לונדון – רשמים תכנוניים

ביקור בלונדון של חמישה ימים מביא בעקבותיו הרבה מחשבות על תכנון ערים, תחבורה ציבורית והמרחב הציבורי. דבר ראשון זה תענוג לראות איך התחבורה הציבורית עובדת, תדירות הרכבות, האוטובוסים, המידע, הקישוריות, הנוחיות של שימוש בכרטיס אחד לכל האמצעים. בכל מקום יש עבודות של המשך פיתוח הרשת. בעיקר הפרוייקט הענקי של crosslink, שחוצה את כל לונדון רבתי ממזרח למערב דרך מרכז העיר. פרוייקט גדול נוסף, והשקעה משמעותית ביותר היא פיתוח רשת דרכי אפניים מהירות, דרך הרחובות הראשיים ביותר, וזאת במטרה להוריד נוסעים ממערכת התחבורה הציבורית שהיא עמוסה מדי. בכל מקום שיש עבודות, יש גם שלטים ברורים שמסבירים את מהות העבודות, מה מטרתן, ומה ייצא מהן לאזרח הפשוט, ואיפה אפשר לקבל עוד אינפורמציה.

הייתי כבר די הרבה פעמים בלונדון, אבל הפעם התגוררנו במזרח העיר בוויטצ'פל, רובע המהגרים הקלאסי של לונדון, שקולט עכשיו את המהגרים האחרונים. צעירים משכילים מדרום אירופה ומזרחה, שמגיעים ללונדון כדי למצוא עבודה – ויש. זה משנה את אופי הרובע, שהיה תמיד רובע פועלים ומעמד נמוך, והופך אותו להיפסטרי יותר, עם בתי קפה ופאבים בהתאם – אבל עדיין עם התערובת של כל ההגירות האחרונות: מבנגלדש ופקיסטן, אפגניסטן ורוסיה. מוויטצ'פל מרחק הליכה קצרה לשורדיץ' שעכשיו הוא מרכז החדשנות בעיר, העיצוב והאמנויות. ניתן לראות שם את החידושים האחרונים בתחום העירוניות ה"קלה". התערבויות זולות יחסית שמאפשרות פיתוח כלכלי וחיים אורבניים, כמו למשל אוסף המכולות הזה שמהווה מגוון עסקים למטה, ולמעלה בר ענק עם מרפסת גג, לכל הצעירים, או מגרשי חניה ותחנות דלק שהוסבו לחצרות של אוכל רחוב המוגש מעגלות.

מאחורי הפרויקט הזה מציצה תחנת הרכבת החדשה של האוברגראונד – פרויקט נוסף של שיפור תחבורתי שבו בקלות ובמחיר זול יחסית, עשו שימוש בקווים וזכויות דרך ישנות של הרכבת כדי להוסיף שירות לאזורים ולכיוונים שלא היו משורתים היטב, בעיקר קווים פריפריאליים, ובמזרח לונדון.

לראשונה ביקרתי במוזיאון העיר לונדון, המראה את ההיסטוריה של העיר וסביבתה מהתקופה הפרה היסטורית ועד ימינו. תצוגה צפופה ומעולה המתאימה מאוד גם לילדים. במיוחד ריגש אותי המיצג הזה של המפה של צ'רלס בות', שהיה הראשון למפות באופן מרחבי את המצב הסוציו-אקונומי בעיר של סוף המאה ה – 19. אפשר לראות במפה הזו את אחת ההתחלות של תכנון הערים המודרני. החדר ממש מכניס אותך תוך המפה, ובמסך המרכזי אפשר לשוטט בכל העיר ולראות את המצב כמו שהיה בסוף המאה ה- 19.

Booth map exhibit

מוזיאון העיר לונדון נמצא ליד הברביקן. פרוייקט של שיקום עירוני משנות ה- 60 וה- 70 של המאה הקודמת, שנעשה על טהרת ההפרדה בין הולכי רגל והמכוניות. הפרדה שהיום היא ממש לא רלוונטית במרכז העיר של לונדון, משום שממילא בעקבות החלת אגרת גודש במרכז העיר פחת מאוד מספר המכוניות. כך, למרות שהמרחב הציבורי בתוך הברביקן נעים וירוק, הוא ריק מאנשים, אשר ממשיכים ללכת ברחובות למטה שהם לא נעימים בעליל. הרשויות בעיר מודעות לכך, ועל כן יש עכשיו תכנית לכל האזור שמסביב לברביקן (שהוא בעצם מתנ"ס של העיר לונדון עצמה – כלומר אותו חלק של המטרופולין שהוא הגרעין ההיסטורי שלו מה שנקרא בדרך כלל הסיטי). באותו הערב שביקרנו שם אמור היה להיות שם דיון בתכנית, ולקראתו היו מסמכי התכנית פרושים לבקרת הציבור.

אולי הדבר הנחמד ביותר שקורה בלונדון בשנים האחרונות הוא השיפור במרחב הציבורי להולכי הרגל. במיוחד יפה האופן שבו הוחייתה הגדה הדרומית של התמזה, שאני זוכר אותה מתחילת שנות ה – 80, כמקום שפשוט לא היה. למעט ליד מרכז התרבות שכלל את אולם הקונצרטים והתיאטרון הלאומי אי אפשר היה ללכת ליד הנהר, והיום כולו מחובר בטיילת נהדרת, המחברת את המרכז הזה עם הטייט מודרן, הגלובס המחודש, בורו מרקט (שהוא שוק של אוכל איטי ומקורי, שנמצא ממש מתחת לצומת רכבות עילית) ועכשיו גם עם ה"שארד" גורד השחקים החדש שנוסף ללונדון (הגבוה ביותר באירופה כמדומני) שנמצא ממש לידו.

הטיילת בגדה הדרומית מלאה ביום שבת אביבי

בורו מרקט מלא וגדוש באנשים ובמטעמים, ומעליו מתנוסס "שבר הזכוכית"

חופשה בספטמבר

כל כך מעט צריך בשביל חופשה טובה. ים וחוף של ספטמבר, מעט אנשים, מלון פשוט ומטויח לבן, ים כחול ושמשיות צהובות. אוכל מקומי פשוט ויין אדום חזק.

ככה זה נראה מלמטה

האורבניזם הפשוט והאפקטיבי של מסינה

ב – 28 לדצמבר 1908, החריבו רעידת אדמה חזקה וצונמי בעקבותיה את מסינה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שרעידת אדמה החריבה את העיר הזו שנוסדה על ידי מתיישבים יוונים במאה השמינית לפני הספירה (וויקיפדיה). כך שהעיר שאנחנו רואים היום היא כולה פרי תכנון עירוני קלאסי של המאה ה-19. התכנון נעשה על ידי מהנדס העיר לואיגי' בודזי, והבנייה עצמה לקחה כשלושים שנה, ובעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה ובזמן השלטון הפשיסטי של מוסוליני. אחד העקרונות של התוכנית היה לבנות בניה נמוכה של עד 4 קומות, ורחובות רחבים שיאפשרו הימלטות מהירה של האוכלוסייה במקרה של רעידת אדמה – וזאת כלקח מהעובדה שעיקר ההרוגים באירוע לא היו מרעידת האדמה, אלא מחוסר היכולת להימלט מן העיר לפני ששטף אותה הצונמי.

קטע מתכניתו של בורדזי לשיקום מסינה בעקבות רעידת האדמה של 1908

התכנית שאנו רואים היא פשוטה מאוד, ומוקד האוריינטציה שלה הוא הנמל, המחבר את העיר עם החוף של קלבריה ואיטליה כולה ממול. ניתן גם לראות בפינה השמאלית התחתונה של הנמל את תחנת הרכבת הימית, שאליה, באמצעות המעבורת הגיעו הרכבות מהצפון. את המישור הגדול יותר, הנמצא ממול צידו הצר של הנמל חוצה שדרה מרכזית אחת ברוחב 30 מ'. לאורך צידו הרחב של הנמל נמתח ציר נוסף שלאורבו הקתדרלה ובניין העירייה. ציר זה היה צריך להיות פתוח מצידו האחד לחזית הים של העיר, אך במשך השנים נבנו לאורכו בניינים גם מצד הנמל, ומשמעותו אבדה במידה רבה, אם כי הוא הפך להיות רחוב הגיוני יותר מבחינה כלכלית משום שהוא משרת שימושי קרקע משני צדדיו. בנקודת המפגש בין שני הצירים הללו נמצאת הככר המרכזית הרחבה, שגודלה 180X120 מ' (להשוואה גודלה של ככר רבין, מדופן רחוב לדופן רחוב הוא 160X260 מ'). גודל הבלוקים העירוניים יחסית קטן בין 50X50 ל – 60X60 מ', והרחובות יחסית רחבים. הצרים בהם הם ברוחב 15 מ', הבינוניים ברוחב 20 מ' והרחבים בין 27 ל – 30 מ'. התוצאה היא שהיחס בין המרחב הציבורי לפרטי הוא כ – 40%, כאשר רובו המוחלט של השטח הציבורי הוא רחובות וככרות. הבלוקים הקטנים (דומים מבחינת גודלם לאלה של העיר העתיקה של באר שבע, או לפורטלנד) גם יוצרים יחס גבוה יחסית בין חזית הרחובות של הבניינים ושטחם, חזית המאפשרת ריבוי של חזיתות מסחריות פעילות לאורך הרחובות.

כך, למרות שמדובר בעיר קטנה יחסית (כ – 250,000 תושבים) בירתה של פרובינציה נידחת בדרום העני של איטליה, ולמרות המשבר הכלכלי הפוקד את אירופה ואיטליה במיוחד מזה יותר משש שנים. עדיין יכולה כל עיר בישראל להתקנא במספר החנויות, בתי הקפה, וחיי הרחוב הפעילים שיש למסינה, במיוחד למשך אותן שלוש שעות של טיול אחרי הצהריים בין 5 ל – 8 בערב שנראה שכמעט כל נפש בעיר יוצאת לטייל במרכזה. יש להוסיף לכך את העובדה כי מזה יותר מעשור שיש למסינה קרונית חשמלית המחברת את הנמל ותחנת הרכבת עם קצה העיר, ואשר עוברת כמובן במרכז השדרה המרכזית של העיר. הגדילו לעשות הסוחרים של מרכז העיר שדרשו מן העירייה ליצור אי להולכי הרגל בטווח של שני רחובות מכל צד של השדרה, ובעומק של כ – 7 בלוקים כולל הככר. האי עצמו נעשה כניסיון בינתיים, באמצעים מינימליסטיים, בין השאר משום שאין כרגע לעיר את הכספים הדרושים להשקעות ניכרות במרחב הציבורי.

הככר המרכזית עצמה, על גודלה העצום רוככה על ידי זה שנשתלה בצפיפות בעצי פיקוס מצלים כך שהיום היא נתפסת יותר כיער אורבני מאשר כככר רחבה. מתחת לעצים ספסלים וקיוסקים, וביניהם תחנת הקרונית החשמלית.

מבט על הככר המרכזית של מסינה

הככר הראשית של מסינה עם תחנת הקרונית החשמלית

הבניה עצמה של העיר מחדש לקחה יותר משלושים שנה. על הבסיס האורבני הזה נבנו הבלוקים בבניה מסוגים שונים וברמות שונות של אדריכלות לאוכלוסייה שונה מבחינה כלכלית. בתמונות שלהלן ניתן לראות כמה דוגמאות. לא אדריכלות גדולה בשום מבחן, אבל היסודות החזקים מבחינה עירונית, והבניה שמשלימה אותם ביצירת דפנות חיות לרחוב. הנה כמה דוגמאות:

בניינים "איכותיים" יותר לאורך השדרה הראשית

בניינים איכותיים פחות לאנשים פחות אמידים

וגם בניה מודרנית יותר משנות ה- 60 או ה – 70

חלק מהבלוקים פותחו כפרוייקט אחד, למרות שהוא מורכב ממספר בניינים, על פי הקוד האורבני והצורך לאפשר מספיק שטחים פתוחים לבריחה של התושבים במקרה של רעידת אדמה. במקרה כזה החצר הפנימית בין הבניינים היא משותפת, והפרוייקט מתפקד במידה מסויימת כקהילה סגורה – מסתבר שגם זה הומצא מזמן.

שער נעול לחצר הפנימית וילדים משחקים בחצר

שנה טובה

שנה טובה לקוראי הבלוג.

מקבץ התמונות היפות ביותר (לדעתי) מהמקומות שהייתי בהם וטרחתי לצלם בשנה שעברה.

סרטון נחמד של ניתוח הככרות של רומא במפת נולי באמצעות הקטגוריות של רוברט קרייר

בזמנו כתבתי כאן על מפת נולי שהיא אחד מהדרכים היסודיות ביותר למפות ולנתח את המרחב העירוני. בסרטון המצורף ניתן לראות ניתוח של ככרות של רומא כפי שהן מופעות במפה באמצעות הקטגוריות של רוברט קרייר, ולא כפי שכתוב כאן ליאון קרייר רוברט גם הוא אדריכל והוא אחיו הבכור של ליאון, בספר Urban Space.

הניתוח מעניין והסרטון נחמד, אבל כמו שנשארים בסוף קריאת הספר של קרייר, השאלה היא אז מה? מה הקטגוריות הללו אומרות לגבי ההיווצרות של הככרות הללו, לגבי השימוש בהן, התחושה של אנשים בתוכם, ההתאמה בין המרחב והפעילות שקורית בתוכו. לגבי הקשר בין המרחב הדו-מימדי והבינוי התלת מימדי שסביבו? בסופו של דבר, הניתוח המרחבי הטהור הוא די ריק מתוכן.

יודן

Categorizing the Giambattista Nolli Map via Leon Krier's Urban Space Diagrams on Vimeo on Vimeo

היה ב-Categorizing the Giambattista Nolli Map via Leon Krier's Urban Space Diagrams on Vimeo.

ידידי ראובן מגידו בבלוג על ההצלחה של טיילת רחוב 3 בסנטה מוניקה

ראובן מגידו הוא חבר טוב. הכרנו ב – 1998 כאשר הנחינו יחדיו קבוצה של סטודנטים בטכניון בסדנא משותפת לסטודנטים ישראלים, פלשתינים ואיטלקים בפאלרמו. באותה הזדמנות הכרתי גם את אשתי מרינה.

ראובן ואשתו חזרו, מסיבות כלכליות, וגם כדי להיות ליד בתם ללוס אנג'לס, מתגוררים ועובדים בלונג-ביץ'. בשנים האחרונות ראובן פיתח בלוג מצולם על הבנת ארכיטקטורה. והבלוג מלווה בכתבות מופיע לפעמים בכתב העת: Cultural Weekly.

בכתבה הזו ראובן מפנה את המצלמה שלו למרכז העיר סנטה מוניקה, קצת מצפון ללוס אנג'לס לאורך החוף של האוקיינוס, ובעיקר לשוק האיכרים שתופש בלוק של רחוב למשך הבוקר ביום אחד בשבוע, ולטיילת רחוב 3 – רחוב הליכה שעשה טרנספורמציה לעיר ולמרכז שלה.

ממליץ מאוד לראות גם את הסרטים האחרים שלו כאן.

Urban Design | How Santa Monica’s Third Street Promenade Made It | Rick Meghiddo | Cultural Weekly.

פיאצות בנפולי

לאחר ההשתתפות בפורום העירוני העולמי היו לי יומיים לטיול בנפולי. נפולי היא העיר הצפופה באירופה. והדחיסות הזו ניכרת גם במרחב הציבורי – קשה מאוד להשיג זויות צילום ועל כן כמעט את כל הפיאצות הייתי צריך לצלם בפנורמות הנה כמה מהן:

נתחיל מן הים זו איננה ממש פיאצה אלא מרחב עירוני שבין הארמון המלכותי הענקי, הנמל והרחוב היורד בשיפוע מככר אספת העם (Piazza Plebiscito) אל החוף. אוניות הטיולים הגדולות העוגנות בנמל יוצרות את הדופן השלישית של המרחב, והדופן הרביעית פתוחה אל הים.

ככר אספת העם היא ככר ברוקית טקסית, שמטרתה לשמש מרחב גדול מספיק כדי הארמון הענק שמפתחו אני מצלם את התמונה (בפנורמה שעשויה מחמש תמונות) יוכל לעשות את רושמו. זוהי כמובן ככר ההפגנות ועצרות העם הגדולות בנפולי – אך אין סביבה הרבה חיים וברוב הימים היא גם ריקה מאדם. מעניין איך האכסדרה המרכזית, והכנסיה שממול השער ממסכות את הבניינים המטפסים על הגבעה שמאחורי הככר ונותנים לה את הסימטריה שלה.

וממול לככר החצר הפנימית של הארמון:

גם היא מעין ככר ששימשה את החצר המלכותית. והקשר הצירי בין שתי הככרות:

ממשיכים צפונה מככר אספת העם, וצמודה אליה ככר טריאסטה וטרנטו – שאליה מגיע מצפון רחוב טולדו, שהוא היום הרחוב הראשי של העיר. ככר זו מוקפת משני צדדים בבניינים רגילים ובתי קפה, ומצד מזרח מפנה אליה את צידו תיאטרון סן קרלו – בית האופרה של נפולי. הכיפה שאפשר לראות מציצה מאחור היא המרכז של הגלריה אומברטו שהיא מרכז קניות ומשרדים מקורה הדומה לגלריה המפורסמת של מילנו (אך יותר גדולה ממנה).

אנו ממשיכים לעלות בויה טולדו. במרחק של כ – 800 מ' אנו מגיעים לככר נוספת: Piazza della Carità זוהי כר מודרנית יותר שקיבלה את עיצובה בשנות ה – 30 בזמן השלטון הפשיסטי:

אנחנו ממשיכים לעלות בויה טולדו, וברגע מסוים ללא כל אירוע מיוחד לאורך הרחוב נגיע לרחוב בנדטו קרוצ'ה – הנקרא על ידי הנפולטנים Spaccanapoli כלומר הרחוב החוצה את נפולי לשניים. זהו המרכזי משלושת הרחובות הדקומניים של העיר היוונית ניאפוליס, ויחד איתו נגיע לככר סנטה קיארה שליד המנזר של סנטה קיארה.

אפשר לראות את הציר המטפס על הגבעות ואת הככר הימי בינימית בצורתה, אם כי רבים מהבניינים שסביבה עוצבו ברנסנס ובבארוק.

מן הכיוון השני ניתן לראות איך הדורות השונים של האדריכלות בעיר משוחחים זה עם זה. החזית הגותית של המנזר מימין, המגדל הרנסנסי, והחזית הבארוקית של הכנסיה החדשה של ישו משמאל:

נמשיך ללכת עוד בספקנפולי עד שנגיע לככר סן דומניקו הראשית. המעניין בככר הזו הוא שבניגוד למה שקורה ברוב הככרות שאליהן פונה החזית הראשית של הכנסיה, במקרה הזה הכנסיה מפנה אל הככר את אחוריה, והכניסה אליה היא אם כן דרך האבסיס.

ומצד שני:

אחד הדברים המעניינים בהתבוננות בתמונות הוא הנוכחות הגדולה יותר של אנשים בככרות האינטימיות והמורכבות יותר של העיר הימי-ביניימית – לא שהיו בהן בהכרח יותר אנשים, אך המרחב המצומצם יותר, הצפיפות יצרה מצב שכמעט תמיד היו אנשים בקדמת התמונה. אך יש משהו גם מאוד נפולטני בתחושה הזו של נוכחות פיזית קרובה ממש בפנים. לא שמתי לב בכלל לנוכחות הזו עד שלא הסתכלתי בתמונות, משום שזו התחושה שיש לך בהסתובבות בתוך העיר העתיקה, המרובדת והאנושית כל כך הזו.

זה המסלול שהלכתי:

מודעות לאדריכלות

מודעות לאדריכלות

ידידי ראובן מגידו אדריכל שמתגורר היום בלונג ביץ' יוצר סרטים קצרים על בניינים ומקומות. ישנה סדרה של סרטים הקשורים ללונדון ולאולימפיאדה, והאחרון על הפארק המרכזי של לוס אנג'לס.

מומלץ

עיר הררית (מודיקה) בערב

שמים מעל חיפה