Category Archives: הרהורים

וילאנל לזמננו – לכבודו של לאונרד כהן ז"ל

חייב להודות. כשהייתי נער לא אהבתי את לאונרד כהן. לא התחברתי לקול העמוק והמחוספס ולמילים הסתומות. הוא נראה לי כמו מלכודת צוף לנערות, שכמובן אהבו אותו מאוד. אולי הייתי צריך ללמוד ממנו משהו. גיליתי אותו מחדש רק בבגרותי ובמיוחד בתקליט Dear Heather. בתוך התקליט הזה נמצא שיר שמדבר אלי במיוחד, קוראים לו וילאנל לזמננו. וילאנל הוא צורה שירית בת 19 שורות המורכבת מחמישה בתים בני שלוש שורות שהחריזה שלהם קבועה א.ב.א והבית האחרון בן 4 שורות א.ב.א.א כאשר שתי השורות האחרונות חוזרות על השורה הראשונה והאחרונה של הבית הראשון בהתאמה.

את כל זאת למדתי אחרי שהחלטתי הבוקר לתרגם את השיר לעברית, אבל תוך כדי שמירת צורתו השירית והנה הוא לפניכם לכבודו של לאונרד כהן, נביא לזמננו.

מתוך חשבון נפש נוקב
מדורבנים מכאב ולהט האהבה
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

זו האמונה שבלב:
בני האדם ידעו שוב חיי אחווה
מתוך חשבון נפש נוקב

אהבנו את הקל והמלבב,
אך עתה במוח חד ויד שלווה
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

יעזבונו נטיות הלב,
גזע ודת לא עוד ייצרו קירבה
מתוך חשבון נפש נוקב.

המפה המושחתת והמטעה תיעזב,
אשר למען רווח תעתעה ברבבות הרבבה,
מתוך חשבון נפש נוקב.

חוק ואמנות צרים, מחדש נעצב
שסמליהם המיליונים שנשחטו למעזבה,
מתוך חשבון נפש נוקב
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

עקידת יצחק – קריאה בסיפור המקראי ובפיוט "עת שערי רצון"

לפני שנתיים, לקראת ראש השנה פתאום עלו בי המחשבות האלה. ישבתי וכתבתי אותם, הראיתי אותם לאנשים אחרים, קיבלתי תגובות, דיברתי בהם כדבר תורה בבית הכנסת של אבי בגבעה הצרפתית בירושלים. לקראת ראש השנה הגיע הזמן לשחרר אותם לחופשי. משהו קצת אחר ממה שקוראי הבלוג רגילים אליו, וקצת יותר ארוך מהרגיל.

אחד הרגעים המרגשים ביותר בתפילת ימים נוראים הוא הרגע שלפני תקיעת השופר. זו שבראש השנה, ועוד יותר ממנה תקיעת השופר שבסוף תפילת נעילה ביום הכיפורים, זמן נעילת שערי רחמים. רגע זה מלווה בנוסח הספרדי על ידי הפיוט "עת שערי רצון" מאת ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס. פיוט זה הוא אחד הפיוטים האהובים בתפילה הספרדית, וכך היה אף בבית הכנסת האיטלקי שבו הקנה לי אבי את יסודות המסורת.

במאמר קצר זה, ברצוני לברר מדוע סיפור העקידה, והפיוט המרחיב ומפרש אותו, עדיין מדברים אלינו, למרות מרחק הזמן והאמונה. הקריאה כאן של סיפור העקידה ושל הפיוט היא קריאתו של אדם חילוני, שמעולם לא חווה התגלות, ושהקולות היחידים ששמע בחייו הם קולותיה הפנימיים של התודעה האנושית של עצמו. אך הקריאה כאן היא גם של אב, ובן – המזדהה עם שתי הדמויות שבסיפור ומנסה להבין את רובדי ההזדהות השונים שלו.

במדרש, ובפרשנות הדתית לסיפור העקידה, מהווה סיפור זה דוגמא לאמונתו המלאה של אברהם, המוכן, במצוות האל, להקריב את בנו היחיד והאהוב, המהווה גם את הסיכוי היחידי שלו למימוש הבטחת ההמשכיות של האל. הוא מהווה גם דוגמא למוכנותו של יצחק למות על קידוש השם. יש הרואים בסיפור לא רק ניסיון שהאל מנסה את אברהם, אלא גם ניסיון שבו מנסה אברהם את האל – אברהם נענה להוראתו של האל ללא ערעור, מתוך ביטחון שהאל לא ייתן למעשה לקרות, וברגע האחרון יראה לו שה אחר לעולה. מוטיב נוסף הקיים הן במדרש והן בפיוט הוא הפורקן הבא מתוך בקשת הרחמים, והרחמים עלינו צאצאיהם של אברהם ויצחק בזכות זיכרון זכותם. בקשת הרחמים, שהיא הסיבה שהפיוט נקרא בראש השנה וביום הכיפורים לפני התקיעה בשופר, איננה קיימת בסיפור המקראי. בקשת הרחמים של מלאכי השמים מופיעה במדרשים על סיפור העקידה, ובפיוט שלפנינו מופיעה בקשת הרחמים בבית הפותח במילים: "דפקו בשערי רחמים לפתוח/הבן להיזבח ואב לזבוח". בית זה, מפתח בעצם את הביטוי המקראי הקצר: "וילכו שניהם יחדיו". הוא מבטא את מחשבותיהם של השניים, כל אחד לעצמו, אך גם יחדיו, תוך כדי המשך ההליכה לעבר המקום המיועד. פסוק זה, "וילכו שניהם יחדיו", מהדהד בתוכי את אותם בקרים של שבת שבהם הלכנו אבי ואני לבית הכנסת האיטלקי בירושלים, ובמיוחד את הליכתנו יחדיו, באותה שנה שלפני בר-המצווה שלי שהיינו הולכים יחדיו ברגל לבית הכנסת שב- Lower Merion ליד פילדלפיה שהיה מרוחק מביתנו מרחק של למעלה משעה. הולכים, פעמים רבות בשתיקה, יחדיו.

אברהם הוא מורד ומחדש. הוא איש ההולך בעקבות ציווי אלוהיו מבית אביו אל ארץ אחרת, לחיים אחרים, לדת אחרת. אך ככל מורד ומחדש, עם הולדת בנו הוא עומד בפני האתגר של ההמשכיות. התרבות ממשיכה רק דרך המעשה של האנשים החיים אותה. אם בנו של אברהם יעשה כמעשה אביו, יפנה לדרך חדשה ואחרת, לא תהיה לדרכו של אברהם המשכיות. מה צריך אם כן אב לעשות כדי לצרוב בנשמתו של הבן את תודעתו ואלוהיו? במיוחד אב שבעצמו פנה לדרך אחרת מדרכו של אביו, אבל עתה רואה שאם בנו יפנה גם הוא לדרך חדשה לא תהיה לדרכו כל המשכיות? מוטיב זה בא לידי ביטוי בתחילת הבית השלישי, כאשר אברהם מסביר לשרה מדוע הוא לוקח את בנה:

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק.
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק.
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק.

הדילמה של אברהם היא דילמה מוכרת לכל הורה, ועוצמתה חזקה במיוחד להורים שהם מהגרים בארץ חדשה, זרים החיים בקרב תרבות שונה, כפי שהיה אברהם בסביבתו, וכפי שהיו היהודים כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלהם. הביוגרפיה של ר' יהודה מספרת שמוצאו מפס שבמרוקו, ואחר כך חי בחאלב, ושמותו בא עליו בדרכו לבגדאד אל בנו שהתאסלם כדי לשכנע אותו שיחזור אל היהדות. ייתכן שבדברים שהוא שם בפיוט בפי יצחק, כפי שנראה להלן, הוא מבקש לתקן את מה ש"התקלקל" בעולמו ובחייו שלו, ועל כן ספוג הפיוט בעצב רב כל כך.

ננסה להסתכל רגע על הסיפור המקראי והפיוט מתוך תודעתם של שני השחקנים הראשיים. אברהם שותק, ואיננו מסביר את מעשיו, וכשהוא מדבר הוא אומר חצאי אמיתות או ממש שקר. כך הוא אומר לנערים: "שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער, נלכה עד-כה; ונשתחווה, ונשובה אליכם", זאת כאשר הוא יודע שהוא יחזור לבדו. גם כאשר יצחק שואל אותו: "איה השה לעולה" הוא עונה תשובה אמיתית, אבל מתחמקת: "אלוהים יראה לו השה לעולה, בני" והפיוט מפתח את התשובה הזו להסבר שמסביר אברהם ליצחק על רצונו של אלוהים, ועל מעשה העקידה כהתעלות של שניהם, אך כל זאת עדיין מבלי לומר באופן מפורש מי הוא המוקרב לעולה: " נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא/ אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ". גם כאשר הוא משתף את יצחק בעבודתו את האל, אין הוא אומר לו מפורשות מי הזבח, למרות שיצחק מבין. אברהם עושה את מה שתודעתו ותחושת חובתו אומרים לו לעשות, אך כמי שאיננו שלם עם מעשהו, הוא מסתיר אותו מעצמו ומאחרים – כמעט כמי שכפאו שד.

מצד שני, יצחק בתמימותו הילדותית, מפגין דווקא את ידיעתו בהלכות הדת. הוא יודע שלקרבן נדרש גם שה, ותוהה היכן הוא. ובפיוט, אף מחציף פנים כאותו ילד מוכשר התוהה לפעמים על מעשיהם הלא שלמים של הוריו: "האת ביום זה דתך שוכח?" הוא שואל. בסיפור המקראי, לאחר תשובתו של האב יצחק נאלם. הוא משתף פעולה ואיננו מתמרד, אך עושה זאת מתוך שתיקה, כמי שמקבל עליו את הדין, אך באופן סביל. המשורר בפיוט לוכד את השניות הזו של שניהם, בבית המתאר את מעשה העקידה עצמו: "הכין עצי עולה באון וחיל. ויעקוד יצחק כעקדו איל. וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל/ וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל/ עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ." עם זאת בפיוט, כבנים רבים, יצחק נכון להקריב את עצמו על מזבח עקרונותיו ואמונתו של האב. בהיותו עקוד, פונה יצחק אל אברהם, או אולי אלינו הקוראים ומקונן, לא על עצמו ומר גורלו, אלא על אבדנה וצערה של האם: ”אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה", כי הרי ברור שהאב לא יוכל לנחם את האם על גורלו של בנה אותו מימש במו ידיו. אז בבית הבא ובמפנה חד, הוא פונה אל האב ומבקש אותו להיות שלם עם מעשהו:

נָא חַדְּדָה אָבִי וְאֵת מַאֲסָרִי.
חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי.
קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי.
וֶאֱמוֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ.

הבן קורא לאב להיות שלם לגמרי עם מעשהו, והמשורר איננו חוסך מאיתנו את המקבריות של תיאור המפגש האפשרי של אברהם עם שרה לאחר המעשה, ואולי חושש יצחק שאברהם ימשיך להתחמק מלקחת אחריות על המעשה? הבן גדול באמונה מאביו שנקרא תמיד גדול המאמינים.

אותו רגע נשלם בעצם מעשהו של האב. האמונה באל ובעצמתו הופנמה על ידי הבן. אברהם שומע את קול המלאך קורא אליו, נושא את עיניו ורואה איל אחר, ומעלה אותו לעולה תחת בנו. ויצחק? יצחק נעלם מן הסיפור. האל מבטיח לאברהם שפע ברכות וזרע כחול אשר על שפת הים, ואברהם שב לבדו אל נעריו, יצחק איננו מוזכר: "וישב אברהם אל-נעריו, ויקומו וילכו יחדיו (שוב אותו יחדיו, אך ללא יצחק) אל-באר שבע; ויישב אברהם, בבאר שבע." גם למשורר בפיוט אין מילה נוספת להגיד על יצחק. הדרמה הגדולה בחייו כבר קרתה. אם היינו צריכים להשתמש במילים של היום כדי לתאר את קורות חייו היינו אומרים שהוא פוסט-טראומתי. הוא צריך להמשיך לחיות עם אב שהיה מוכן לשחוט אותו במצוות אלוהיו. מה עוד יהיה מוכן אותו אב לעשות אם רק יראה סימנים של סטייה מדתו. ואכן ברוח זו מפרש את הדברים אברהם בן יהושע במאמרו: "ממיתוס להיסטוריה". הוא רואה את הסיפור כולו כמחזה שאברהם מציג ליצחק, כדי לעורר בו פחד ממנו עצמו, ומאלוהיו, וכך לקשור אותו ל"דתו" של אברהם.

אני אינני מקבל פרשנות זו של א.ב. יהושע, כי הרי כך קל לנו לפתור את עצמנו מהזדהות עם הסיפור, והרי אנחנו מזדהים בסיפור, וביתר שאת בפיוט, הן עם אברהם – והדילמה האיומה שלו, והן עם יצחק וההקרבה העצומה שלו. מדוע סיפור העקידה מטלטל אותנו כל כך?

אולי כי סיפור העקידה, ככל מיתוס גדול, מספר לנו משהו על הקונפליקטים והדילמות של חיינו, גם אם הן קטנות יותר במימדיהן. סיפור העקידה הוא משל על האופן שבו כל הורה בהכרח קושר (עוקד) את ילדיו לדרך חיים מסוימת, להשקפת עולם, לדת במובנה הרחב כתרבות חיים, על כל השלכותיה. אנו עושים זאת במודע ושלא במודע. מצד אחד אנחנו אוהבים את הפתיחות הסקרנות והתום של ילדינו, ומצד שני אנחנו מרגישים צורך לביית ולתרבת אותם – למענם, אך בעיקר למעננו, עבור ההמשכיות הפיזית והתרבותית שלנו. כהורים אנחנו רואים את ילדינו, בעיקר בשנות חייהם הראשונות כדף פתוח, ככלי מלא אפשרויות, פתוחים לכל התנסות חדשה, מלאים ביצירתיות – אך יחד עם זאת נתונים להשפעתה החזקה של הסביבה, ובעלי רצון עז להתמזג בתוכה ולהתאים אליה. על כן אנו מרגישים צורך לעקוד אותם, לאלף אותם קצת אל דרכינו. אנחנו עושים זאת במעשה ובדיבור, לעיתים אפילו ללא מודעות. ייתכן שבצער מסוים אנחנו חוזים בתוצאה. התום והיופי והראשוניות שלהם נעלמת – במיוחד כשהם ממהרים מדי לציית ולהצטיין בהפנמת שיעורינו.

והילדים, אלה בדרך כלל הולכים בששון יחד איתנו, במיוחד בילדותם. מודעים אך מעט לאופן שבו עקידה זו מהווה גם קרבן של חלק מפוטנציאל החיים שלהם. רק שנים מאוחר יותר יוכלו להבין איך לטוב ולרע חייהם הותנו על ידי בחירותינו, מעשינו ומחדלינו כהורים. יבינו ויצטרכו לסלוח לעצמם, על שהלכו בתלם, ולנו על שעקדנו אותם אל המזבח הזה. אולי זוהי המשמעות הטמונה במעמקי הפיוט, החוזר בסוף כל בית על המשפט: "עוקד, והנעקד והמזבח." עוקד – האב, הנעקד – הבן, והמזבח הוא התרבות שלנו כבני אדם בכלל, אך במיוחד כיהודים, שכפי שאומר א.ב יהושע סיפור זה הוא סיפור מפתח עבורנו. יחד עם הסיפור הנורא, והפיוט מלא ההוד והרגש, שנאמר ברגע של מתח וחרדה לפני התקיעה בשופר. אנו נעקדים כולנו אל יהדותנו כתרבות וכגורל.

כאן אני חוזר אל מעט הפרטים הביוגרפיים הידועים לנו על המשורר ר' יהודה בין שמואל אבן עבאס. אולי הוא היה בדרכו לבנו בבגדאד לא כדי לנסות ולהחזיר אותו ליהדות, כפי שקראתי במספר מקורות, אלא כדי להגיד לו שלמרות שהתאסלם הוא עדיין בנו, ושהוא שמח שבחר בחיים.

חופשה בספטמבר

כל כך מעט צריך בשביל חופשה טובה. ים וחוף של ספטמבר, מעט אנשים, מלון פשוט ומטויח לבן, ים כחול ושמשיות צהובות. אוכל מקומי פשוט ויין אדום חזק.

image

ככה זה נראה מלמטה

image

דברים שלא שמעתי אתמול בועידת הנדל"ן של גלובס

השתתפתי אתמול בועידת הנדל"ן של גלובס. הייתי בפאנל שהונחה על ידי מירב מורן ושהשתתפו בו גם: קובי כחלון, סגן ראש העיר ירושלים ויו"ר הועדה המקומית, הילה אורן, מנכ"לית מנהלת עיר עולם בתל אביב, והאדריכלים אבנר ישר ואילן פיבקו. אני מקווה שמאמר על המושב יתפרסם ושאקבל אותו ואם כן אשמח לשתף אותו איתכם.

באתי בבוקר, לא ממש מוקדם, אבל הספקתי להיכנס למושב על תשתיות ותחבורה. כולם דיברו שם מאוד יפה על החשיבות של תחבורה ציבורית יעילה, והקשר שבינה ובין הפיתוח העירוני, וגם על איך הפיתוח העירוני סביב התחבורה יכול להיות גורם מממן לחלק מ- 250 מיליארד השקלים שצריך להשקיע בתחבורה המטרופולינית כדי להדביק את הפער בינינו ובין ארצות ה- OECD. כולם גם דיברו על כך שקשה לנת"ע לקדם את הפיתוח הדרוש לקווי הרשת המטרופולינית משום שהיא צריכה להתמודד עם 9 ראשי ערים, ו – 30 מועצות מקומיות ואזוריות שלא ממש מעניין אותם התחבורה המטרופולינית, ושמנצלים את ההזדמנות לסחוט השקעות בכל מיני פרויקטים שהם רוצים וצריכים.

אחר כך נכנסתי למושב על משבר הדיור, ושמעתי את שר הפנים מדבר על הרפורמה בתכנון, ואת בנצי ליברמן מדבר על 44,000 הדירות שיוציאו לשיווק השנה, ועל הסכמי הגג עם הרשויות השונות, ועל הותמ"לים שביניהם ובין אזורים המשורתים על ידי תחבורה ציבורית אין שום קשרץ משום שכולם תלויים בחיבור למחלף זה או אחר.

ואז חשבתי, אם כבר חוקקו איזה ותמ"ל כזה שעוקף את כל הועדות וכל ההתנגדויות, ונותן לממשלה כוחות ביצוע נדירים כל כך, אז למה לא להשתמש בו כדי לקדם תכניות סביב רשתות התחבורה הציבורית, וכדי להתגבר על התנגדויות הרשויות? אם המדינה יודעת בשעת חירום לאומית לזרוק הצידה את כל ההגנות הדמוקרטיות – מדוע לא לעשות זאת למה שהוגדר במושב הראשון כפרוייקט הלאומי של מדינת ישראל בעשור הקרוב?

נשגב מבינתי.

כנס חירום על משבר הדיור

סביבות

טוב, אז מה אפשר להגיד על הכנס הזה שהיה. הכלבים נבחו. השיירה הבוקר עברה. דיור יותר זול כנראה לא ייצא מזה. עוד הרס של שטחים פתוחים וחקלאיים במרכז הארץ בודאי כן. בדרך היתה לי שיחה עם המנכ"ל של המרכז החקלאי שכועס על זה שמהחקלאים ייקחו את האדמה כדי להתגבר על החסמים, אבל בלי לתת להם פיצוי.

מה שהטריד אותי בעיקר זה שהמתכננים שדיברו לא ממש עשו את חשבון הנפש שצריכים לעשות. המשבר הזה לא פרץ בגלל גל עלייה גדול, והתכניות היו אמורות להיות מתוכננות בדיוק כדי שהוא לא ייקרה. אבל אף אחד לא חשב לרגע שאולי כל המערכת התכנונית לא נתנה תשובות נכונות. רק נורית אלפסי הזכירה שאולי המערכת התכנונית עצמה אשמה במידת מה במשבר הזה, ואמילי סילברמן דיברה דברים נכונים על כך שבישראל שכחנו שתכנון ופיתוח הם חלק גם ממדיניות של רווחה והתמודדות על העוני, ושאף אחד בכלל בעצם לא עשה כלום עדיין בשביל להתמודד עם דיור בר השגה…

View original post 197 מילים נוספות

חברה בהתפרקות – על שני ספרים מאנגליה עם קשר לתכנון עירוני והפרטה

עברו עלי שלושה שבועות קשים של שפעת חוזרת ונשנית. מבעד לערפל של חום ושיעולים קראתי שני ספרים שבאים מאנגליה, שהסבירו לי מאוד את התחושות שהיו לי כלפי השינויים שעברה החברה הבריטית מאז שהכרתי אותה מקרוב כשחייתי בלונדון בתחילת שנות ה-80. אך יותר מכך ניתן לחשוב על ספרים אלה גם כתמרורי אזהרה לתהליכים דומים העוברים על החברה הישראלית בעקבות אותה אידאולוגיה איומה. שני הספרים הם: כסא פנוי מאת ג'יי. קיי. רולינג, ו- Ground Control: Fear and Happinees in the 21st Century City. מאת Anna Minton.

חייתי בלונדון כשנתיים וחצי בתחילת שנות ה-80. תקופה הזכורה לי כיפה במיוחד. היו אלה שנותיה הראשונות של מרגרט ת'אצ'ר כראש ממשלה, והדיון האידיאולוגי עדיין היה בעיצומו. במקביל לעלייתה של תאצ'ר נבחר קן ליוינגסטון לראש העיר של לונדון רבתי ובתור צעד ראשון קיצץ את מחירי התחבורה הציבורית ב – 50%, ומימן את הקיצוץ ממיסי רכוש שכמובן פגעו יותר בתושבי הפרברים החיצוניים השמרנים. הדבר הביא בסופו של דבר לביטול הממשל המטרופוליני של לונדון על ידי הפרלמנט שנשלט על ידי השמרנים, עד לחידושו שוב על ידי הניו-לייבור בסוף שנות ה – 90. אבל עד אז הנזק כבר נעשה, וכפי שמראה לנו הספר של אנה מינטון כאשר חזר הניו-לייבור לשלטון הוא המשיך את המדיניות ההרסנית של הפרטת המרחב הציבורי, והתבססות עיוורת על השוק הפרטי כדי לפתור את כל בעיות החברה, תוך הוספת רטוריקה קהילתית בלבד.

רולינג בוחרת לתאר את התפרקותה של החברה הבריטית דרך עיר קטנה. מאותן ערים שהתייר הנוסע דרכם רואה כשמורות אידיליות של אנגליה המסורתית. הסיפור עוסק בבחירות משנה לכסא פנוי בועד העיר שנוצר בעקבות מותו הפתאומי של אחד החברים בארי פיירברוד'ר. במוקד הבחירות, גורלה של שכונת שיכון ציבורי בעייתית, שנבנתה על ידי העיר הסמוכה בטריטוריה של העיירה, וגורל קליניקה לטיפול במכורים לסמים, שהועד המקומי רוצה לסגור. בשני המקרים, המאבק הוא בין רצונם של התושבים המהוגנים והשבעים של העיר הקטנה וההומוגנית, להרחיק מעצמם את הצורך להתמודד, לספק שירותים ולראות אפילו את השונים מהם, העניים, או אלה שפחות שפר עליהם גורלם בחברה, ובין אנשים כמו פיירברוד'ר (האח ההוגן בתרגום מילולי מאנגלית), אשר גדל בשיכון הציבורי, או הרופאה ממוצא הודי לקבל בתוכם את השונה והנזקק לעזרה. כרומן, הספר של רולינג עוסק יותר בדמויות השונות ובקורות אותן, וכסופרת טובה רולינג איננה הופכת אף אחת מהן לפלקט. אבל הדמויות פועלות בתוך מציאות מסוימת, אשר מוציאה מהן את הטוב, או את הרע, והרקע להכל, כולל ציטוטים מספר הכללים למחוקק המקומי, והסוגיות עצמן קשורות כמובן לשלטון מקומי ולתכנון.

ספרה של מינטון עוסק בשינויים שקרו בתכנון העירוני, במרכזי הערים, במרחב הציבורי, ובשאלת המגורים בבריטניה ב – 25 השנים האחרונות, ובמיוחד מאז תחילת שנות ה – 2000. הדבר המאפיין במיוחד את המרחב הציבורי בבריטניה (יותר אגב מכל ארץ אחרת) הוא נוכחותן האוניברסלית כמעט של מצלמות אבטחה. ובאופן פרדוקסלי יחד עם זאת עלייה גדולה בחשש מפשע, למרות שהפשע בפועל נמצא בירידה. השילוב בין העלייה בפופולריות של שכונות ומתחמי מגורים סגורים (ולא רק למעמדות הגבוהים), הפרטת מרחבים ציבוריים ורחובות והעברתם לניהול פרטי במרכזי ערים, ומתן זכויות לחברות פרטיות לבצע "שיקום עירוני" של שכונות קיימות רק על בסיס כדאיות כלכלית, מביאים לא רק לפגיעה בזכויות של אנשים פרטיים, אלא להריסתן של קהילות, ויצירתם של אזורים סמוכים המנותקים זה מזה ועוינים זה לזה.

במיוחד מעניין לקרוא את הניתוח שלה לאופן שבו ההסתמכות המוחלטת על בעלות דיור, ומכירת הדיור הציבורי והפרטתו גרמו למשבר דיור באנגליה. כאשר השוק הפרטי ממשיך לייצר פחות או יותר את אותה כמות בתים בשנה, ואילו החוסר נוצר על ידי העדרותה של ההשקעה הציבורית בדיור לשכבות החלשות יותר (ולאו דווקא העניות). במילים פשוטות מסבירה מינטון מדוע השוק מעולם לא יספק מספיק מגורים, בגלל העניין המובנה של יזמים לשמור את המחיר גבוה. ומצד שני, איך בתנאים של חוסר  בדיור – הופך הדיור לשכבות העניות ביותר להשקעה טובה, תוך שיחזור תופעת משכנות העוני. דברים שנראים כמתארים ממש את הקניה של דירות להשקעה בפריפריה בארץ בימים אלה.

מינטון מדגישה חזור והדגש איך הרבה מן הרעיונות שהביאו את בריטניה למקום שבו היא נמצאת היום מקורם באידיאולגיות אמריקניות, אלא שבזמן שבארה"ב הם היו חלק מדיון סוער על זכויות הפרט והחברה – באנגליה הם עברו במעט ללא כל דיון, ותחת מעטה כבד של מלל טכני לכאורה. וזו הנקודה שנראית לי חשובה לקורא הישראלי. כי גם אנחנו שאלנו מהאמריקאים הרבה מאוד מהגישות הללו לניהול הכלכלה והשירותים החברתיים, ופירקנו וממשיכים לפרק בשמחה את כל רשתות המגן החברתיות. אנחנו נגועים כבר לגמרי באותו הוירוס. הוירוס של הפרטת המרחב, והפרטת החברה – אך התוצאות כפי שמראה מינטון, וכפי שאנחנו רואים ביום יום אינן בהכרח מלבבות.

האם פוליטיקה של זהויות מספיקה כאשר העיר היא רק שכונה במטרופולין?

דברים שכתבתי במסגרת הפרוייקט של שחרית שהתפרסמו היום גם בדף הפייסבוק שלהם.

עדכון 10.10.2013: היום התפרסם המאמר גם ב- mynet.

Image

הרבה מאוד מהדיונים ומהמצעים של רשימות מקומיות עוסקים בפוליטיקה של עימות בין קבוצות בחברה הישראלית:. חילונים נגד חרדים, יהודים נגד ערבים, נוצרים מול מוסלמים, ישראלים מול עובדים זרים. תושבים מצפים מנבחריהם לפתור להם את בעיית נוכחותו של ה"אחר" מהם בקרבתם ולהרחיק אותו. מצד שני, מבטיחים מועמדים לסייע לבני עדתם, לאומיותם או אמונתם למצוא לעצמם מקום בעיר, שירותים מתאימים, ולהגן עליהם מפני איבת השכנים. אך האם בכך מתמצה הפוליטיקה העירונית? האם היא מספיקה כדי להבטיח איכות חיים בעירנו?

לפני שנתיים יצאנו, מעל למיליון אזרחים, לרחובות בדרישה לצדק חברתי. בראש הדרישות עמד הדיור – אשר מאז רק התייקר, אחריו עמדו שוויון זכויות, נגישות לתעסוקה ושירותים, חינוך חובה לגיל הרך, רווחה ובריאות. שורה שלמה של נושאים, רבים מהם באחריותה החלקית לפחות של הרשות המקומית, אך פתרונם דורש שיתוף פעולה עם רשויות אחרות במרחב שמסביבן. איכות סביבה, תחבורה, תעסוקה, הכנסות מארנונה, נגישות לשירותים ברמה על מוניציפאלית – ולפעמים גם בתוך העיר, את כולם ניתן וצריך לשפר ואפשר לעשות זאת בין השאר על ידי שיתוף פעולה אזורי ומטרופוליני.

כי רוב הערים, או המועצות המקומיות בישראל הן לא יותר מאשר שכונות במטרופולין רחב יותר. רובנו עובדים, ומקבלים חלק גדול מן השירותים שלהם אנו נזקקים, מחוץ למקום מגורינו. ואם אנו תלויים בהיצע ההזדמנויות והשירותים המצומצם בעירנו – בדרך כלל אנו חיים ברמת חיים נמוכה יותר, ונהנים מפחות הזדמנויות. על כן עלינו לשאול את נבחרי הציבור שלנו – עד כמה אתם מודעים לצורך שלנו בקשרים אל המטרופולין? עד כמה חשבתם על אמצעי התחבורה המחברים בין הישוב, וישובים אחרים במטרופולין? האם אתם מנצלים את יתרונות הישוב במרחב המטרופוליני כדי להשיג הכנסות לתקציב העירוני ועשויים לתרום לרמת החיים של התושבים? עד כמה תדעו לבנות שיתוף פעולה עם ישובים סמוכים – גם אם הם מאוכלסים באנשים שונים מאיתנו?

ואת עצמנו אנחנו צריכים לשאול האם אנחנו מרגישים  מזוהים ומזדהים  רק עם עירנו הקטנה, או עם האזור כולו – עד כמה אנחנו מרגישים תושבי גוש דן? חיפה והקריות, לב הגליל, ירושלים או צפון הנגב? האם אנחנו יכולים להרגיש את זהות האינטרסים שיש לנו עם תושבי הישוב השכן?

עיר הררית (מודיקה) בערב

שמים מעל חיפה

כמה הערות אקלימיות קטנות על מגורים בתל אביב

אני גר במרכז תל אביב, מדרום לבוגרשוב ועל כן בחלק הקודם לתכנית גדס. רוב החלונות של הדירה שלי פונים מערבה וצפונה, ולכאורה עקב זאת הדירה היתה צריכה להיות חשוכה בבוקר. אבל בגלל המרחק הקטן בין הבניינים (בחלק הזה של העיר קו הבנין הוא 3 מטר, ועל כן הבנין הסמוך נמצא במרחק של ששה מטר מהחלונות של הדירה שלי, ורוחב הרחוב הוא 8 מטר והבנין ממול נמצא על כן במרחק של 14 מטר מהחלונות של הבית שלי), ובגלל הצבע הבהיר של הטיח של כל הבניינים, אני מקבל בבוקר אור מוחזר נעים מאוד מחזיתות הבניינים שמצפוני וממערבה לי. דווקא אחר הצהריים, כאשר השמש מכה מהחזית המערבית ואני נאלץ להגן על החלונות בתריסים, הבית חשוך יותר.

בקיץ השעות הנעימות ביותר הם שעות הבוקר המוקדמות. בשעות אלה הרוח השלטת היא דווקא הרוח המזרחית היורדת מן ההר ומייבשת את האויר. רבות דובר בתכניות על חשיבות הרוח המערבית, אבל דווקא החלון הקטן במטבח הפונה מזרחה, ומרפסת השירות הם החשובות כדי להכניס את הצינון הזה של הבוקר לתוך הבית. בכלל, ההגיון של גדס, כאשר קבע את הרחובות הראשיים של העיר בכיוון צפון דרום, וכאשר החליט שהבלוקים בכיוון זה יהיו יותר ארוכים, היה לאפשר לחזיתות הבתים לפנות יותר מערבה ומזרחה מאשר צפונה ודרומה – כדי לקלוט את רוח המערב. אבל דווקא הארגון הזה יוצר חסימה של כניסת האוויר לעיר בבלוק הראשון. אולי אם היו יותר רחובות מזרח-מערב בעיר, היו נוצרות יותר מנהרות אוויר שיכניסו את הבריזה פנימה במשך היום – כך היא נעצרת בדרך כלל בחזית הים.

תל אביב מיוחדת בערים הגדולות במבנה העירוני שלה הבנוי מבניינים מופרדים זה מזה. מצד אחד זה יוצר בזבוז קרקע נוראי, והרבה שטחים שאינם מנוצלים לשום דבר אלא רק להתאספות של גרוטאות, עזובה ולכלוך. מצד שני זה מאפשר את האפקטים המיוחדים של האור בתל אביב, ואוורור יותר טוב. אבל יחד עם האוורור והאור באים השמיעה והראייה – כולנו חיים כמו בתוך אקווריום, רואים ושומעים באופן אינטימי את מה שקורה בדירות של השכנים לא רק בבניין הקרוב אלא בשורה ארוכה של בניינים. משקיפים ומושקפים – ובמיוחד בעונות המעבר כאשר המזגנים סגורים והחלונות נפתחים. וכן, יש בתל אביב עונת מעבר מסוף מרץ ועד אמצע יוני (השנה), שהחלונות נפתחים ונשארים פתוחים כמעט כל היום והלילה, החימום מופסק והמזגן עדיין לא עובד. לא רק אצלי – גם אצל השכנים.