ארכיון קטגוריה: מקומות טובים

חופשה בספטמבר

כל כך מעט צריך בשביל חופשה טובה. ים וחוף של ספטמבר, מעט אנשים, מלון פשוט ומטויח לבן, ים כחול ושמשיות צהובות. אוכל מקומי פשוט ויין אדום חזק.

image

ככה זה נראה מלמטה

image

ידידי ראובן מגידו בבלוג על ההצלחה של טיילת רחוב 3 בסנטה מוניקה

ראובן מגידו הוא חבר טוב. הכרנו ב – 1998 כאשר הנחינו יחדיו קבוצה של סטודנטים בטכניון בסדנא משותפת לסטודנטים ישראלים, פלשתינים ואיטלקים בפאלרמו. באותה הזדמנות הכרתי גם את אשתי מרינה.

ראובן ואשתו חזרו, מסיבות כלכליות, וגם כדי להיות ליד בתם ללוס אנג'לס, מתגוררים ועובדים בלונג-ביץ'. בשנים האחרונות ראובן פיתח בלוג מצולם על הבנת ארכיטקטורה. והבלוג מלווה בכתבות מופיע לפעמים בכתב העת: Cultural Weekly.

בכתבה הזו ראובן מפנה את המצלמה שלו למרכז העיר סנטה מוניקה, קצת מצפון ללוס אנג'לס לאורך החוף של האוקיינוס, ובעיקר לשוק האיכרים שתופש בלוק של רחוב למשך הבוקר ביום אחד בשבוע, ולטיילת רחוב 3 – רחוב הליכה שעשה טרנספורמציה לעיר ולמרכז שלה.

ממליץ מאוד לראות גם את הסרטים האחרים שלו כאן.

Urban Design | How Santa Monica’s Third Street Promenade Made It | Rick Meghiddo | Cultural Weekly.

שימור ותוספות בגאולה

יש גם פנים חיוביות למצוקת הדיור ועליית מחירי הנדל"ן. השיקום העירוני הזוחל מתחיל להגיע למקומות יותר שוליים. כך אפשר לראות בתים משתפצים ובניינים חדשים נבנים בשכונת גאולה, בפאתי שוק הכרמל, מצד נחלת בנימין וגם ממערב לכרם התימנים ובכרם התימנים עצמה.

ברחוב גאולה לקח יזם שני בנינים סמוכים, והפך אותם לפרויקט אחד, אבל משום שאחד הבנינים היה לשימור, השכיל האדריכל לשמור על החזית של אחד הבנינים, גם להוסיף כמות מכובדת למדי של אחוזי בניה, וגם לא לפגוע בקנה המידה של הרחוב.

במבט ממורד הרחוב כמעט ולא רואים את תוספות הבניה שמציצות קצת מלמעלה. הבנין עם המרפסות הסגורות האפורות הוא בנין חדש לגמרי, וזה שמעליו הוא הבנין לשימור, מכאן זה נראה כמו שני בנינים נפרדים השומרים על הקצב של חזיתות הבנינים ברחוב.

הבנייינים יוצרים חזית פעילה לרחוב, אפילו אם צריך לעלות כמה מדרגות בגלל השיפוע, וכנראה בגלל הצורך להכניס קומת חניה לא עמוקה מדי. הצירוף של שני המגרשים למגרש אחד מקל מאוד על בנית החניה התת-קרקעית ומקטין את מספר ההפרעות למדרכה של הכניסות לחניה. בין שני המבנים ניתן לראות את המעבר המוביל אל חדר המדרגות החדש המשרת את שני הבנינים. הבנין החדש אומנם בנוי בשפה מודרנית יותר, אבל שומר על מאפיינים של קנה מידה, ואנכיות הפתחים המאפיינים את הבנין ישן, גם החלוקה של החזית לשלוש רצועות אנכיות  חוזרת על עצמה בבנין החדש.

מהזוית הזו ניתן לראות את הכמות הגדולה של תוספות שניתנו לבנין. משלוש קומות הוא הפך לחמש וחצי קומות. אבל ההשגה לאחור של הקומות העליונות, והשמירה על קנה המידה האופקי של החזיתות ועל המסות הנפרדות של הבנינים המקוריים המתאימות לבנינים שמסביב עזרה לשמור על כך שאיכות המרחב הציבורי נשמרה ואף שופרה על ידי הבנינים החדשים.

לא רחוק משם, בפינת רחוב האר"י ישנו בנין נוסף שהיה וילה דו-קומתית. לבנין נוספו עוד שתי קומות וכאן נקט האדריכל בדרך שונה. במקום לנסות ולהתאים את התוספת לקיים, הוא בחר להקצין את הקונטרסט ביניהם.

כמות הבניה הוכפלה כמעט, ויש ניסיון על ידי השגת התוספת לאחור להקטין את ההשפעה על הבנין המקורי. אבל אולי משום שכאן המגרש הוא פינתי ואפשר לראות את האגף החדש כולו מהצד, התוצאה הסופית נראית גולמנית משהו, נראה כאילו הבנין החדש "רוכב" על הבנין הישן. אולי דווקא במקרה הזה היה יותר נכון להוסיף קומה שלישית ואגף צידי באותה שפה אדריכלית, כאילו הבנין כולו הוא מאותה תקופה.

מה שאינכם יכולים לדעת שבחצר הקדמית של הבנין הזה היו שני עצי פיקוס ענקיים שהפכו את הפינה הזו לייחודית מאוד – הם כמובן לא שרדו את השיפוץ וחבל.

 

מבחר תמונות מאוקספורד, באת' ודרום מערב אנגליה

הבוקר חזרתי משבוע באנגליה. הייתי בכנס באוקספורד, סמינר ומפגש חוקרים בלונדון ונסעתי עם מרינה לטייל בסוף שבוע בבאת', ודרום מערב אנגליה. הנה תמונות מיצגות מכל אחד מהמקומות שהיינו בהם עד יום שבת. עדיין לא הורדתי את התמונות מהיום האחרון. ללא ספק המקום היפה ביותר שהיינו בו היתה הקתדרלה של וולס (Wells) וסביבתה.

אתחיל דווקא מאוקספורד שהיתה הנקודה הראשונה בנסיעה שלנו. למרבה הצער גנבו לנו שם תיק במלון ביום האחרון כאשר השארנו את החפצים למשמרת לאחר הצ'ק אאוט. התייחסו אלינו גם בצורה מחפירה אחרי כן. אם אתם נוסעים לאוקספורד. הימנעו מ- Parklands B&B.

מאוקספורד בחרתי דווקא להראות את הפרט הזה של האישון המחזיק את הקשתות בקרייסט צ'רץ'

בלונדון בחרתי מקום לאורך התעלה של צפון לונדון בקטע המחבר בין קמדן טאון וקינגס קרוס

אל תחמיצו הליכה לאורך התעלה הזו שמחברת בין תחנת פדינגטון, ונציה הקטנה, ריג'נטס פארק, קינגס קרוס ואיסלינגטון. מה שבמיוחד מצא חן בעיני במקום הזה הוא הצניעות של הבנינים החדשים, ואיך הם יוצרים יחד עם הבנין הישן חצר משותפת לאורך התעלה.

 

בבאת' בחרתי דווקא בקטע של רחוב יוניון הרחוב הראשי של העיר

נסעתי לבאת' בעיקר כדי לראות את העיצוב העירוני המפורסם של האב והבן וודס. הככר המרובעת, העגולה והסהר המלכותי. הבעיה היא שהתמונות שלהם לא נותנות מושג על העוצמה של העיצוב העירוני של המרחבים הללו. הם הרבה יותר חזקים ממה שדמיינתי לעצמי. אבל יש בה עוד הרבה יופי עירוני וחיים של עיר קייט משגשגת (תמיד היתה כזו) וכיון שהיה יום שבת הרחובות היו מלאים.

 

וזה החצר של הקתדרלה בוולס

והמדרגות המפורסמות העולות מהכנסיה לאולם הפגישות של הנאמנים

לוולס הגענו במקרה. במלון בבאת' ראיתי עלון על הקתדרלה ונזכרתי שראיתי בתמונות בספרי היסטוריה של האדריכלות את קשת הצלב המיוחדת המחזיקה את המגדל (פיתרון ימי-ביניימי לשקיעת היסודות), ואת המדרגות המפורסמות הללו בספר של אלכסנדר. הכנסיה היא פשוט יופי צרוף. ביום שבת התקיים גם יריד מחוץ לקתדרלה בככר העיר, בתוך הקתדרלה התקיימה טבילה, ולידה ישנו רחוב המגורים העתיק ביותר באנגליה שעדיין בשימוש רגיל. גם הוא מקסים בפשטותו ויופיו.

עדלידע בחולון – גלית ירושלמי מתארחת בבלוג

מופעי רחוב, תהלוכות, מצעדים וקרנבלים למיניהם, גורמים לנו לתפוס את הרחוב שלנו כמשהו אחר: הסביבה המוכרת משנה את פניה לכמה שעות או מספר ימים: רחובות סואנים הופכים בן לילה לנחלת הכלל, לנגישים לכל, לשוויוניים הרבה יותר. ההיררכיה בין תנועת כלי הרכב להולכים ברגל כמעט ומתבטלת – ליום אחד הרחוב של כוווולם.

הפיכת הרחוב לכזה נותנת לאזרח תחושה שיש לו חלק בעיר, שמישהו מפנה לו מקום וזמן, שהעולם מורכב מאנשים רבים כמוני וכמוך ששואפים לצאת להיפגש ו"לכבוש" שטח, שבאופן יומיומי משמש לתנועת כלי רכב. יש בזה מתחושת ההישג שבהליכה באמצע הכביש, באזור ששייך ביום יום לרכבים המאיימים על הולך הרגל.
למרות שבארצנו מתקיימים תדיר אירועים מסוג זה כמו: מצעד צבאי בזמנו, מצעד גאווה מול חופי תל אביב, מופעי רחוב ותהלוכות (רחוב יפת ביפו, ואדי ניסנאס בחיפה) ישנו אירוע שלדעתי מיצג ועולה על כולם באיכותו, זוהי העדלאידע בחולון.
זוהי השנה ה-16 בה מתקיימת העדלאידע בחולון, אירוע שהפך למסורת, וככל הנראה לעדלאידע המרכזית בישראל. השנה בקרו בה לפי הערכות המארגנים כ-250,000 איש, זאת בשעה שמספר התושבים בעיר עומד רק על 168,000.
העדלאידע בחולון מהווה אירוע אורבני ייחודי, כשפעילות הולכי הרגל בשיאה: המון מתקבץ לצפות בתהלוכה ובתחפושות של המשתתפים והצופים כאחד, המדרכות עמוסות וכמעט שאינן יכולות להכיל את הנוכחים. הכבישים ברחובות הסמוכים פנויים מתנועת כלי רכב ומאפשרים הליכה חופשית.
מסלול העדלאידע מתחיל ברחוב סוקולוב, המשך לרחוב וייצמן ועד לרחבת בית העירייה, שם מתקיים אירוע מסכם. לפי הפרסומים הציגו השנה באירוע 4,000 איש בהם מאות אמנים, שחקנים, נגנים, רקדנים, מתעמלים, אמני גלגיליות שהופיעו עם 20 מיצגי ענק ומתקנים נעים.
השנה הוקדשה העדלאידע לציון יום הולדת 60 למדינה, התחושה לאורך המסלול הייתה חגיגית ביותר, באווירה קרנבלית הופעלו כל החושים: המוזיקה ליוותה את הצועדים, ילדים מחופשים נרגשים ומתרוצצים, דגלים צבעוניים מתנופפים מכל עמוד אפשרי, והשמש השרבית חיממה את האווירה עוד יותר. בלט הרצון לקחת חלק באירוע לראות את המופעים כצופה בתהלוכה, אך גם להופיע ולהציג לראווה את התחפשות.
העדלאידע היתה הזדמנות טובה לבחון את הרחוב המסחרי הראשי של חולון. רחוב סוקולוב, החוצה את חולון ממזרח למערב, משנה בדרך את שמו לשדרות דב הוז, ולכל אורכו משולבים בו מגורים ומסחר בבניינים בני 3-4 קומות.

אירוע כעדלאידע, נותן דגש לפעילויות ואירועים המתרחשים באופן סדיר ברחובות שניתן לקרוא להם – טובים. רחובות "טובים" הם רחובות בהם מתקיימת פעילות חברתית עם אפשרות לשהייה נוחה ברחוב: במרחב הציבורי והפרטי, כמו בבתי קפה ומסעדות כשהיושבים בם צופים ונצפים. ברחובות אלו ההזדמנות למפגשים אקראיים בין אנשים גדלה.
יאן גאהל אשר סקר פעילות ברחובות רבים ברחבי העולם (Gehl) מדרג את הפעילות האנושית ברחוב לפי שלושה סוגים: הכרחי, אפשרי וחברתי. במהלך השנה הפעילות העיקרית של הולכי הרגל ברחוב היא פעילות פונקציונאלית, הכרחית: קניות וסידורים הכרחיים. ברחובות טובים ישנם תנאים נאותים לקיום מגוון רחב של פעילויות הכרחיות. פעילות זו מתרחשת באופן שגרתי ברחוב סוקולוב, שמהווה דוגמא לרחוב מרכזי משולב מסחר ומוסדות. למרות העובדה כי פעילויות הכרחיות נעשות ללא כל קשר לתנאים שמציעה העיר והרחוב, , ניתן לומר כי במהלך השנה רח' סוקולוב אכן מציע תנאים טובים לפעילויות הכרחיות: מדרכה רחבה ומוצלת ברובה, נגישות גבוהה להולכי רגל, ורצף חנויות לאורך דפנות הרחוב.
עם זאת, בעדלאידע הפעילות ההכרחית (פונקציונאלית) נעדרה מהרחוב. היקף הקניות בשעת העדלאידע היה מצומצם, ומיעוט אנשים נראה מבקר לצורך סידורים (יום שישי).
לשיטתו של גאהל, העדלאידע יצרה שפע פעילויות חברתיות: המבקרים צפו, הקשיבו ויצרו קשר עם אנשים אחרים, לעיתים היו אלו תגובות לתחפושת מסוימת ולפעמים היו אלו דיאלוגים תוך ניסיונות לתפוס עמדה טובה יותר לתצפית על התהלוכה. המעורבות של המבקרים בתהלוכה היתה גדולה בזכות היכולת של כולם להתחפש, לא רק של המציגים אלא גם של המבקרים. הדבר איפשר למעשה השתתפות אקטיבית במתרחש ברחוב (מחופשים) או פאסיבית (ללא תחפושת). למבקרים באירוע היתה אפשרות לבחור בין האירועים במקומות השונים– והם בחרו לעבור את חווית החגיגה הפורימית דווקא בחולון.
כל המרכיבים האלו עונים על הגדרתו של גאהל ל"פעילויות חברתיות", הדורשות את דרגת החופש הגדולה ביותר של המבקר, הוא מגיע לרחוב כי הוא יודע כי יפגוש עוד אנשים רבים והוא יהיה חלק מהמון.
נראה כי בשאר ימות השנה הפעילויות האופציונאליות הן הפעילויות החסרות ברחוב סוקולוב. פעילויות מסוג זה מתקיימות במקומות המציעים שהייה נוחה, ובטוחה ומגדילים את אפשרויות הבילוי לאורכו של הרחוב. מקומות כאלו יכולים להיות חלק מהמרחב הציבורי, כפינות ישיבה או בתי קפה ודוכני מזון היוצרים סביבם התקהלות ועצירה מהליכה ברחוב.

לסיכום, האירוע עצמו הגביר את תחושת הזהות והשייכות של התושבים, את גאוותם בעירם ומחדד את ההבנה שהרחוב שייך גם להולך הרגל לא רק לרכבים, וכי ניתן לנצל את המרחב הציבורי גם מעבר לסידורים יומיומיים. אירועים כגון אלו ישפרו את היחס של התושבים עצמם לסביבתם ולכן גם את איכות חייהם! איכות חיים שנמדדת לא רק בנגישות למוסדות ולעבודה כי אם בתחושת קהילתיות, פעילות חברתית מחוץ לבית וגאווה מקומית.
הקהל העצום שבא לרחובות העיר חולון, מראה כי יש ביקוש לאירועים פתוחים במרחב הציבורי- עירוני. חולון, כעיר ללא משאבים ייחודיים (ים, אטרקציות תיירותיות וכו'), עושה שימוש ברחובותיה ובשטחים הציבוריים אחרים כגנים והופכת אותם לאבן שואבת עבור תושבי הארץ כולה.

חמש תמונות מרודוס וקסטלורידזו

חופשה באיי הים האגאי. היינו צריכים להיות שבוע בקסטלורידזו ושלושה ימים ברודוס במעבר. ביום השני מרינה שברה את הקרסול וחזרנו לרודוס לעשות צילום וגבס בבית החולים. חשבנו שנחזור הביתה בטיסה הראשונה שאפשר יהיה – ולא היה מקום באף טיסה יוצאת מרודוס.

שינינו כוון. מצאנו מלון לאורך חוף הים, עשינו טיולים ברכב, קצת בכסא גלגלים לאורך הטיילת, אני שחיתי בערב בים. אכלנו במסעדות טובות.

רודוס למרות כמות התיירים והנופשים היא מקום נעים מאוד להיות בו. בחרתי חמש תמונות מייצגות שמסבירות אולי למה:

 

סירת דייגים במפרץ של קסטלורידזו. הכחול והחום של הים וההרים והצבעוניות של הסירה. תחושת המרחב, ומצד שני סגירתו על ידי ההרים שממול.

 

 

חשיבותם של הפרטים הקטנים: הרוזטות והעלים והלטאות המהוות עיטור. שימו לב לדרוג המעבר בין הקיר והחלון משחקים של אור וצל והחזזית שצומחת על הקיר.

 

 

סמטה בעיר החדשה של רודוס. העיר החדשה היא מהמאה ה – 15 מאז הכיבוש התורכי אבל רק מעט ממנה נשאר בקנה המידה של אז. שימו לב לפרט המעבר בין המרכז לשוליים של הרחוב עם ריצוף בחלוקי נחל שחורים ולבנים.

 

 

לפעמים יש צורך במעט מאוד ליצור מקום, קיר אבן, מעט עצים לשבת תחתיהם בצל, שולחנות וכסאות בכחול ולבן, ותמנונים אדמדמים שמתייבשים בשמש.

 

 

איים בים בסוף היום. סופיות באין-סוף. הבטחה לשיבה חזרה

הבית ליד ברה (Bra)

לפני שלושה שבועות היינו שם. בבית של פרנקו ופרנקה שליד העיירה ברה. הבירה העולמית של תנועת האוכל האיטי (Slow Food). פרנקו ופרנקה הם חברים של חברים, שמאוד רצו שנכיר אלה את אלה. פרנקו החל את דרכו כבן איכרים מהאזור הזה, אח"כ ברח מהעוני והפרובינצליות והיה פועל בפיאט בטורינו. שם החל להיות פעיל באיגודים המקצועיים, והמשיך ללמוד. היה פעיל במאבקים החברתיים של שנות השבעים, ואח"כ התחיל לעבוד בהנדסה סביבתית. מזה שנים הוא מנהל עבור הממשל האזורי שירותים וחברות העוסקות בניהול סביבתי. פרנקה היא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה של טורינו.
לשניהם היה מאוד חשוב להכיר לנו את האוכל המיוחד והמוקפד של האזור הזה הלאנגה (Langhe) ידועים בעיקר בזכות שני דברים: הטרטופו הלבן – פטריה בעלת ריח חזק הגדלה מתחת לאדמה ונמצאת רק באזור הזה, והיין המיוחד העשוי מענבי נביולו. הנביולו, הברולו, והברברסקו. אבל חוץ מן היין, האזור מלא תרבות של אוכל: לחם, גבינות, בשר בקר מזן מיוחד שטופח כאן, נקניקיות שעל פי המסורת המציאו אותם היהודים כשחיו באזור, ושאוכלים אותן חיות (ללא בישול), ונקניקים מסוגים שונים.

זה הבית בו בילינו סוף שבוע נפלא של אכילה שתייה ודיבורים

האזור היה עני מרוד עד קצת אחרי מלחמת העולם השנייה. אז גילה לפתע העולם את הטרטופו, והיין המיוחד של האזור, ומאז מגיעים לכאן לקניות שפים ממיטב מסעדות ניו-יורק, פריז וטוקיו. ייצור היין התרחב, ישנם באזור כמה אלפי יקבים. רוב הכפרים עדיין קטנים, העובדים החקלאיים מגיעים לכאן לעונה, והתושבים מקפידים לפנות אותם בסופה.

 

נוף טיפוסי בלאנגה

כמו הרבה מקומות גם כאן יש הרבה סתירות. הפרובינציאליות והייחודיות המקומית הפכו לסחורה הנמכרת היטב בשוק הגלובלי ולמושא קנאה של אזורים אחרים, שיש להם תרבות קולינרית לא פחות מתוחכמת אך שלא השכילו לשווק אותה בהצלחה כזו. אך הרוגע והשקט, הנוף והחום הפנימי והשלווה שהיין הטוב משרה – העניקו לסוף השבוע שלנו שהיה עמוס בשיחות קלות וכבדות נוגה שלו, ושקט שעדיין ממלא אותי עד עכשיו.

כל הקבוצה בפוזה אופיינית

ובסופו של דבר אלה האנשים שעושים את המקום. ובעיקר פרנקו ופרנקה שנעימותם, ומאור פניהם והכנסת האורחים שלהם נסכו עלינו את השיכרון הגדול ביותר.

שנה טובה – הרחוב הכי טוב שראיתי השנה

שדרות פרדריקסברג בקופנהאגן – שדרה רב מסלולית שגיליתי השנה

 

 
השעה שעת בוקר יחסית מוקדמת, והרחוב עדיין ריק מאנשים. אבל שהדרה הזאת בהחלט יכולה להיחשב אחת היפות שבהן. ברובה היא שדרת מגורים, ומשמשת מרכז למה שנראה כרובע אמיד למדי. היא מובילה מככר יפה לכניסה לאחד הגנים הגדולים במרכז קופנהאגן. המיוחד בה הוא שכל התחום שאנחנו קוראים מרחב הולכי הרגל משדרת העצים החיצונית ועד לבניינים מוגדר כמרחב אחד, יש רק שתי אבני שפה,האחת למדרכה הצרה למדי, והשניה לאי התנועה מצד המסלול המרכזי, כל יתר המעברים מסומנים באמצעות דגמי ריצוף שונים והתעקלות של המשטח כדי לאפשר ניקוז. עוד יפה השימוש במעט חומרים והמינוריות והנינוחות של הכל, העצים הם כמובן השחקן הראשי בעיצוב. זהו רחוב שפשוט נעים ללכת לאורכו, לשהות בו, לחצות אותו, לגור מעליו.
 
שנה טובה לכל – שנה שבה נוסיף עוד קצת יופי ונועם לעולם ונוריד קצת כיעור וקושי

אור, מים ושמיים

ביקרתי לפני חודש בקופנהאגן אחרי יותר מעשרים שנה. יש לי תמיד חשש לבקר שוב במקום שאהבתי, משום שהוא השתנה ואני השתניתי ואי אפשר לשחזר אף פעם את המפגש הראשון. קופנהאגן מפורסמת בעולם כעיר שפיתחה מדיניות עקבית של חיזוק מרחב הולכי הרגל במרכזה ואני מלמד עליה בשיעורי. ללא ספק אין היא העיר היפה, העשירה, המעניינת או התרבותית ביותר באירופה. אבל הדנים קוראים לה: Wonderful Copenhagen והיא אכן כזו.
בילדותי נסעתי עם הורי לשנת שבתון בארה"ב. הימים הראשונים בבית הספר היו סיוט. לא הבנתי מילה, ישבתי בכתה והרגשתי כמו ילד קטן שלא יודע לדבר, כמו אידיוט. הרגעים היחידים של אושר באותם ימים היו שיעורי המוזיקה. לשיר אפשר גם בשפה שאינני מכיר אותה. אחד השירים שלמדנו אז היה השיר Wonderful Copenhagen מהסרט האנס כריטיאן אנדרסן של דני קיי.
והנה שתי תמונות שמתחברות לתמונות של ונציה בערב. האור של ערב, המים והשמים ברציף ניהאבן.

חגיגת המושיע בונציה

חלק מהיות עיר טובה היא חגיגות ציבוריות גדולות. חגיגות המציינות ימים חשובים בהיסטוריה של העיר ומאפשרות לתושבים להיות יחדיו במרחב הציבורי של העיר – לפעמים תוך הפגנה של היריבויות הפנימיות, אבל מתוך הזדהות עם העיר עצמה.
יצא לי השנה להיות בפעם הראשונה בחגיגת ה"מושיע" בוונציה. החגיגה מציינת את ישועת העיר מידי הדבר על ידי ישו, כמו הרבה חגיגות דומות בערים באיטליה (שנה שעברה הייתי בחגיגת סנטה רוזליה בפאלרמו שגם היא לציון הפסקת מגפת הדבר. החגיגה נמשכת סוף שבוע שלם, ובמוצאי שבת יוצאים הונציאנים בסירות לתעלת הג'ודקה המפרידה בין הגוף הראשי של העיר ובין האי ג'ודקה שהוא בעצם מעין פרבר נפרד. גשר הבנוי על סירות מחבר בין העיר לאי ואנשים חוצים אותו כדי לבקר בכנסיית המושיע שתכנן פלאדיו. והסירות עוגנות וממלאות את התעלה כולה, אנשים אוכלים (ובעיקר שותים), רוקדים ושרים ומחכים לזיקוקין דינור שמתחילים קצת לפני חצות.

הסירה – הסירות הן ברובן סירות המטען המשמשות ביום יום להובלת מטענים בעיר. האנשים שוכרים את האוניות, ובעלי האוניות מתקינים בהם שולחן מאולתר וקישוטים. כאן אנו שטים בתעלות בדרך אל התעלה של ג'ודקה.

ריאלטו – המעבר מתחת לגשר הריאלטו שהוא מרכז העיר המסחרי של וונציה – אפשר לראות שסביבנו עוד סירות העושות דרכן אל החגיגה.

גונדולה – רגע של וונציה של פעם, ללא כלי השיט הממונעים. האלגנטיות של הגונדולות היא באמת מיוחדת במינה

סירות בג'ודקה – מתמקמים וזורקים עוגן, נקשרים זה לזה ומתחילים בחגיגה. מאחור נתן לראות את כנסיית המושיע

הגשר שמוביל אל כנסיית המושיע – אפשר לראות את הגשר מציץ מימין ומאחור, מלבד הסירות מתמלאים גם הגשר והרציפים שמשני צידי התעלה באנשים המחכים למופע.

כל אחד מביא משהו, ולקראת ערב פותחים את הבקבוקים ומתחילים לשתות ולאכול

רוקדים – מכל צד היו סירות המצוידות במערכות קול רבות עוצמה והמסיבה בעיצומה – צריך לזכור שהיא הייתה גם שבוע אחרי שאיטליה ניצחה באליפות העולם ואנשים עדיין לא היו לגמרי פכחים מהחגיגות ההן.

חזיון – לפני הזיקוקין חזיון של תאורת לייזר על חזיתות הכנסיות וארמון הדוג'ה. למרבה הצער על הסירה אין נקודה יציבה.

זיקוקין דינור על המים – כמעט שעה של זיקוקין ועם ההשתקפויות של האש במים זה יפה במיוחד.
אבל את הרגע היפה מכל אי אפשר היה לצלם. לאחר שהסתיים המופע, כל אותן סירות עשו את דרכן בחזרה, רבות מהן בחושך בגרנד קנאל. רק אורות קטנים מאירים. פקק תנועה של סירות באפילה ובצללים. פשוט מרגש.