לפני שנתיים, לקראת ראש השנה פתאום עלו בי המחשבות האלה. ישבתי וכתבתי אותם, הראיתי אותם לאנשים אחרים, קיבלתי תגובות, דיברתי בהם כדבר תורה בבית הכנסת של אבי בגבעה הצרפתית בירושלים. לקראת ראש השנה הגיע הזמן לשחרר אותם לחופשי. משהו קצת אחר ממה שקוראי הבלוג רגילים אליו, וקצת יותר ארוך מהרגיל.
אחד הרגעים המרגשים ביותר בתפילת ימים נוראים הוא הרגע שלפני תקיעת השופר. זו שבראש השנה, ועוד יותר ממנה תקיעת השופר שבסוף תפילת נעילה ביום הכיפורים, זמן נעילת שערי רחמים. רגע זה מלווה בנוסח הספרדי על ידי הפיוט "עת שערי רצון" מאת ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס. פיוט זה הוא אחד הפיוטים האהובים בתפילה הספרדית, וכך היה אף בבית הכנסת האיטלקי שבו הקנה לי אבי את יסודות המסורת.
במאמר קצר זה, ברצוני לברר מדוע סיפור העקידה, והפיוט המרחיב ומפרש אותו, עדיין מדברים אלינו, למרות מרחק הזמן והאמונה. הקריאה כאן של סיפור העקידה ושל הפיוט היא קריאתו של אדם חילוני, שמעולם לא חווה התגלות, ושהקולות היחידים ששמע בחייו הם קולותיה הפנימיים של התודעה האנושית של עצמו. אך הקריאה כאן היא גם של אב, ובן – המזדהה עם שתי הדמויות שבסיפור ומנסה להבין את רובדי ההזדהות השונים שלו.
במדרש, ובפרשנות הדתית לסיפור העקידה, מהווה סיפור זה דוגמא לאמונתו המלאה של אברהם, המוכן, במצוות האל, להקריב את בנו היחיד והאהוב, המהווה גם את הסיכוי היחידי שלו למימוש הבטחת ההמשכיות של האל. הוא מהווה גם דוגמא למוכנותו של יצחק למות על קידוש השם. יש הרואים בסיפור לא רק ניסיון שהאל מנסה את אברהם, אלא גם ניסיון שבו מנסה אברהם את האל – אברהם נענה להוראתו של האל ללא ערעור, מתוך ביטחון שהאל לא ייתן למעשה לקרות, וברגע האחרון יראה לו שה אחר לעולה. מוטיב נוסף הקיים הן במדרש והן בפיוט הוא הפורקן הבא מתוך בקשת הרחמים, והרחמים עלינו צאצאיהם של אברהם ויצחק בזכות זיכרון זכותם. בקשת הרחמים, שהיא הסיבה שהפיוט נקרא בראש השנה וביום הכיפורים לפני התקיעה בשופר, איננה קיימת בסיפור המקראי. בקשת הרחמים של מלאכי השמים מופיעה במדרשים על סיפור העקידה, ובפיוט שלפנינו מופיעה בקשת הרחמים בבית הפותח במילים: "דפקו בשערי רחמים לפתוח/הבן להיזבח ואב לזבוח". בית זה, מפתח בעצם את הביטוי המקראי הקצר: "וילכו שניהם יחדיו". הוא מבטא את מחשבותיהם של השניים, כל אחד לעצמו, אך גם יחדיו, תוך כדי המשך ההליכה לעבר המקום המיועד. פסוק זה, "וילכו שניהם יחדיו", מהדהד בתוכי את אותם בקרים של שבת שבהם הלכנו אבי ואני לבית הכנסת האיטלקי בירושלים, ובמיוחד את הליכתנו יחדיו, באותה שנה שלפני בר-המצווה שלי שהיינו הולכים יחדיו ברגל לבית הכנסת שב- Lower Merion ליד פילדלפיה שהיה מרוחק מביתנו מרחק של למעלה משעה. הולכים, פעמים רבות בשתיקה, יחדיו.
אברהם הוא מורד ומחדש. הוא איש ההולך בעקבות ציווי אלוהיו מבית אביו אל ארץ אחרת, לחיים אחרים, לדת אחרת. אך ככל מורד ומחדש, עם הולדת בנו הוא עומד בפני האתגר של ההמשכיות. התרבות ממשיכה רק דרך המעשה של האנשים החיים אותה. אם בנו של אברהם יעשה כמעשה אביו, יפנה לדרך חדשה ואחרת, לא תהיה לדרכו של אברהם המשכיות. מה צריך אם כן אב לעשות כדי לצרוב בנשמתו של הבן את תודעתו ואלוהיו? במיוחד אב שבעצמו פנה לדרך אחרת מדרכו של אביו, אבל עתה רואה שאם בנו יפנה גם הוא לדרך חדשה לא תהיה לדרכו כל המשכיות? מוטיב זה בא לידי ביטוי בתחילת הבית השלישי, כאשר אברהם מסביר לשרה מדוע הוא לוקח את בנה:
אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק.
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק.
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק.
הדילמה של אברהם היא דילמה מוכרת לכל הורה, ועוצמתה חזקה במיוחד להורים שהם מהגרים בארץ חדשה, זרים החיים בקרב תרבות שונה, כפי שהיה אברהם בסביבתו, וכפי שהיו היהודים כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלהם. הביוגרפיה של ר' יהודה מספרת שמוצאו מפס שבמרוקו, ואחר כך חי בחאלב, ושמותו בא עליו בדרכו לבגדאד אל בנו שהתאסלם כדי לשכנע אותו שיחזור אל היהדות. ייתכן שבדברים שהוא שם בפיוט בפי יצחק, כפי שנראה להלן, הוא מבקש לתקן את מה ש"התקלקל" בעולמו ובחייו שלו, ועל כן ספוג הפיוט בעצב רב כל כך.
ננסה להסתכל רגע על הסיפור המקראי והפיוט מתוך תודעתם של שני השחקנים הראשיים. אברהם שותק, ואיננו מסביר את מעשיו, וכשהוא מדבר הוא אומר חצאי אמיתות או ממש שקר. כך הוא אומר לנערים: "שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער, נלכה עד-כה; ונשתחווה, ונשובה אליכם", זאת כאשר הוא יודע שהוא יחזור לבדו. גם כאשר יצחק שואל אותו: "איה השה לעולה" הוא עונה תשובה אמיתית, אבל מתחמקת: "אלוהים יראה לו השה לעולה, בני" והפיוט מפתח את התשובה הזו להסבר שמסביר אברהם ליצחק על רצונו של אלוהים, ועל מעשה העקידה כהתעלות של שניהם, אך כל זאת עדיין מבלי לומר באופן מפורש מי הוא המוקרב לעולה: " נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא/ אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ". גם כאשר הוא משתף את יצחק בעבודתו את האל, אין הוא אומר לו מפורשות מי הזבח, למרות שיצחק מבין. אברהם עושה את מה שתודעתו ותחושת חובתו אומרים לו לעשות, אך כמי שאיננו שלם עם מעשהו, הוא מסתיר אותו מעצמו ומאחרים – כמעט כמי שכפאו שד.
מצד שני, יצחק בתמימותו הילדותית, מפגין דווקא את ידיעתו בהלכות הדת. הוא יודע שלקרבן נדרש גם שה, ותוהה היכן הוא. ובפיוט, אף מחציף פנים כאותו ילד מוכשר התוהה לפעמים על מעשיהם הלא שלמים של הוריו: "האת ביום זה דתך שוכח?" הוא שואל. בסיפור המקראי, לאחר תשובתו של האב יצחק נאלם. הוא משתף פעולה ואיננו מתמרד, אך עושה זאת מתוך שתיקה, כמי שמקבל עליו את הדין, אך באופן סביל. המשורר בפיוט לוכד את השניות הזו של שניהם, בבית המתאר את מעשה העקידה עצמו: "הכין עצי עולה באון וחיל. ויעקוד יצחק כעקדו איל. וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל/ וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל/ עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ." עם זאת בפיוט, כבנים רבים, יצחק נכון להקריב את עצמו על מזבח עקרונותיו ואמונתו של האב. בהיותו עקוד, פונה יצחק אל אברהם, או אולי אלינו הקוראים ומקונן, לא על עצמו ומר גורלו, אלא על אבדנה וצערה של האם: ”אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה", כי הרי ברור שהאב לא יוכל לנחם את האם על גורלו של בנה אותו מימש במו ידיו. אז בבית הבא ובמפנה חד, הוא פונה אל האב ומבקש אותו להיות שלם עם מעשהו:
נָא חַדְּדָה אָבִי וְאֵת מַאֲסָרִי.
חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי.
קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי.
וֶאֱמוֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ.
הבן קורא לאב להיות שלם לגמרי עם מעשהו, והמשורר איננו חוסך מאיתנו את המקבריות של תיאור המפגש האפשרי של אברהם עם שרה לאחר המעשה, ואולי חושש יצחק שאברהם ימשיך להתחמק מלקחת אחריות על המעשה? הבן גדול באמונה מאביו שנקרא תמיד גדול המאמינים.
אותו רגע נשלם בעצם מעשהו של האב. האמונה באל ובעצמתו הופנמה על ידי הבן. אברהם שומע את קול המלאך קורא אליו, נושא את עיניו ורואה איל אחר, ומעלה אותו לעולה תחת בנו. ויצחק? יצחק נעלם מן הסיפור. האל מבטיח לאברהם שפע ברכות וזרע כחול אשר על שפת הים, ואברהם שב לבדו אל נעריו, יצחק איננו מוזכר: "וישב אברהם אל-נעריו, ויקומו וילכו יחדיו (שוב אותו יחדיו, אך ללא יצחק) אל-באר שבע; ויישב אברהם, בבאר שבע." גם למשורר בפיוט אין מילה נוספת להגיד על יצחק. הדרמה הגדולה בחייו כבר קרתה. אם היינו צריכים להשתמש במילים של היום כדי לתאר את קורות חייו היינו אומרים שהוא פוסט-טראומתי. הוא צריך להמשיך לחיות עם אב שהיה מוכן לשחוט אותו במצוות אלוהיו. מה עוד יהיה מוכן אותו אב לעשות אם רק יראה סימנים של סטייה מדתו. ואכן ברוח זו מפרש את הדברים אברהם בן יהושע במאמרו: "ממיתוס להיסטוריה". הוא רואה את הסיפור כולו כמחזה שאברהם מציג ליצחק, כדי לעורר בו פחד ממנו עצמו, ומאלוהיו, וכך לקשור אותו ל"דתו" של אברהם.
אני אינני מקבל פרשנות זו של א.ב. יהושע, כי הרי כך קל לנו לפתור את עצמנו מהזדהות עם הסיפור, והרי אנחנו מזדהים בסיפור, וביתר שאת בפיוט, הן עם אברהם – והדילמה האיומה שלו, והן עם יצחק וההקרבה העצומה שלו. מדוע סיפור העקידה מטלטל אותנו כל כך?
אולי כי סיפור העקידה, ככל מיתוס גדול, מספר לנו משהו על הקונפליקטים והדילמות של חיינו, גם אם הן קטנות יותר במימדיהן. סיפור העקידה הוא משל על האופן שבו כל הורה בהכרח קושר (עוקד) את ילדיו לדרך חיים מסוימת, להשקפת עולם, לדת במובנה הרחב כתרבות חיים, על כל השלכותיה. אנו עושים זאת במודע ושלא במודע. מצד אחד אנחנו אוהבים את הפתיחות הסקרנות והתום של ילדינו, ומצד שני אנחנו מרגישים צורך לביית ולתרבת אותם – למענם, אך בעיקר למעננו, עבור ההמשכיות הפיזית והתרבותית שלנו. כהורים אנחנו רואים את ילדינו, בעיקר בשנות חייהם הראשונות כדף פתוח, ככלי מלא אפשרויות, פתוחים לכל התנסות חדשה, מלאים ביצירתיות – אך יחד עם זאת נתונים להשפעתה החזקה של הסביבה, ובעלי רצון עז להתמזג בתוכה ולהתאים אליה. על כן אנו מרגישים צורך לעקוד אותם, לאלף אותם קצת אל דרכינו. אנחנו עושים זאת במעשה ובדיבור, לעיתים אפילו ללא מודעות. ייתכן שבצער מסוים אנחנו חוזים בתוצאה. התום והיופי והראשוניות שלהם נעלמת – במיוחד כשהם ממהרים מדי לציית ולהצטיין בהפנמת שיעורינו.
והילדים, אלה בדרך כלל הולכים בששון יחד איתנו, במיוחד בילדותם. מודעים אך מעט לאופן שבו עקידה זו מהווה גם קרבן של חלק מפוטנציאל החיים שלהם. רק שנים מאוחר יותר יוכלו להבין איך לטוב ולרע חייהם הותנו על ידי בחירותינו, מעשינו ומחדלינו כהורים. יבינו ויצטרכו לסלוח לעצמם, על שהלכו בתלם, ולנו על שעקדנו אותם אל המזבח הזה. אולי זוהי המשמעות הטמונה במעמקי הפיוט, החוזר בסוף כל בית על המשפט: "עוקד, והנעקד והמזבח." עוקד – האב, הנעקד – הבן, והמזבח הוא התרבות שלנו כבני אדם בכלל, אך במיוחד כיהודים, שכפי שאומר א.ב יהושע סיפור זה הוא סיפור מפתח עבורנו. יחד עם הסיפור הנורא, והפיוט מלא ההוד והרגש, שנאמר ברגע של מתח וחרדה לפני התקיעה בשופר. אנו נעקדים כולנו אל יהדותנו כתרבות וכגורל.
כאן אני חוזר אל מעט הפרטים הביוגרפיים הידועים לנו על המשורר ר' יהודה בין שמואל אבן עבאס. אולי הוא היה בדרכו לבנו בבגדאד לא כדי לנסות ולהחזיר אותו ליהדות, כפי שקראתי במספר מקורות, אלא כדי להגיד לו שלמרות שהתאסלם הוא עדיין בנו, ושהוא שמח שבחר בחיים.
סביבות 