ארכיון קטגוריה: הרהורים

עיר הררית (מודיקה) בערב

שמים מעל חיפה

כמה הערות אקלימיות קטנות על מגורים בתל אביב

אני גר במרכז תל אביב, מדרום לבוגרשוב ועל כן בחלק הקודם לתכנית גדס. רוב החלונות של הדירה שלי פונים מערבה וצפונה, ולכאורה עקב זאת הדירה היתה צריכה להיות חשוכה בבוקר. אבל בגלל המרחק הקטן בין הבניינים (בחלק הזה של העיר קו הבנין הוא 3 מטר, ועל כן הבנין הסמוך נמצא במרחק של ששה מטר מהחלונות של הדירה שלי, ורוחב הרחוב הוא 8 מטר והבנין ממול נמצא על כן במרחק של 14 מטר מהחלונות של הבית שלי), ובגלל הצבע הבהיר של הטיח של כל הבניינים, אני מקבל בבוקר אור מוחזר נעים מאוד מחזיתות הבניינים שמצפוני וממערבה לי. דווקא אחר הצהריים, כאשר השמש מכה מהחזית המערבית ואני נאלץ להגן על החלונות בתריסים, הבית חשוך יותר.

בקיץ השעות הנעימות ביותר הם שעות הבוקר המוקדמות. בשעות אלה הרוח השלטת היא דווקא הרוח המזרחית היורדת מן ההר ומייבשת את האויר. רבות דובר בתכניות על חשיבות הרוח המערבית, אבל דווקא החלון הקטן במטבח הפונה מזרחה, ומרפסת השירות הם החשובות כדי להכניס את הצינון הזה של הבוקר לתוך הבית. בכלל, ההגיון של גדס, כאשר קבע את הרחובות הראשיים של העיר בכיוון צפון דרום, וכאשר החליט שהבלוקים בכיוון זה יהיו יותר ארוכים, היה לאפשר לחזיתות הבתים לפנות יותר מערבה ומזרחה מאשר צפונה ודרומה – כדי לקלוט את רוח המערב. אבל דווקא הארגון הזה יוצר חסימה של כניסת האוויר לעיר בבלוק הראשון. אולי אם היו יותר רחובות מזרח-מערב בעיר, היו נוצרות יותר מנהרות אוויר שיכניסו את הבריזה פנימה במשך היום – כך היא נעצרת בדרך כלל בחזית הים.

תל אביב מיוחדת בערים הגדולות במבנה העירוני שלה הבנוי מבניינים מופרדים זה מזה. מצד אחד זה יוצר בזבוז קרקע נוראי, והרבה שטחים שאינם מנוצלים לשום דבר אלא רק להתאספות של גרוטאות, עזובה ולכלוך. מצד שני זה מאפשר את האפקטים המיוחדים של האור בתל אביב, ואוורור יותר טוב. אבל יחד עם האוורור והאור באים השמיעה והראייה – כולנו חיים כמו בתוך אקווריום, רואים ושומעים באופן אינטימי את מה שקורה בדירות של השכנים לא רק בבניין הקרוב אלא בשורה ארוכה של בניינים. משקיפים ומושקפים – ובמיוחד בעונות המעבר כאשר המזגנים סגורים והחלונות נפתחים. וכן, יש בתל אביב עונת מעבר מסוף מרץ ועד אמצע יוני (השנה), שהחלונות נפתחים ונשארים פתוחים כמעט כל היום והלילה, החימום מופסק והמזגן עדיין לא עובד. לא רק אצלי – גם אצל השכנים.

ערב בטיילת

עכשיו שהמבט במראה רחוק מן האופק,
ספריות מתמלאות ספרים שלא אקרא…
היתרה אוזלת בחשבון שאין בו משיכת יתר.
נשארת רק את אהבה רחוקה

* * *
image

שוב הצטברו הרבה נושאים

הצטברו לי בסימניות המון דברים חדשים שראיתי ושרציתי להגיב או לידע עליהם:

דטרויט מתכננת לבנות קו רכבת קלה בוודוורד אבניו – רחובה הראשי. ישנו דיון האם על הרכבת הקלה לנוע במרכז או בצדדים ליד המדרכות. הנה סרטון נחמד שקורא לאנשים לבוא ולהצביע ומסביר את היתרונות של תנועת רכבת קלה במרכז בעיקר. כמה זה היה נחמד אם מישהו היה מסביר כך את בעיות התחבורה של מטרופולין תל אביב לתושביה, וקורא להם להשתתף בקבלת ההחלטות. בזמנו היה דיון בנ.ת.ע על מיקום הרכבת הקלה בשדרות ירושלים ביפו. הצלחתי לשכנע לעשות משאל בקרב המשתתפים בישיבה על החלופות – והחלופה שהמלצנו עליה של  תנועה הרכבת הקלה במרכז משני צידי השדרה (התכנון המקורי היה לתנועה של הרכבת הקלה באחד משני המסלולים מהצד המזרחי של השדרה), קיבלה יותר קולות. אבל כמה זה היה קשה לשכנע לעשות את זה.

אליאב כותב מילים כדורבנות כאן, על חוסר ההבנה של נתניהו בענייני תכנון – וההחלטות ההרסניות שמגיעות בעקבותיה.

רשומון בדיון על יוקר הדיור. שימו לב איך כל אחד מהדוברים מדבר מתוך האינטרס שלו. סמנכ"ל השיווק רוצה מחיר נמוך לקרקע כדי שחברות הבניה יוכלו למקסם את הרווחים שלהם. היועץ המשפטי של המנהל מדבר על התחדשות עירונית, אבל בלי להבין שכדי לעשות אותה יש להשקיע השקעות ממשלתיות משמעותיות (כנגד מחיר הקרקע המאמיר) בשיפור התשתיות והסרת המחסומים להתחדשות הזו – כי עובדה שדרך השוק הפרטי זה לא עבד בשלוש עשרה השנים האחרונות. ראש עיריית באר שבע מדבר על כך שעל ראשי הערים להיות מסוגלים לקבוע את תמהיל הדיור – כלומר להגביל את האפשרות של זוגות צעירים לקנות (עוד מעט תראו למה), ולהטות את ההיצע לכיוון של משפחות אמידות יחסית. לכן ההתעקשות על צמודי קרקע (המסובסדים בדרך כלל בעלויות הפיתוח שלהם על ידי הבניה הרוויה). מנכ"ל חברת הבניה מדבר על כך שהעלייה במחירים איננה נובעת מעליית מחיר הקרקע (כולל הפיתוח), אלא בעליית מחיר הבניה – הפתרון ייבוא עובדים זולים (למה לא התייעלות?). ויועץ שר השיכון והבינוי מדבר על כך שדירות לזוגות צעירים (בעיקר אם הם חרדים) הם עלות נטו לעיריות (עכשיו אפשר להבין יותר ברור את דנילביץ') כי הארנונה שהם משלמים נמוכה בהרבה מהעלויות שלהם בשירותים שזוגות כאלה צורכים. הפיתרון בגדלת ההיצע – בלי ספק נכון, אבל הבעיה היא שההיצע מוגבל משום שהמשאב של קרקע באזורי הביקוש מוגבל, והמגבלות התכנוניות הופכות אותו למוגבל עוד יותר.

תכנית מרכז העיר של בולטימור מתמקדת ביצירת מקומות להולכי רגל בהשראה ושיתוף של PPS.

בחינה באמצעות הדמיה תלת מימדית של ההבדלים בנגישות לתחבורה ציבורית בפורטלנד, אורגון.

אומן אוסטרלי לקח לעצמו משימה לצייר את כל הבניינים בניו-יורק. הנה פרוייקט יפה לתל-אביב – לפחות לעיר הלבנה.

בום של מערכות BRT באמריקה הלטינית ובכל העולם.

זה הרבה יותר קל לתכנן פארקים מאשר לתחזק אותם לאורך זמן – החלטות קשות בסיאטל שאיננה מסוגלת לממן את התחזוקה והתפעול של כל השטחים הפתוחים שיצרה בשנים האחרונות.

ציוצים קצרים לקראת שבת

אי אפשר כמובן שלא להתפעם מהאירועים בקהיר. הקשבתי לקולות משם שהביאן בחדשות של הרשת הציבורית (NPR), אחד הדברים המעניינים היה הרהיטות של הדוברים והאנגלית המצוינת של רוב אלה שרואינו. כמובן שהמדגם לא היה מייצג, אבל במיוחד התרשמתי מהמבטא האמריקאי והסלנג העדכני של רובם משהו שמראה קצת על החיבור של חלק מהמפגינים לעולם הגלובלי ולאינטרנט. אד גלזר כותב כאן בניו יורק טיימס על התפקיד ההיסטורי של ערים ביצירת שינויים ומהפכות. בכלל, זה מעניין איך מצד אחד כולנו רוצים יציבות, וכולנו קצת שמרנים (אחרי שאנחנו עוברים את גיל ההתבגרות), במיוחד אם בסך הכל טוב לנו, אנחנו לא רעבים ללכם ויכולים להגשים את מאוויינו (פחות או יותר). אבל מצד שני, הרדיפה אחרי יציבות ושמירה על הקיים היא מתכון בטוח לכישלון בטווח ארוך – כי העולם משתנה כל הזמן, ומה שהיה נכון היום לא יהיה כבר נכון מחר.  במצריים בשנים האחרונות הכלכלה דווקא צמחה והתוצר גדל, אבל אולי דווקא זה גרם לכך שהציפיות של המעמד הבינוני עלו יותר מהיכולת לספק אותם – והשיעור הזה מחכה גם לסין כנראה, וגם להודו, שבה למרות המערכת הדמוקרטית יותר, יש עדיין הרבה מאוד מבנים מאובנים היסטורית.

האקדמיה סוערת סביב המאבק בהרוורד בין המצדדים בעירוניות החדשה (New Urbanism) ועירוניות נוף (Landscape Urbanism). אחרי הניצחון הכמעט מוחלט של האורבניסטים החדשים במחלקות לתכנון ערים ובעיקר בשוק האמריקאי – למרות שעדיין רוב הפיתוח שלפני המשבר היה פשוט התבזרות עירונית (urban sprawl), עולה תנועה אקדמית חדשה שמנסה להגדיר מחדש את העיר – כנוף: כבניינים בתוך נוף. התייחסות רחבה יותר מתי שהוא בעתיד.

ואם בניו אורבניזם מדובר הנה כתבה מהתכנית של אופרה וינפרי על העיר השמחה ביותר בארה"ב סן לואיס אוביספו (קטנה, קופקטית, נוחה להליכה ברגל, ומשעממת למדי כנראה.

הכלכלה תקועה – הפיתרון עידוד הצמיחה. ומצד שני צמיחה מכלה את הסביבה – ובמובן עמוק יותר איננה בת קיימא – כי לא תיתכן צמיחה אינסופית בעולם שמשאביו מוגבלים. ומה קורה במקומות שאינם צומחים מבחינה דמוגרפית? צ'רלס מרהון כותב על מדוע יכולת התאוששות וגמישות חשובים יותר מצמיחה לעתיד.

ריצ'רד רוג'רס, מפורסם בעיקר בגלל שהיה אחד משני המתכננים של מרכז פומפידו. בסוף שנות ה – 90 הוביל את כוח המשימה שפיתח את מדיניות הרנסנס העירוני בבריטניה שהיה הבסיס למדיניות העירונית של ממשל בלייר, בשנה שעברה היה קשור בסקנדל נוסף מול הנסיך מווילס שגרם להפסקת פרוייקט גדול בתכנונו, עבור הנסיכות הקטארית באחד השטחים הגדולים האחרונים שנשארו בתוך לונדון – מחנה צ'לסי. כאן מובאת הרצאה שלו על עירוניות וארכיטקטורה, המשכיות ושינוי. שווה קריאה וניתוח אולי בעתיד.

בעולם יש צמיחה מהירה במערכות BRT. פתרון זול ומהיר יחסית לבעיות של תחבורה ציבורית. בשנים האחרונות זה תופס בכל היבשות מדרום אמריקה ועד לסין.

ופינת החדשות הטובות. סקר יחליט על גורלה של ככר דיזנגוף. זה חדשה טובה משתי סיבות: א. ששואלים את פי הנוגעים בדבר. למרות שסקר הוא לאו דווקא הדרך האופטימלית בלי ספק התוצאות יהיו מעניינות. ב. יש סיכוי טוב שהתוצאה שלו תהיה שהככר תחזור למפלס הקרקע (עם חניון או בלי חניון שזו כבר שאלה אחרת.

ועכשיו אני הולך לשמוע הרצאה של ריצ'רד סנט על גבולות בעיר.

שבת שלום.

שנת 2010 בבלוג

שנת 2010 היתה השנה של המעבר ברשימות לפורמט פתוח ואחר, והשנה שבה הבלוג עבר לוורדפרס. קיבלתי מוורדפרס סיכום סטטיסטי של השנה האחרונה. הנה המידע גם לכם הקוראים.

The stats helper monkeys at WordPress.com mulled over how this blog did in 2010, and here's a high level summary of its overall blog health:

Healthy blog!

The Blog-Health-o-Meter™ reads This blog is on fire!.

Crunchy numbers

Featured image

A helper monkey made this abstract painting, inspired by your stats.

A Boeing 747-400 passenger jet can hold 416 passengers. This blog was viewed about 4,900 times in 2010. That's about 12 full 747s.

In 2010, there were 27 new posts, growing the total archive of this blog to 238 posts. There were 327 pictures uploaded, taking up a total of 19mb. That's about 6 pictures per week.

The busiest day of the year was August 13th with 94 views. The most popular post that day was מותה מחדש של הרכבת הקלה בתל אביב.

Where did they come from?

The top referring sites in 2010 were notes.co.il, tlv1.co.il, miu.org.il, Google Reader, and carsforum.co.il.

Some visitors came searching, mostly for יודן רופא, מפת נולי, סביבות, אמנה ירוקה, and מיתון תנועה.

Attractions in 2010

These are the posts and pages that got the most views in 2010.

1

מותה מחדש של הרכבת הקלה בתל אביב August 2010
6 comments

2

איך כמעט הגעתי לדבר על מיתון תנועה בפריים טיים אצל לונדון וקירשנבאום April 2010
8 comments

3

שכונות מתהוות מן הסדר של המרחב העירוני August 2010
3 comments

4

כנס סח'נין – מושב פתיחה April 2010
4 comments

5

אתר מפת נולי March 2006
3 comments

אוסף קישורים לא קשורים

ג'פרי ווסט, פיסיקאי שחולל כבר מהפכה כאשר ניסה להסביר את העקרונות של הבילוגיה המערכתית באמצעות ניתוחים סטטיסטיים של מימדים פיזיקליים מנסה לעשות זאת עכשיו לערים. הוא מסביר איך הנתונים מראים שככל שערים גדולות יותר הן פרודוקטיביות יותר אך גם מסוכנות יותר. הממצאים אינם שונים במידה רבה מהממצאים של ניומן וקנוורת'י מלפני 10 שנים, אבל ניומן וקנוורת'י הראו שהצפיפות העירונית היא משמעותית לחיסכון באנרגיה ויעילות אקולוגית – ווסט ובטאנקור מתייחסים לגודל בלבד ללא בחינה של הצפיפות.

אתר חדש ומעניין שגיליתי המוסד לכלכלה חדשה – כלכלה שמניחה שבני אדם וכדור הארץ הם בעלי חשיבות.

סיאטל החליטה להשקיע מיליארדי דולרים באדמה במקום לוותר על אוטוסטרדה עירונית מיותרת. ראיון בעיתון Grist עם קארי מון שנאבקת כבר שנים בפרוייקט הזה, עם השוואות למה שעשתה סן פרנסיסקו בהריסת האוטוסטרדה שהפרידה בין העיר והחוף.

שיר הלל לתל אביב עיר העכשיו ב – City Journal מאת סול סטרן.

ראיון עם כריסטופר אלכסנדר בתרבות של שינוי, אתר שעוסק בשינוי התרבותי שאנחנו צריכים לעבור כדי להצליח להיגמל מתרבות הפחמן שלנו. כותב האתר ועורך הראיון, רוב הופקינס, עושה עכישו ניסיון לנסח את הכללים לשינוי התרבותי הזה כשפת דפוסים.

הפעימה השניה של הרפורמה בתח"צ יוצאת לדרך. סוף סוף משהו זה בתחבורה ציבורית במטרופולין. עוד משהו שכדאי לעשות כדי להפוך אותה ליותר כדאית ויותר שימושית – נסיעה חינם לנסיעות במרכז המטרופולין – זה יגרום להרבה אנשים לנסוע בתחבורה ציבורית בתוך תל אביב ולא להסתובב בנסיעות קצרות עם הרכב.

עוד ראיון בגריסט עם אשת השנה שלי כבר כמה שנים. האשה שהביאה את מהפכת התחבורה והשינוי בהתייחסות להולכי רגל בניו יורק – ג'אנט סאדיק קאהן. מי יהיה הראשון שיביא אותה לישראל? והאם לשינויים האלה יש השפעה על השינוי בטונים של חולדאי בזמן האחרון? אם זה ייתכן בניו יורק אז אולי גם בכתריאלבקה שלנו?

דרך ההפרטה של משרד האוצר הביאה לנו גם את הפרוייקט האבסורדי של הנתיב "המהיר" בכניסה לתל-אביב. מגרש חניה הזוי ועבודות מיותרות במקום שניתן היה להסתפק בנתיב פשוט שמשנה את הכיוון שלו מהבוקר לאחה"צ. תמר קינן מנכ"לית תחבורה היום ומחר קוטלת במעריב.

נולדתי וגדלתי ברחביה אז לא יכולתי שלא לכאוב את הדברים הכתובים במאמר הזה.

קראתי את המאמר הזה על שיקום מלמטה של דטרויט. נשמע נהדר. היום נסענו לראות, בלוק אחד מצד אחד משופץ בלב שממה אורבנית וריקנות. אם לא תחפש תחלוף על פני זה לפני שתספיק להבין שהגעת, וזאת אחרי נסיעה בבלוק אחר בלוק של מדבר עירוני – אני מסכים עם רוברטה גרץ שצריך פיתוח מלמטה – אבל זה לא יספיק להציל את דטרויט צריך חשיבה רדיקלית ופעולה נועזת כדי להציל את העיר הזו.

כולם רוצים סופרמרקט שכונתי קטן כמו Trader Joe's שמוכר אוכל אורגני, טעים ומוכן במחירים סבירים – אבל האם הם מוכנים לשלם את מחיר הצפיפות הנדרשת כדי שיהיו מספיק לקוחות?

שנה אזרחית טובה ופוריה.

העיר והאחר – על עירוניות וגזענות

המאמר שלהלן נכתב בתגובה למכתב הרבנים האוסר על מכירה או השכרה של רכוש לערבים.

בכל אחד מאיתנו יש קצת גזענות. אם אתם לא חושבים כך אתם מוזמנים לעשות את המבחן הבא הבוחן הטיות שאיננו מודעים להם על כל מיני נושאים.

יש מחקרים רבים המראים שאנשים מעדיפים לגור על יד אנשים הדומים להם. זה נכון לקבוצת הרוב באוכלוסיה, אבל זה נכון גם לקבוצות מיעוט המעונינות לשמור על הזהות הנפרדת שלהן (יהודים בגלות, או חרדים בישראל, זה נכון במידה רבה גם לרוב הערבים בישראל). אנשים מקבוצות מיעוט, המעוניינים לשפר את מעמדם החברתי והכלכלי הרבה פעמים מבקשים לגור באזורים שאינם מזוהים עם קבוצתם, משום שהם יודעים שזה מאפשר להם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר טובים יותר, וכאשר הם אומרים מאיפה הם, אין זה מזהה אותם מיידית כחברי קבוצת מיעוט. אולם מחקרים שנעשו בעניין הזה בארה"ב, וכן מחקר שנעשה על ידי עמיתי יצחק בננסון באוניברסיטת תל אביב מראה, שישנו פער בין המצב הנוח לאנשי קבוצת המיעוט, ובין זה הנוח לקבוצת הרוב. פער הגורם לכך שלמרות שאנשי קבוצת המיעוט מעוניינים לגור בשכונה מעורבת, הדינמיקה שהם יוצרים גורמת בסופו של דבר להפרדה בין האוכלוסיות. כך למשל נמצא בארה"ב כי לבנים מוכנים שיגורו בסביבתם שחורים, אולם באחוזים המקבילים פחות או יותר לאחוז השחורים באוכלוסיה הכללית בארה"ב. לעומתם, לשחורים המעוניינים לגור באזורים מעורבים, המצב הנוח הוא שבערך 20% מהאוכלוסיה באזור שבו הם גרים יהיו שחורים, כלומר בערך כפליים מהאחוז הכללי באוכלוסיה. מהי התוצאה? כאשר מצבם הכלכלי של השחורים משתפר, אלה מהם היכולים לעשות זאת עוברים לגור באזורים שגרים בהם לבנים, עד שלב מסוים אין זה מטריד את האוכלוסיה הגרה במקום, אבל משלב מסוים, לאחר שאחוז השחורים באזור מסוים עבר את אחוז השחורים באוכלוסיה, האזור ממשיך למשוך אליו שחורים, משום שעדיין הם יראו בו יעד מועדף למגורים, ומנגד הלבנים יתחילו להרגיש מאוימים ויתחילו לעזוב, משום שכמות השחורים הגרה באזור גבוהה יותר ממה שנוח להם – בשלב זה קצב השינוי ייעשה מהיר יותר, ואז מתחילים גם השחורים האמידים יותר, והמעוניינים להתקדם לעזוב – והאזור מתחיל להדרדר מבחינה כלכלית וחברתית – עם כל הבעיות שריכוז של אוכלוסיה ענייה וחסרת השכלה ומשאבים יוצר: ירידה של מערכת החינוך, ריכוז גבוה של נזקקים לשירותי סעד, עליה בפשיעה וכו'.

כלומר, הסיבה להפרדה הנוצרת במקום שיש לאנשים חופש לבחור את מקום מגוריהם היא לאו דווקא בגלל חוסר מוכנות מוחלט לגור ליד אנשים שונים מאיתנו, אלא בגלל פערים בין מה שנוח למי ששייך לקבוצת הרוב, ומי ששייך לקבוצת המיעוט. התוצאה היא משחק כסאות מוסיקליים שבו במקום שנכנסים אנשים מקבוצת המיעוט – יוצאים אנשי קבוצת הרוב.

בארץ, שתי הקבוצות העיקריות הגדלות מבחינה דמוגרפית מהר יותר ונזקקות לדיור, הן גם העניות יותר מבחינה כלכלית, וגם המקוטבות ביותר מבחינה דתית ואתנית. קבוצות אלו הן החרדים מצד אחד והערבים מצד שני.  לחרדים יש כוח פוליטי, שאיפשר להם באמצעות אחיזה במשרד השיכון, השפעה במדיניות התכנון (במידה מסוימת), וישיבה בממשלה, למצוא פתרונות ממוסדים בערים חדשות שנבנו עבורן בשטחים ובתחומי הקו הירוק (למרות שגם בחלק מן הערים האלה ישנם מאבקים עם תושבים חילוניים, ואפילו תושבים דתיים לאומיים שאינם מעוניינים בזיהוי החרדי ובהשתלטות החרדית על המרחב הציבורי באותן שכונות שבהן הם מהווים רוב. לערבים אין ולא היה כוח פוליטי ליצור פתרונות מיוחדים לצעירים שאין להם יכולת למצוא פיתרון מגורים באופן מסורתי בכפרים, על ידי הצטופפות ובניה על אדמות משפחתיות. רבים מהם מוצאים את הפתרון בשכונות מגורים שהוקמו על ידי משרד השיכון, במיוחד בערי הפריפריה: נצרת עילית, כרמיאל, עכו, לוד, רמלה, וגם בבאר שבע. או בערים המעורבות כמו: יפו וחיפה. במקרים רבים, במיוחד מסיבות כלכליות, הם נכנסים לאותן שכונות שבהן המחירים זולים יותר – ואז כניסתם היא לאותן שכונות שבהן גרה אותה אוכלוסיה שנשארה מאחור: בעיקרה מזרחית, ולפעמים לשכונות שבהן גרים עולים חדשים מהרפובליקות האסיאתיות של ברה"מ לשעבר.

זו הדינמיקה, לטוב ולרע – דינמיקה שעל פי נסיוני מוכחשת רשמית ברמה העירונית, למרות שבאופן פרטי היא נעשית כי הצורך קיים בשני הצדדים. הרצון של צעירים ערבים למצוא לעצמם מקום לגור, והרבה פעמים גם להשתחרר מכבלי החברה המסורתית בכפר – מה שאפשר לעשות הרבה יותר בקלות כאשר גרים בסביבה עירונית יהודית ברובה. מצד שני הצורך והרצון של משפחות יהודיות למכור דירה כדי לשפר את מגוריהם, או למצוא שוכר לדירה שנשארה ריקה, ואין מספיק שוכרים או קונים יהודים לדירות הללו. זו המציאות, וכדאי שנתחיל להתמודד איתה – ואין זה מספיק לגנות את הרבנים, על פסקי ההלכה המטופשים שלהם, הזרים לרוח היהדות, והראויים לכל גינוי.

אז איך אפשר להתמודד עם התופעה הזו, והאם העירוניות יכולה לעזור במשהו?

מצד אחד אנשי קבוצת המיעוט יכולים להסוות את עצמם – לאמץ שמות של קבוצת הרוב, לא לשאת סממנים חיצוניים, להיות אנונימיים – העיר מאפשרת את האנונימיות הזו. זה היה, ועודנו הפתרון של יהודים רבים מאז האמנציפציה ופתיחת הגטאות באירופה בתחילת המאה ה – 19. למרות זאת בארה"ב ניתן למצוא אזורי מגורים מובהקים שבהם מתגוררים יהודים, אבל במידה רבה היהודים המודרניים (ואפילו האורתודוקסיים שבהם), כמעט איבדו כל סממן חיצוני ליהדותם. זה כמובן פתרון שהוא קשה יותר למי שפיזית נראה אחרת: שחורים ואסיאתיים למשל. אבל בארץ מי שרוצה להסוות את זהותו, יכול לעשות זאת במאמץ לא גדול מדי  ובלי ספק זהו פתרון שרבים נוקטים בו. העיר, דרך אגב מאפשרת זאת בצורה קלה הרבה יותר מאשר ישוב קטן או כפר, משום שככל שהעיר גדולה יותר, היא אנונימית יותר, ממילא יש בה הרבה אנשים שונים וזרים זה לזה, והחודרנות לחיי הפרט קטנה יותר. מבחינה זו, העובדה כי רוב הערים בארץ קטנות יחסית פועלת כנגד אלה המבקשים להתבולל בחברה הכללית – משום שברוב הערים בארץ (במיוחד בפריפריה) אנשים מכירים זה את זה לאורך שנים, וקצת קשה להסתוות. הרבה יותר קל לעשות זאת בתל אביב, או באחת הערים הגדולות.

אולם איך יכולים אנשים להשתלב מצד אחד בחברה ובכלכלה ומצד שני לשמור על זהותם? – הפיתרון ההיסטורי לבעיה הזו היה שכונות אתניות בתוך המסגרת של העיר. כיהודים אנחנו מכירים פתרון זה היטב, כי נקטנו בו לאורך רוב שנות גלותנו בארצות שונות בעולם. במקומות שבהם לא היו גיטאות – וגם באירופה הגיטאות נוצרו רק בסוף ימי הביניים, נהגו היהודים, ולא רק הם: סוחרים סורים, בנקאים איטלקים, אומנים, לגור בשכונות נפרדות. השכונות לא היו מוגדרות באופן מוחלט מבחינה טריטוריאלית – ומחקרים שנעשו על בסיס הסקרים הראשונים שנעשו באנגליה ובארה"ב מראים שגם באזורים שלכאורה היו אירים, או יהודים האופי של השכונה נקבע הרבה פעמים על ידי הבעלות על רוב החנויות ברחוב הראשי, והיותה של קבוצה מסוימת המיעוט הגדול ביותר – והטריטוריות הללו גם השתנו עם עליה וירידה של אוכלוסיה זו או אחרת.

שכונות אתניות רחוקות מלהיות פתרון אידיאלי. תמיד היו בהן מתחים. מספיק לראות את סיפור הפרברים (שזהו תרגום גרוע של השם לעברית משום שהסיפור מתרחש בצד המערבי של מנהטן) באזור שגרים בו בערבוביה מסוימת אירים (ותיקים יותר) ופורטוריקנים (זה מקרוב באו). הסיבה שאוכלוסיות אלה הגיעו לאזורים דומים היתה הכנסיה הקתולית המשותפת לשתיהן. וכך אנו מגיעים לתפקיד אפשרי מסוים של הדת. דווקא בהקשר האירופאי, וגם בהקשר המוסלמי הדת יכולה לגשר על פערים אתניים, ואנשי הדת יכולים לחבר בין אוכלוסיות במקום להפריד. מבחינה זו המצב בארץ מסובך יותר, ומצבנו כיהודים תמיד היה בעייתי, משום שבמקרה שלנו הדת דווקא מייחדת ולא מגשרת.

מצד אחד שכונות אתניות זה טוב, משום שהן מספקות את הצורך של אנשים (מכל הסוגים) לגור ליד אנשים הדומים להם. מצד שני שכונות אתניות עלולות להיות מלכודת לתושביהן, אשר ייתקשו להתערות בחברה הכללית, הזדמנויות העבודה שלהם מצומצמות יותר, ההשכלה שלהם מוגבלת, יכולת ההתפתחות של העסקים מוגבלת לשוק המקומי של השכונה. אפשר לראות את התופעות הללו באוכלוסיה החרדית, ובמיוחד אותה אוכלוסיה המתגוררת בערים קטנות והומוגניות. כך הגודל של השכונות האתניות, וההקשר שבו הן נמצאות משפיע על כמות והאפשרות של ממשקים עם שכונות אחרות – המאפשרות מפגש מסוים, לפחות מפגש כלכלי – אך לפעמים גם היכרות הדדית, ויצירה של מסגרות להידברות ושיתוף פעולה. בעקבות זאת כתבו אלכסנדר ושות. את הדפוס מוזאיקה של תרבויות משנה, המחייב מצד אחד אזורים הומוגניים מבחינה חברתית ותרבותית, ומצד שני ממליץ על כך שאזורים אלה לא יהיו גדולים מדי, כדי שיהיו מוקפים באזורים אחרים, ובאזורי מפגש וממשק בין התרבויות.

החשיבה שלי בנושא הזה השתנתה בעקבות מאמר של הנסון והיליאר המבקר את צורת החשיבה על המרחב כמשפיע על יחסים חברתיים. במאמר מראים הנסון והיליאר שהן המצדדים בבניית יחידות שכונתיות הומוגניות מבחינה חברתית, והן המתנגדים להן תופסים את תפקיד המרחב ביצירת קשרים חברתיים באותו אופן – טריטוריאלי. כלומר המרחב יכול למלא תפקיד חברתי רק באופן טריטוריאלי כמגדיר את הזהות של הקבוצה המתגוררת בו. הנסון והיליאר טוענים שייתכנו שני סוגים של קשרים בין אנשים. קשרים מרחביים (כלומר אנחנו נמצאים בקשר עם אנשים הנמצאים בשכנות לנו, או כאשר אנחנו נפגשים איתם באותו מקום) וקשרים על-מרחביים, קשרי משפחה, שפה, מקצוע וכדומה שהם קשרים המתקיימים גם כאשר איננו בקרבה מרחבית זה לזה. אפשר לראות אם כך את המרחב הציבורי כבעל פוטנציאל לגישור על פערים של שפה ואתניות, בדיוק על ידי יצירת האפשרות למפגש אקראי ומזדמן ברחובות העיר. אלו הם בדיוק הקשרים שתיארה ג'יין ג'ייקובס בספרה כמיוחדים כל כך לעיר הגדולה. קשרים שאנחנו כפרטים יכולים לשלוט על מידת האינטימיות שלהם, וכן קשרים עם אנשים השונים מאיתנו מאוד. כך עובר הדגש בחשיבה על השכונה האתנית בעיר לא ליכולת שלה ליצור סביבה תומכת ומוכרת למהגרים בעיר, אלא דווקא ביכולת שלה לפתוח את המהגרים האתניים אל המערכות הכלכליות והחברתיות הכלליות יותר של העיר – בין השאר תוך כדי מפגש עם תרבויות אחרות בעיר (עוד במאמרים שכתבתי בנושא כאן וכאן).

מה שזה אומר הוא שלא ניתן באמצעים פיזיים להגיע לאיזון בין אוכלוסיות ולאפשרות שלהן לחיות טוב הדדית. הפיתרון של הפרדה של אוכלוסיות בשכונות שונות המוגדרות באופן מרחבי אפשרי לזמן מה, אך הוא איננו יציב, משום שאוכלוסיות שונות גדלות בקצב אחר. דווקא השכונתיות הטריטוריאלית החזקה המאפיינת את המרחב הישראלי היא בעוכרנו, משום שכאשר נכנסת אוכלוסיה אחרת לשכונה יש בכך כדי לפגוע בזיהוי הברור שבין אוכלוסיות והמרחב שלהן. לעומת זאת עיר המבוססת על גריד עירוני לא הירארכי, שבה הגדרת השכונות רופפת יותר, וממוקדת ברחובות ראשיים ומרכזי משנה ולא בגבולות ברורים, מאפשרת לאוכלוסיות לחדור לאזורים חדשים, מבלי שהתושבים הקיימים ירגישו בהכרח בסכנה של אובדן המרחב שלהם, ומצד שני היא גם מאפשרת יותר מפגשים ברחובות הראשיים המשותפים לכולם.

אולם בסופו של דבר ברור הוא שכאשר חיים אנשים שונים בשכנות, יהיו חיכוכים בין אוכלוסיות, הן ברמת הבנין, והן ברמת השכונה – וכאן צריכים להיכנס סוכנים אנושיים, וכמובן החוק במידה והדברים יוצאים מכלל שליטה, כדי לווסת את המתחים הללו ולמצוא דרכים להעבירם לאפיקים חיוביים: חגים, פסטיבלים, בעיקר סביב סמלים ואוכל אתני יכולים להיות דרך מצד אחד לחגוג את הזהות המיוחדת, ומצד שני לתת לאחרים להשתתף בה ועל ידי כך להיות פחות מאוימים ממנה. הרבה מאוד מהחגיגות העירוניות הנהוגות היום, והמושכות קהל תיירים רב (כמו למשל המצעדים ביום פטריק הקדוש בארה"ב, או חגיגות ראש השנה הסיני בצ'יינטאונים למיניהם) הפכו לאירועים המוניים שבאים אליהם כל תושבי העיר, ולפעמים גם משתתפים בהם באופן פעיל. כך העיר יכולה לתת מקום לזהויות האתניות השונות בה, תוך כדי אימוצם לתוך התרבות הרב לאומית שלה עצמה. אך זהו רק אחד מן האמצעים. במיוחד נדרשים סוכני שינוי, אנשים שיש להם מעמד חזק בקהילה שלהם לבנות את הקשרים שלהם עם בעלי מעמד חזק בקהילה האחרת. המבנה של המרחב יכול לעזור למיתון ולגישור על העימותים בין אוכלוסיות, אך הוא איננו יכול להחליף בני אדם ואיננו יכול לקבוע את התנהגותם.

לאחר שסיימתי לכתוב את המאמר ראיתי מאמר בהארץ העוסק בנושא הזה בהקשר שבין חרדים ללא חרדים בירושלים ומדגים את המילכוד האינסופי שנקלעים אליו כאשר מנסים להגדיר שכונות הומוגניות באופן טריטוריאלי.

מי שרף את הכרמל?

על פי: who killed davey moore? של בוב דילן.

מי שרף את הכרמל? מדוע ולמה?

לא אני, אמר ראש הממשלה. שר האוצר לשעבר. ממציא תורת השמן והרזה, ומפריט של כל מה שזז. אני לא אחראי על שירותי הכבאות. ידי לא היו במעל הזה.

לא אני אמר שר הביטחון. בכלל לא ידעתי שאין מספיק חומרי כיבוי, אני אמנם אחראי על פיקוד העורף, אבל שירותי הכבאות שייכים למשרד הפנים.

לא אני אמר שר הפנים. התרעתי בפני ראש הממשלה, אבל אני צריך לדאוג לבחורי הישיבות, אני לא יכול להתפטר בגלל עניין פעוט כמו שירותי כיבוי והצלה.  וחוץ מזה האוצר לא אישר לי תקציבים.

לא אני אמר שר האוצר. אנחנו היינו מוכנים לתת תקציבים, אבל רק תמורת רפורמה מקיפה בשירותי הכיבוי – והרפורמה תלויה בשינוי החוק, והחוק תקוע בכנסת כבר שתים עשרה שנה.

לא אנחנו, אמרו חברי ועדת הפנים של הכנסת. היו חילוקי דעות בועדה. היה לנו המון דברים אחרים להתעסק בהם – וחוץ מזה כל שנתיים יש בחירות.

לא אנחנו אמרו מכבי האש – אין לנו כבאיות, אין לנו קשר, אין מספיק חומרי כיבוי, אין מטוסים, בקושי משלמים לנו כסף – אין לנו מספיק כוח אדם.

לא אנחנו אמרו בקק"ל – מכבי האש בכלל לא יודעים לכבות שריפות יער. וחוץ מזה הירוקים מתנגדים לפריצת דרכים בתוך היערות כי זה פוגע בטבע – אז אין גישה למוקדי האש.

לא אנחנו אמרו בחברה להגנת הטבע – בכלל זה טוב שהאורנים נשרפו – כי הם לא מקומיים ומגדילים את הסיכון לשריפות גדולות. צריך לתת לחורש הטבעי לגדול.

לא אנחנו אמרו תושבי הישובים בכרמל. אנחנו אוהבים לגור בתוך היער. אנחנו לא רוצים אזורי חיץ סביב הישובים שימנעו מהשריפות להתפשט אל תוכם – וחוץ מזה מי יתחזק את אזורי החיץ האלה? ומה יהיה בהם?

לא אנחנו אמרו היהודים – אנחנו נטענו את היערות האלה, שילמנו עבורם, סידרנו אותם כך שישראל תיראה קצת כמו שוויצריה – אפילו מנענו מהעדרים של הבדואים לדלל את הצמחיה. זה הערבים ששורפים את היערות.

לא אנחנו אמרו הדרוזים, תושבי הכרמל. מה השתגענו לשרוף לעצמנו את הבית?

לא אנחנו אמרו ראשי מערכת החינוך? האם אנחנו צריכים ללמד אנשים איך לחיות בארץ שיש בה חמסינים? ושיש ימים שבהם אסור להדליק אש במקומות מסויימים?

זה היינו כנראה אנחנו, אמרו שני נערים שעשנו נרגילה וזרקו את הגחלים שהציתו את האש.