתה בארץ ב – 20 השנים האחרונות היתה בנסיונות חוזרים ונשנים ל"הסיר חסמים". כאשר החסמים הם בעצם רק ביטוי למורכבות ההולכת וגדולה של המרחב הישראלי ולחוסר ההתאמה בין המורכבות של המערכת הזו למערכת ההירארכית הפשטנית שצריכה כביכול לשלוט בה.

התוצאה כמובן הרסנית. כי כאשר התכנון בעצם איננו מצליח להגשים את המטרות שעבורן הוא נוצר – להבטיח ערכים ציבוריים חשובים תוך הסדרת הפעילות של הפרטים החברה – וכאשר הוא נתפס יותר ויותר כעצם הבעיה ולא חלק מהפיתרון. פותח הדבר פתח לפוליטיקאים אופורטוניסטיים כדוגמת נתניהו, שגם מחזיקים בהשקפת עולם הרואה את השוק הפרטי כדרך האידיאלית להשיג את כל המטרות הציבוריות והפרטיות, או לסתם אופורטוניסטים המעוניינים לשרת את האינטרסים החזקים המעונינים להשתלט על נכסי הציבור ולעשות מהם רווחים, להציג את עצם התכנון כבעיה. כפי שהם מציגים את עצם פעילותה של המדינה כבעיה בכלכלה ובחברה. עלינו לדייק אם כן, הבעיה איננה שיש תכנון בישראל – אלא הבעיה היא שמבנה מערכת התכנון איננו מתאים להתמודד עם המורכבות של הבעיות שעומדות לפניו. יש לעשות בו רפורמות אך רפורמות זהירות ומושכלות – תוך שימוש בניסויים בקנה מידה קטן לפני שמפעילים אותם על כל המערכת באופן גורף. לעודד אוטונומיה לערים ולמחוזות, לעודד נסיונות חדשים לפתור בעיות בדרכים מקוריות, לעודד יצירתיות ומחקר, ולגלות מהם הדרכים הטובות ביותר לשמור על הערכים הציבוריים המוסכמים: קרקע לטבע וחקלאות, מרחב ציבורי מזמין והוגן, אויר ומים נקיים מבלי לעצור את היכולת של יזמים פרטיים וציבוריים לספק את צרכיה של החברה.