ארכיון קטגוריה: התבוננות במקומות

כמה הערות אקלימיות קטנות על מגורים בתל אביב

אני גר במרכז תל אביב, מדרום לבוגרשוב ועל כן בחלק הקודם לתכנית גדס. רוב החלונות של הדירה שלי פונים מערבה וצפונה, ולכאורה עקב זאת הדירה היתה צריכה להיות חשוכה בבוקר. אבל בגלל המרחק הקטן בין הבניינים (בחלק הזה של העיר קו הבנין הוא 3 מטר, ועל כן הבנין הסמוך נמצא במרחק של ששה מטר מהחלונות של הדירה שלי, ורוחב הרחוב הוא 8 מטר והבנין ממול נמצא על כן במרחק של 14 מטר מהחלונות של הבית שלי), ובגלל הצבע הבהיר של הטיח של כל הבניינים, אני מקבל בבוקר אור מוחזר נעים מאוד מחזיתות הבניינים שמצפוני וממערבה לי. דווקא אחר הצהריים, כאשר השמש מכה מהחזית המערבית ואני נאלץ להגן על החלונות בתריסים, הבית חשוך יותר.

בקיץ השעות הנעימות ביותר הם שעות הבוקר המוקדמות. בשעות אלה הרוח השלטת היא דווקא הרוח המזרחית היורדת מן ההר ומייבשת את האויר. רבות דובר בתכניות על חשיבות הרוח המערבית, אבל דווקא החלון הקטן במטבח הפונה מזרחה, ומרפסת השירות הם החשובות כדי להכניס את הצינון הזה של הבוקר לתוך הבית. בכלל, ההגיון של גדס, כאשר קבע את הרחובות הראשיים של העיר בכיוון צפון דרום, וכאשר החליט שהבלוקים בכיוון זה יהיו יותר ארוכים, היה לאפשר לחזיתות הבתים לפנות יותר מערבה ומזרחה מאשר צפונה ודרומה – כדי לקלוט את רוח המערב. אבל דווקא הארגון הזה יוצר חסימה של כניסת האוויר לעיר בבלוק הראשון. אולי אם היו יותר רחובות מזרח-מערב בעיר, היו נוצרות יותר מנהרות אוויר שיכניסו את הבריזה פנימה במשך היום – כך היא נעצרת בדרך כלל בחזית הים.

תל אביב מיוחדת בערים הגדולות במבנה העירוני שלה הבנוי מבניינים מופרדים זה מזה. מצד אחד זה יוצר בזבוז קרקע נוראי, והרבה שטחים שאינם מנוצלים לשום דבר אלא רק להתאספות של גרוטאות, עזובה ולכלוך. מצד שני זה מאפשר את האפקטים המיוחדים של האור בתל אביב, ואוורור יותר טוב. אבל יחד עם האוורור והאור באים השמיעה והראייה – כולנו חיים כמו בתוך אקווריום, רואים ושומעים באופן אינטימי את מה שקורה בדירות של השכנים לא רק בבניין הקרוב אלא בשורה ארוכה של בניינים. משקיפים ומושקפים – ובמיוחד בעונות המעבר כאשר המזגנים סגורים והחלונות נפתחים. וכן, יש בתל אביב עונת מעבר מסוף מרץ ועד אמצע יוני (השנה), שהחלונות נפתחים ונשארים פתוחים כמעט כל היום והלילה, החימום מופסק והמזגן עדיין לא עובד. לא רק אצלי – גם אצל השכנים.

המרחב הישראלי – רשימה ליום העצמאות

לפני כמה שנים ראיתי בספר תמונה שהיתה אמורה להדגים את האיכות המיוחדת של מקומות יום יומיים לגמרי. היה כתוב על התמונה שהיא צולמה בארגנטינה, אך לי היא נראתה מישראל. לא הייתי בטוח, אבל המקום נראה היה לי מוכר, מחיפה, או מהגליל. לאחר כמה רגעים שמתי לב ששפת המדרכה היתה צבועה בפסים כחולים לבנים – אז הייתי בטוח: התמונה צולמה בישראל. אין עוד מקום בעולם ששם צובעים בשקדנות כזו את שפת המדרכה. פרט זה הצטרף לפרטים נוספים, סוג הבניה של הבנין שנראה חלקית בתמונה, לוחית הרישוי הצהובה של המכונית, עץ הפלפלון… פרטי האבן בקירות התומכים, צורת השילוט, כל אלה פרטים קטנים היוצרים אופי של מקום ונותנים לנוף את איכותו המיוחדת. גם בעולם הגלובלי , הרבה מאוד מהפרטים הללו נקבעים ברמה המקומית, נקנים ומיוצרים על פי תקנים מיוחדים השונים מארץ לארץ, מיוצרים על כן לשוק מקומי ועל כן נותנים למקום אופי מיוחד ושונה. נוספים אליהם האופי של התכנון והבניה בתקופות האופיניות לבניה מואצת יותר, נורמות לבוש והתנהגות, הרגלי תחזוקה – וכך נוצר אופי של מקום.

אז מה מייחד את המרחב הישראלי. אחד הדברים המייחדים אותו הוא ההשתנות המהירה. כמעט כל עשור מאופיין בסוג אחר של בניה ותכנון, סוג שונה של פרטים בעיצוב הרחובות, סוג אחר של ריהוט רחוב. בעניין הזה יש גם טעמים מקומיים, בזמן שבירושלים היו המדרכות עשויות אספלט, כמו הכבישים, בתל אביב מאז ומתמיד השתמשו במרצפות בטון.בתחילה היו אלה מרצפות 40×40, אחרי כן החליפו אותם האקרשטיינים הבסיסיים, מרצפות מלבניות בצבעים שונים. לאחרונה אלו מרצפות אקרשטיין בצבעי אפור ולבן בגודל של 20×20. אבני השפה יציבות יותר, פרקסטים של בטון אפור (המקבלים אחר כך את מגוון הפספוסים הדרוש). רק במקומות מיוחדים משתמשים עכשיו באבני שפה המדמות אבן חול בצבע צהבהב.

אחד הדברים המאפיינים את הנוף הישראלי הוא השימוש בחומרים מלאכותיים, מעשי ידי אדם. בהיותם חומרים מלאכותיים, הנאלצים לעמוד בשחיקה אינטנסיבית ובחוסר ההקפדה המקומי על נקיון ברשות הרבים, הם מקבלים תוך שנים מספר מראה מרופט. (דווקא חומרים טבעיים, ובמיוחד אבן קשה, למרות ההשקעה הראשונית הגבוהה יותר, מסוגלים לעמוד טוב יותר בשחיקה של המרחב העירוני, ולשמור על מראה מכובד לאורך שנים). זהו חלק מהאופי של המרחב הישראלי. עם זאת יש לציין שהענין הוא יחסי, חבר איטלקי שחזר מהודו והגיע ישר לישראל מכלכותה ומומבאי השתאה כמה מסודר, נקי ומאורגן הוא המרחב הציבורי בארץ.

הנוף הישראלי הוא מצד אחד מגוון מאוד, כמעט כל עשור מייצר סוג חדש של בינוי, אפנה חדשה של ארכיטקטורה, חומרים חדשים שנכנסים וכובשים את השוק בסערה. מדיניות חדשה שגורמת לפיתוח מואץ במקום מסוים או בסקטור מסוים. יש גם סוגים רבים של ישובים שונים, קהילות שונות. מצד שני הנוף הוא אחיד מאוד, כמעט כל המקומות דומים לכל המקומות האחרים, לפחות אלה הדומים להם מבחינת הקטגוריה. המושבים והקיבוצים דומים זה לזה, ועיירות הפיתוח, והשכונות בנות אותו הגיל. אחד הדברים שהדהימו אותנו במחקר שעשינו על שטחים פתוחים בארץ היה עד כמה היו השטחים הפתוחים דומים זה לזה מבחינת רמת הפיתוח שלהם, החומרים, סוגי העצים, מתקני המשחקים, כמעט ללא ייחוד מקומי, למרות שבחנו שלושה סוגי ישובים שונים, ושני אזורי אקלים שונים.

כתוצאה מזה, אי אפשר להגיד על הנוף הישראלי שהוא אהוב. לא זה הבנוי בכל אופן. שוב, אחד הנתונים המדהימים במחקר על השטחים הפתוחים, היה שמתוך כ – 600 מרואיינים, אפילו לא אחד יכול היה להזכיר שטח ציבורי פתוח קרוב לבית כמקום אהוב או מיוחד. ודאי ישנם מקומות מיוחדים, אבל בדרך כלל הם נוצרו לפני קום המדינה.

אחד הדברים המעניינים הוא שכאשר אני מדבר עם אנשים שאינם במקצועות התכנון והבניה הם בטוחים שהארץ איננה מתוכננת כלל. זאת כאשר בעצם ישראל היא אחת המדינות המתוכננות בעולם. אך אולי צודקים האנשים, למרות התכנון ולמרות התכניות שולט במרחב הישראלי הארעי והזמני, הפתרון המאולתר שנוצר מהעדרה של מחשבה ארוכת טווח, או מחוסר היכולת לצפות את העתיד ולהתכונן אליו. ואולי זה פשוט המקרה שהמרחב הישראלי נוצר בתקופה רעה מאוד לתכנון העולמי בכלל – בתקופה שבה שכח המין האנושי איך מתכננים ובונים ערים וישובים טובים לבני אדם, וזה שבכל זאת הצלחנו להוציא מזה מקומות שניתן לגדול בהם ולחיות בהם, להתאהב בהם ולגדל בהם ילדים שפויים פחות או יותר, זה גם כן סוג של נס.

נסיעה ברכבת הקלה בירושלים

השבוע נסעתי פעם ראשונה ברכבת הקלה בירושלים. הייתי צריך להגיע לפגישה בככר ספרא, ומשם רציתי לעלות להורי בגבעה הצרפתית, ואחר כך לחזור חזרה לתל-אביב. החלטתי שזו תהיה הזדמנות מצוינת לנסות את הרכת הקלה. מהבית שלי לתחנה המרכזית ה"חדשה" זו נסיעה קצרה בקו ארבע, ואוטובוס לירושלים יש כל 20 דקות. הרב-קו שלי נגמר, ולמכונות מכירת הכרטיסים וטעינת הרב קו היה תור ארוך שגרם לי לפספס רכבת אחת. אחר כך נסיעה של 10 דקות ברכת מלאה אך לא מפוצצת לאורך רחוב יפו. נסיעה נעימה ושקטה, ורכה הרבה יותר מהאוטובוס. ירדתי בתחנה של ככר ספרא בסך הכל כשעתיים אחרי יציאתי מתל-אביב, ללא מתח וללא עצבים.

הרכבת הקלה היא מקום מעניין. מרחב ציבורי שנפגשים בו כל המגזרים והאנשים שגרים בירושלים, בליל של עברית, ערבית, אידיש אנגלית ושפות אחרות נשמע. יש נוכחות משמעותית של אנשי ביטחון המסיירים בקרונות, גם סוקרים וסוקרות הבוחנים את הצפיפות של הקרונות. היום שמעתי בחדשות שחברת סיטיפס, המפעילה את הקו, מעונינת להוסיף עוד שלוש רכבות כדי שבשעות השיא התדירות בקו תהיה 5 דקות במקום שבע – זה סימן ראשון לכך שהרכבת פופולרית.

בדרך ממרכז העיר לצפונה הקהל משתנה משהו, יותר חרדים ויותר ערבים הנוסעים לשכונות הצפון. מצא חן בעיני שהתחנות מוכרזות בעברית, ערבית ואנגלית – לא תמיד השמות חופפים. גבעת התחמושת בעברית היא א'שייח ג'ראח בערבית – זה בסדר. מן אי של נורמליזציה במציאות המטורפת של העיר הזאת.

מהגבעה הצרפתית לתחנה המרכזית אני חושב שיכולתי לקחת אוטובוס 28, אולי הוא נוסע קצת יותר מהר, אבל אני העדפתי לנסוע שוב ברכבת. להסתכל על העוברים ושבים בשער שכם, וברחוב יפו דרך החלונות הגדולים תוך כדי נסיעה. אני מציע לחולדאי לעשות נסיעה כזאת דרך רחוב יפו ולשאול את עצמו האם צדק כשהתנגד לרכבת עילית באבן גבירול ובזה עיכב את פרוייקט הרכבת הקלה בעוד שנתיים, מה שגרם לעצירתו ודחייתו בסופו של דבר בגלל המשבר הכלכלי ב – 2008 שחיסל את המימון של הזכיינים. עכשיו נשאר רק לחכות שהיזמים יזהו את הפוטנציאל של הנגישות שליד הרכבת ויתחילו להפנות לסביבותיה פרוייקטים של מגורים, תעסוקה ומסחר, לאורך כל הנתיב יש עדיין חורים ריקים רבים.

והנה כאן כמה תמונות וסרטון מהנסיעות.

תוספת מ- 3.2.2012: והנה כתבה מהארץ על עליית המחירים במרכז ירושלים בעקבות השיפור במרחב הציבורי והנגישות המשופרת שנותנת הרכבת הקלה. אינני יודע אם מרכז ירושלים הפך להיות נגיש יותר בעקבות הרכבת הקלה, אבל אין ספק שההשקעות המרובות במרחב הציבורי שנעשו סביבה, והוצאת המכוניות מהרחוב הראשי בעיר הפכו את המרכז לבר תחרות לקניונים. בהבדל אחד חשוב: המרכז, בגלל הרכבת הקלה נגיש יותר גם לעניים יותר בחברה הירושלמית. מעניין אם ישכילו בעיר לנצל את הפוטנציאל הזה גם לשדרוג המרכז של מזרח העיר.

האם הירוק באמת ירוק – הרצאה בכנס איגוד אדריכלי הנוף בישראל

בשבוע הבא ביום חמישי ה – 3.11.11 בין השעות 11:00 ל – 19:30 יתקיים הכנס השנתי של איגוד אדריכלי הנוף. ניתן לראות את תכנית הכנס כאן (pdf).

עדכון 09.11.11 – ניתן לקרוא את המאמר המלא שהתפרסם בבטאון איגוד אדריכלי הנוף כאן (pdf)

אני אדבר במושב האחרון, שיעסוק במרחב הציבורי העירוני, על המחקר שלי על כמות, איכות, שימוש ותחושות אנשים בשטחי ציבור בשכונות מגורים בישראל – בהשוואה בין ישובים בגודל שונה, במישור החוף ובנגב. להלן תקציר ההרצאה:

הבעיה הסביבתית המרכזית של מדינת ישראל היא נדירותו של משאב הקרקע, והצורך למצוא מקום מגורים לאוכלוסיה גדלה ומתפתחת מבחינה כלכלית. נדירותו של משאב הקרקע, והצורך בהגנה עליו משפיעים גם עליית הביקוש למגורים על ההיצע, ועל היוקר המאמיר של דיור בישראל, יוקר המחריף את הקיטוב החברתי. המפתח לפיתרון שתי הבעיות הללו נמצא בציפוף העירוני. אך כדי למשוך אוכלוסיה בעלת אפשרות בחירה גדלה והולכת לגור בערים צפופות – על העיר להציע איכות חיים גבוהה. היום, בעיני הציבור ובעיני המתכננים, מתורגמת איכות חיים בעיר במידה רבה לכמות ולנוכחות של שטחים ירוקים פתוחים בעיר. גישה זו מתורגמת מצד אחד להמלצות של המשרד להגנת הסביבה וארגונים ירוקים להגדיל את ההקצאות לשטחים פתוחים ירוקים בעיר, ומצד שני לנטייה של השוק הפרטי להעדיף טיפולוגיות בינוי של מגדלים הממוקמים בשטח פתוח "ירוק". שתי המגמות הללו יחדיו הרסניות לעיר: הגדלה של ההקצאות לשטחים פתוחים בעיר גורמת למגבלה מעשית ביכולת להגיע לצפיפות גבוהות מספיק כדי לקיים חיים עירוניים אינטנסיביים. בנייה גבוהה עם מרחקים גדולים בין הבניינים יוצרת סביבה עויינת להליכה ברגל ובעייתית לשירות בתחבורה ציבורית – שני מרכיבים מרכזיים בעירוניות בת-קיימא.

בהרצאה זו אתרכז בצד הציבורי של המשוואה. אראה איך הגדלת ההקצאות לצרכי ציבור מביאה בהכרח למגבלה מעשית על היכולת להגיע לצפיפויות ברוטו גבוהות בעיר. אציג ממצאים ממחקר שנערך במימון הקרן הלאומית למדע[1]המראה כי אין מחסור בשטחים ציבוריים פתוחים בשכונות מגורים בישראל – אלא שהשטחים הפתוחים אחידים ומשעממים, אינם מושכים פעילות כשלעצמם, ונמצאים בשימוש מועט מצד אחד, ומצד שני עיקר המרחב הציבורי (רחובות ורחבות ציבוריות) שבו אכן משתמשים התושבים, לוקה בחסר מבחינת איכותו. במקרה של ישובים קטנים, או שכונות בצפיפות נמוכה, ישנה אף הקצאת יתר של שטחים פתוחים הנגרמת על ידי ההנחיות. אציג את ההבדלים בין ישובים בגודל שונה במישור החוף ובצפון הנגב– המעידים על כך שיש להתאים את התכנון הנופי ואת ההנחיות לתכנונו לאקלים ולגודל הישובים. אסכם בהעלאת ספק בעצם הצורך במכסות כמותיות לשטחים פתוחים – והחשיבות של כלים לבקרה איכותית ויצירת התנאים להגדלת העושר והגיוון בסוגי השטחים הפתוחים בערים.

ניתן לראות מאמר בהארץ על המחקר מאת צפריר רינת כאן.


[1]  איכות שטחים פתוחים בישראל, מענק הקרן הלאומית למדע 546/07, בוצע יחד עם תלמידותי אדריכלית גבריאלה פיירשטיין ואדריכלית נוף ענבל זרחין.

שנת 2010 בבלוג

שנת 2010 היתה השנה של המעבר ברשימות לפורמט פתוח ואחר, והשנה שבה הבלוג עבר לוורדפרס. קיבלתי מוורדפרס סיכום סטטיסטי של השנה האחרונה. הנה המידע גם לכם הקוראים.

The stats helper monkeys at WordPress.com mulled over how this blog did in 2010, and here's a high level summary of its overall blog health:

Healthy blog!

The Blog-Health-o-Meter™ reads This blog is on fire!.

Crunchy numbers

Featured image

A helper monkey made this abstract painting, inspired by your stats.

A Boeing 747-400 passenger jet can hold 416 passengers. This blog was viewed about 4,900 times in 2010. That's about 12 full 747s.

In 2010, there were 27 new posts, growing the total archive of this blog to 238 posts. There were 327 pictures uploaded, taking up a total of 19mb. That's about 6 pictures per week.

The busiest day of the year was August 13th with 94 views. The most popular post that day was מותה מחדש של הרכבת הקלה בתל אביב.

Where did they come from?

The top referring sites in 2010 were notes.co.il, tlv1.co.il, miu.org.il, Google Reader, and carsforum.co.il.

Some visitors came searching, mostly for יודן רופא, מפת נולי, סביבות, אמנה ירוקה, and מיתון תנועה.

Attractions in 2010

These are the posts and pages that got the most views in 2010.

1

מותה מחדש של הרכבת הקלה בתל אביב August 2010
6 comments

2

איך כמעט הגעתי לדבר על מיתון תנועה בפריים טיים אצל לונדון וקירשנבאום April 2010
8 comments

3

שכונות מתהוות מן הסדר של המרחב העירוני August 2010
3 comments

4

כנס סח'נין – מושב פתיחה April 2010
4 comments

5

אתר מפת נולי March 2006
3 comments

טורונטו – מקומות עירוניים משמעותיים מבחינה אזורית

באמצע חודש אוקטובר, שבוע אחרי שחזרנו מהכנס במיניאפוליס נקרתה לנו הזדמנות לנסוע לטורונטו יחד עם קבוצה של סטודנטים שמשתתפים בקורס של קריס ליינברגר על מקומות עירוניים משמעותיים מבחינה אזורית (Regionally significant walkable urbanism). ליינברגר הוא יזם, היום גם חבר במכון ברוקינגס (מוסד מחקר המתמקד באופן היסטורי בנושאים עירוניים). הוא גם פרופסור בפרקטיקה של אוניברסיטת מישיגן ומלמד במחלקה בתכנון ערים ובתכנית לנדל"ן. מין שילוב מעניין כזה שמאפשר למישהו שנמצא בפרקטיקה ובעשייה היום יומית להיות גם איש אקדמיה. כיון שהוא נמצא בוושינגטון בעצם, הוא מלמד קורס אחד בסמסטר. הקורס הוא קורס אינטנסיבי של 4 ימים המתרחש במשך חופשת אמצע הסמסטר. בדרך כלל בוושינגטון (העיר), אבל הפעם חבר ליינברגר יחד עם מכון מרטין לשגשוג כלכלי שבראשו עומד ריצ'רד פלורידה הידוע. כן זה שכתב את הספר על המעמד היצירתי שבו טמון העתיד הכלכלי של הכלכלות המפותחות, כדי לעשות סיור לימודי בטורונטו וללמוד על הצלחותיה ובעיותיה ביצירת מקומות עירוניים משמעותיים מבחינה אזורית.

מבט על המרחב העירוני של טורונטו

כחומר רקע לסיור הסטודנטים היו צריכים לקרוא את ספרו החדש של ליינברגר האופציה העירונית. בספר מסביר ליינברגר איך המדיניות האמריקאית יצרה העדפה ברורה לפיתוח של פרברים למכוניות, ומה היו התוצאות ההרסניות של המדיניות הזו מבחינה סביבתית, חברתית וכלכלית. תוצאות אשר הגיעו לשיאן במשבר הנדל"ן הגדול של לפני שנתיים אשר היה הגורם המרכזי למשבר הכלכלי העולמי. בניתוח המשבר הזה עוסק גם ספרו האחרון של פלורידה ההתחלה מחדש הגדולה, שבה הוא משווה את המשבר הנוכחי למשברים גדולים אחרים של הקפיטליזם המודרני, אלו של 1929 ושל 1870 שלפניו. משברים אשר הביאו לשינויים דרמטיים במבנה הכלכלה, ובמבנה העירוני של החברה. גם על פי פלורידה, אחד הסממנים של היציאה מן המשבר יהיה כנראה חזרה מסוימת למרכזי הערים לעירוניות גם באזורים הפרבריים.

טורונטו בשבילי היא גם קצת מיתוס. זו העיר שאליה היגרה ג'יין גייקובס מניו יורק בסוף שנות השישים ואשר עליה השפיעה כדי להפוך אותה לעיר פרוגרסיבית יחסית בצפון אמריקה, עיר של שכונות מיוחדות, האירופית ביותר מבין הערים בצפון אמריקאיות על פי ניומן וקנוורתי'י בספרם ערים וקיימות. עיר צפון אמריקאית שיש בה מערכת תחבורה ציבורית מקושרת היטב, שכונות מיוחדות ותוססות, מרכז עיר דינמי, תעשייה וכו'. מזה הרבה שנים שאני רוצה להגיע ולראות אותה בעצמי.

מהי התזה של ליינברגר – התזה היא כי ההתארגנות הכלכלית החדשה היא סביב מקומות עירוניים, צפופים יחסית והליכים (walkable), שמתרכזות בהן פעילויות משמעותיות מבחינה אזורית. פעילויות אלה הן אותן פעילויות כלכליות האחראיות לסחר של האזור עם אזורים אחרים באותה ארץ ובעולם- כלומר זוהי פעילות הנמצאת בקשרים כלכליים עם מקומות אחרים, ומצליחה להביא מהם משאבים אל האזור עצמו. הדברים האלה עצמם מבוססים על אחד מספריה של ג'יין ג'ייקובס: הכלכלה העירונית שבו היא מסבירה שבעצם הכלכלה העירונית מתבססת על סחר עם אזורים עירוניים אחרים, ושזהו המנוע העיקרי של צמיחה כלכלית. הסיבה לכך שערים עושות את זה טוב יותר ממקומות אחרים היא שהן מקור לריבוי מפגשים מקריים בין אנשים, ומתוך המפגשים הללו נוצרים רעיונות חדשים, צרכים חדשים, ופתרונות חדשים לבעיות קיימות – לא מאוד שונה מטענותיו של פלורידה על היצירתיות כדרך להתחדשות הכלכלית של הכלכלות המתועשות.

במשך ארבעה ימים בטורונטו הלכנו לראות כמה סוגים של מקומות עירוניים כאלה: שכונות בעלות זהות מיוחדת שהתארגנו בצורת BIA (אגודות לשיפור עסקי). אזורי מרכז פרבריים שעוברים תהליך של שינוי לעירוניות (מוצלחים יותר ופחות), ואזורים בפאתי מרכז העיר של טורונטו, אשר עוברים תהליך של הצטופפות ופיתוח מואץ של מגורים. על כל אלה בסדרת הרשימות הבאה.

מינאפוליס – כנס ACSP

חזרנו אתמול מארבעה ימים במינאפוליס לרגל כנס ארגון בתי הספר לתכנון ערים בארה"ב. זו היתה הפעם הראשונה שחזרתי לכנס הזה אחרי 15 שנה, והיתה זו הזדמנות לפגוש חברים ומכרים שלמדו איתי, או קצת מעלי או מתחתי בברקלי. כמו כן, הרציתי על המחקר שלי על שטחים פתוחים, והייתי מגיב במושב אחר. בסופו של דבר, כנראה, יותר מכל אני קרוב למקצוע הזה – לפחות בגלל הערכים המרכזיים שלו והמחויבות של מתכננים לאינטרס הציבורי – גם אם לא תמיד יודעים איך להגן עליו, ולפעמים עושים דברים איומים בשמו. עוד משהו שאני אוהב במקצוע הזה, יחסית לאדריכלות, ואפילו אדריכלות נוף, זו הגישה האמפירית במחקר, ובבחינה של מדיניות והמלצות – לפחות זו הגישה הנפוצה בבתי ספר לתכנון ערים בארה"ב.

מיניאפוליס משאירה רושם של עיר שעובדת. היסטורית היא מרכז של דמוקרטים פרוגרסיביים, וממנה יצאו סנטורים ומועמדים לנשיאות כמו יוברט האמפרי ווולטר מונדייל. במסגרת הכנס יצא לי לראות שלושה נציגים של הרשויות כאן, ושלושתם הרשימו אותו ביותר. הראשון היה פיטר בל, יו"ר של המועצה המטרופולינית. זהו גוף מיוחד במינו בארה"ב, וממונה על התכנון והביצוע של תחבורה, כולל הדרכים הראשיות ושדה התעופה, שפכים, אשפה, שיכון ופארקים אזוריים באזור המטרופוליני של מיניאפוליס וסט. פול, אזור הכולל שבעה מחוזות. בהרצאה קצרה ובהירה הוא הסביר את ההיסטוריה של הגוף הזה, האתגרים העומדים בפניו, והאופן שבו הוא מנוהל. אחד הדברים המעניינים הוא שזהו איננו גוף נבחר, אלא גוף ממונה על ידי המושל (וזו לדעתו של בל אחת הבעיות שהוא היה מעוניין לשנות ולהגדיל את הייצוג של נבחרי ציבור במועצה). קיומו של גוף זה גרם לכך שיש למטרופולין מדיניות תחבורה ברורה, ופעילות מתמשכת להקטין את התלות במכונית ולשפר את התחבורה הציבורית. הם בנו כבר קו רכבת קלה אחד, שהוא הצלחה אדירה ומסיע כבר היום נוסעים ברמת התחזיות של 2020, ונמצאים בתהליך התכנון והבניה של קווים נוספים, וכן קווים של רכבת פרברית, ואוטובוסים מהירים. 45% מהעובדים במרכז העיר מגיעים בתחבורה ציבורית – והיעד הוא להגדיל את המספר הזה ל – 60% עד שנת 2030.

הדובר המעניין השני היה טום סטרייטס המנהל של המשרד לתכנון קהילתי ופיתוח מקומי במינאפוליס. יחד איתו עשינו סיור בשכונת צפון מינאפוליס, שכונה יהודית לשעבר, שאחרי מהומות תושבים בסוף שנות ה – 60, נעזבה על ידי היהודים והפכה לשכונה של שחורים. בעשור האחרון היתה השכונה הזו יעד למשחקים בשיווק משכנאתות, חלקם באמצעות רמאות, ועם קריסת שוק המשכנתאות ב – 2006-07 הפכה למוקד של אי תשלום משכנאות, ועיקול הרכוש על ידי הבנקים. המאמץ של היחידה של טום הוא למנוע עיקולים קודם כל, כי בכך יש חיסכון לכולם, ואם הוא לא מצליח, לרכוש את הרכוש לפני שהוא נמכר בשוק החופשי לספקולנטים אשר ינצלו אותו לרווחים קלים על ידי הזנחת הבתים והשכרתם בשכירות זולה. למרות השכירות הזולה, מאחר שהם קונים את הרכוש בזול, ואינם משקיעים בשיפוצו הם יכולים להנות מרווחים נאים. פעילות זו משלבת תרומות של הבנקים, ושל עסקים בקהילה, עבודה עם ארגונים שלא למטרות רווח כדי שהם ישפצו את הבניינים וישכירו אותם בשכירות הוגנת, וארגונים ארציים ובין לאומיים כמו הביטאט. פרוייקט הדגל בפעילות הזו הוא אזור שהם קוראים לו אקו-וילג', שבו בתים שנקנו על ידי בנק הקרקעות שהוא הקים, שופצו בעזרת הביטאט לרמה הגבוהה ביותר של LEED, ונמכרים במחיר סביר לתושבים חדשים, רבים מהם מהגרים. אבל הפעילות איננה מתמצה במגורים, טום דיבר גם על החייאת הרחובות המסחריים באמצעות ציפוף ובניית דיור להשכרה, ועל שיפור במרחב הציבורי על ידי שיקום גינות משחקים, ופארקים והכנסת נתיבי אופניים ותקווה לשכנע את המועצה המטרופולינית האחראית לתחבורה להעביר בשכונה גם את אחד מקווי הרכבת הקלה העתידיים.

הדובר השלישי ואולי המרשים מכולם היה ראש העיר של מינאפוליס – ר.ט. רייבק, שדיבר על כך שהשעה היא שעת כושר למתכננים, כי הדור החדש, וכן דור הבייבי בום המזדקן, שניהם מעדיפים את המגורים בעיר על פני הפרברים. על כן, למרות שבפרברים יש אובדן אוכלוסיה וירידה כלכלית – הביקוש למגורים בעיר חזק. הוא סקר את פעילותה של מינאפוליס בשנים האחרונות, ואת האתגרים שעוד עומדים לפניה – ובמיוחד התגאה על כך שבמינאפוליס, למרות מזג האויר הקשה בחורף, יש יותר נוסעים באופניים, ושבילי אופניים מאשר בפורטלנד. מינאפוליס וגם סט. פול היו גם מ- 13 הערים הראשונות בארה"ב שחתמו על אמנת האקלים, למרות שממשל בוש לא רצה להצטרף למשטר קיוטו. היה פשוט נהדר לשמוע ראש עיר שמבין את העניין – ושידע גם להסביר את זה בצורה קצרה ובהירה.

כן, לא הכל ורוד במינאפוליס. לידה נמצא מרכז הקניות הפרברי הגדול בארה"ב (Mall of America), והיא גם היתה אחת החלוצות בבניית מערכת של מעברים בקומה השניה המחברת בין הבניינים במרכז העיר כך שבעצם אפשר ללכת בו מבלי לרדת לרחוב. בהתחשב באקלים הקר בחורף זה גם נראה די הגיוני. ומצד שני כבר בשנות ה-70 הוקם בה הרחוב הראשי של ניקולט, שבו מותרת תנועה ציבורית בלבד, והמדרכות הורחבו לנוחיות הולכי הרגל – אבל בסך הכל התחושה היתה של עיר מתפקדת, בטוחה בעצמה, פתוחה לתושבים חדשים ולשינויים וגאה מאוד בהישגיה.

אן ארבור

חזרתי לגור בארצות הברית 16 שנה אחרי שעזבתי אותה בסוף לימודי הדוקטורט שלי בברקלי. מהרבה בחינות יש הרבה דמיון בין השתיים. גם אן ארבור היא עיר אוניברסיטה ליברלית בלב אזור שמרני יותר, ונקראת בפי כולם הרפובליקה העממית של אן ארבור כסימן ל"שמאלנות" שלה. אך בזמן שברקלי היא חלק מאזור אורבני רציף של מזרח המפרץ שלא חסרות בו בעיות אורבניות, והיא צמודה לאוקלנד שבמשך שנים רבות היתה שם נרדף לעיר לא עירונית (עליה אמרה גרטרוד סטיין: "There is no there there") אן ארבור היא עיר מבודדת רחוקה מספיק מדטרויט (שהפכה לסמל לשקיעה העירונית בארה"ב בכלל, ולשקיעה של הערים של המערב התיכון בפרט), כדי להיות בעלת מהות עצמאית יותר, ולקיים מסביבה כלכלה מקומית משל עצמה. מצד שני, היא קרובה מספיק לדטרויט כדי שהאוניברסיטה והמחלקה לתכנון ערים, שבה אני מתארח, יהיו מעורבים בנסיונות לשיקום וחידוש העירוני שנעשות בה בשנים האחרונות, ועל כך אני מקווה לכתוב בהמשך.

בינתיים אנחנו נהנים מהחיים הנוחים שהעיר הזו מאפשרת. יש משהו קצת לא אמיתי אבל נעים מאוד בערים האוניברסיטאיות האלה. כשחיפשתי מקום לגור כאן ניסיתי להתמקד באזורים הקרובים מספיק למרכז כדי לאפשר הליכה ברגל אליו, ולהיות בטווח הליכה ברגל או נסיעה באופניים לקמפוס הצפוני ששם אני מלמד. בסופו של דבר מצאנו בית ממש אידיאלי באזור שנקרא קריטאון (Kerrytown). שנמצא מצפון למרכז העיר ובינה ובין תחנת הרכבת והנהר. אפשר לראות במפה איך הרחובות של הגריד מתכווננים אל מה שהיה כנראה בתחילת הדרך מעבורת בנהר, והיום הוא גשר מעל הרכבת והנהר. נקודת הכובר של מרכז העיר היא הצומת של מיין והיורון שמהווה צומת של הדרכים הראשיות בכיוון צפון דרום ומזרח מערב.

בגלל מיקום השכונה בין מרכז העיר, הנהר ותחנת הרכבת היתה זו שכונה מעורבת שהתערבבו בה מחסנים למסחר קימעונאי, מפעלים קטנים, נגריות, ושמשה גם למגורים לפועלים, ולאנשי המעמד הבינוני הנמוך. בימים אלה היא משמשת למגורים לאנשי סגל של האוניברסיטה וסטודנטים לתארים מתקדמים. בחלק מן המחסנים וחנויות העבר התמקמו עסקים כמו מסעדות, ובעלי מקצועות חופשיים. במרחב שלאורך רחוב דטרויט (שבו אנו גרים) נמצאים שלושה מוסדות חשובים בשכונה, שהופכים את החיים בה לנעימים ביותר. ראשון הוא זינגרמנ'ס דלי שמלבד היותו מקום לאכול סנדוויצ'ים נהדרים בסגנון של דליקטסן יהודי-אמריקאי, הוא מאפייה, ומקור לגבינות ונקניקים משובחים מכל העולם, גלידות ועוגות תוצרת בית. אפשר לראות את התור בשעת צהריים ביום שבת. ללא ספק היום העסוק ביותר, אבל התור הוא תמידי. זינגרמנ'ס איננו מסתיים במבנה המסחרי הראשון, אלא התפשט גם אל הבית שלידו, המשמש כמקום ישיבה ובית קפה, ולחצר שביניהם. הוא דוגמא לסוג חדש ומעניין של עסקים. עסק מקומי (יש להם רק עוד סניף אחד בעיר שמהווה מאפיה ובית ספר להכנת מאפים ומאכלים שונים), אך בעל זרועות גלובליות, שמטרתו לקדם את התנועה לאוכל מקומי ברחבי העולם כולו. יש להם כאן מגוון גבינות מקומיות, אך גם מכל העולם, והם מארגנים קורסים וטיולים קולינריים למקומות שונים בעולם, ולאו דווקא המוכרים ביותר (כמו סיציליה).

בהמשך הרחוב, בריבוע שבין רח' 4 ו – 5, קינגסלי וקתרין, ישנו השוק. חלקו פיתוח מסחרי המשלב שיקום של ישן, יחד עם חדש. בין השאר אפשר למצוא פה מסעדת שף ובר יינות של שפית מקומית בשם איב. כדאי לקרוא ולהתרשם, מאחורי המסעדה נמצאת חנות של עישון בשר ודגים שאפשר גם לקנות הביתה, ואשר עובדת בשיתוף פעולה עם המסעדה. המסעדה עצמה נמצאת במה שהיה פעם מחסן או מפעל קטן, יש גם מרכז קניות קטן, עם בית קפה, חנות מזון, וחנויות בוטיק נוספות, ובקומות העליונות משרדים של נותני שירותים שונים. מעבר למבנה נמצאת ככר השוק שבה מתקיים שוק איכרים

שוק האיכרים של קריטאון

פעמיים בשבוע בקיץ ופעם בשבוע בחורף וכן מתקיימים ירידים ואירועים שונים באופן עונתי.

שווקי האיכרים הם תופעה מתפשטת בארה"ב שבאמצעותה אנשים חוזרים לקנות חלק משמעותי, בעיקר ירקות ופירות, אך גם מוצרים מעובדים מתוצרת חקלאית כמו גבינות, ריבות, מיצים ולחם באופן מיידי מהיצרנים. הם משמשים הן לחיזוק קהילת היצרנים המקומית, והן לחיזוק הכלכלה והחברה המקומית, משום שאין ספק שזהו המקום להיפגש בו ביום שבת בבוקר, וגם העסקים של החנויות שבסביבה ערים יותר באותו היום. כמובן שהכל אורגני, והמחירים, למרות שאינם זולים תחרותיים למדי עם אוכל אורגני בסופרמרקטים. מבחינתנו, האפשרות ללכת ברגל ולא להזדקק לנסיעה במכונית גם היא מהווה מרכיב של נוחות, ושל חיסכון.

ואם לא מצאנו את צרכנו בשוק האיכרים, או שחסר לנו משהו באמצע השבוע, יש לנו את המכולת המקומית, קו-אופ המזון העממי של אן ארבור, שעכשיו גם אנחנו חברים בו. המחירים אמנם אינם עממיים, אך האוכל טרי וטעים, אפשר לקנות דברים במשקל וללא אריזות, וכך להקטין את טביעת הרגל האקולוגית, והכל במרחק של 200 מ' מהבית.

כל זאת, כאשר אנחנו גרים "בבית קטן בערבה". קוטג' קטן של שתי קומות ומרתף, עם חצר ענקית ובה שני עצים גבוהים, סנאים שמתרוצצים, ואפילו ראינו חיה שהיתה לדעתי גרגרן (wolverine). כך שבמידה רבה אנחנו יכולים להנות משני העולמות – גם מגורים עירוניים וגם מרחב מגורים אופייני לפרברים.

הבית ברחוב דטרויט

האם הירוק באמת ירוק – ועכשיו הסרט

סרט תדמית קצר שנעשה על המחקר שלי עבור המכונים לחקר המדבר.

תודה לענבל ולגבריאלה שמככבות בסרט.

כאן

כנס סח'נין לחדשנות תכנונית – סיכום

אני שמח שביקשתי אירוח בסח'נין ללילה שבין שני ימי הכנס. רציתי לראות את העיר גם בלילה, להרגיש קצת יותר  מקרוב את הדופק של החיים שלה. להיות מוזמן להשתתף ולו ליום אחד בחיים של אנשי המקום. דרך כך גם להכיר יותר מקרוב לפחות משפחה אחת. זכיתי לאירוח נהדר: נרגילה, תה ואינטר-ברצלונה על מסך ענק בקפה בעראבה; ואחר כך שיחה אל תוך הלילה על המרפסת בבית – צופה אל הרחוב בבית הדו-משפחתי שלו ושל אחיו. במרכז העיר, הבתים קרובים זה לזה, קווי בנין צמודים כמעט. אך עדיין אין חוזרים לטיפולוגיה של בתי חצר, המאפשרים פרטיות גדולה יותר. כפי שהסביר לי המארח שלי: נעים לי לשבת ולהסתכל על העוברים השבים ברחוב. – אך האמת היא שבינו ובין הרחוב ישנה מעין חצר פתוחה המשמשת בעיקר לחניה.

הוא בן גילי בערך, כמה שנים יותר צעיר. ארבעה ילדים, המבוגר בערך בגיל של ביתי הגדולה, לומד באוניברסיטה. הצעיר עדיין בתיכון. גם אשתו יושבת איתנו, משתתפת בשיחה. מעדיפה לדבר אליו ערבית והוא מתרגם. אני אומר שלו מרינה הייתה איתי היינו מסתדרים מצוין – כי מרינה הייתה מדברת איטלקית ואני הייתי מתרגם. צוחקים. מדברים על אותם הדברים המשותפים לכל אדם כמעט, משפחה, ילדים, לימודים, יוקר המחיה, כדורגל. עיר משוגעת לספורט סח'נין. על הבתים כבר תלויים דגלי האומות המשתתפות באליפות העולם. בקפה שראינו בו את המשחק אוהדים מושבעים של ברצלונה וריאל מדריד, אף אחד איננו אוהד אינטר. המארח שלי, אוהד ריאל היה מרוצה מההפסד של ברצלונה. מדברים קצת על העיר, על הפוליטיקה המקומית המתנדנדת בין חד"ש, ורשימה מקומית בראשות משפחת גנאים, שהיא המשפחה הגדולה בעיר, ועכשיו מנהלת אותה. הפוליטיקה מזכירה מאוד את מה שקורה בערים הקטנות בסיציליה, וודאי קורה כמעט בכל הערים הקטנות בעולם – הצבעה מקומית, לויאליות לאנשים ולא לרעיונות – שמירה על אינטרסים משפחתיים ומשחקי קואליציות בין המשפחות החזקות בעיר. בשעה 1:30 בלילה אני יורד לישון בחדר לאורחים שנמצא בקומת חצי מרתף.

למחרת, אנחנו אוכלים ארוחת בוקר על המרפסת. מדברים עוד קצת. אני אוכל מעט בבוקר, אבל הקפה טעים וחזק והפיתה אפויה על ידי המארחת שלי והלבנה נהדרת. הראש שלי כבר בהמשך העבודה. אני יורד למתנ"ס להתחיל להתארגן לחידוש העבודה בסדנא.

היום מתחיל בעוד מושב מליאה. דיון בהנחיה משותפת של פרופ' עמירם גונן ופרופ' ראסם חמאייסי. הדיון הוא על הצורך בפתיחת הכפר לתושבים אחרים שיגיעו שלא מתוכו, אלא יהגרו אליו מכפרים אחרים, קטנים יותר, ופחות מרכזיים מבחינה תחבורתית – בקיצור הפיכתו של הכפר לעיר. הסדנא שמרכז הלל שוקן עוסקת בנושא הזה. כפי שטוען הלל, בכפר אתה מכיר פחות או יותר את כל מי שאתה רואה ברחוב, או לפחות יודע מי הוא ומאיפה הוא בא. המאפיין את העיר הוא שרוב האנשים שאתה רואה ליד ביתך ממש הם זרים, ואתה יכול לקבוע את מידת הקירבה שאתה יוצר איתם. יש לכך עדיין התנגדות, וכנראה שהסולידריות הקהילתית עדיין חזקה מדי – ואין הרבה רצון לראות תושבים מכפרים אחרים מגיעים לגור בתוך סח'נין. בשיחה עם המארחים שלי, למשל, הם דיברו על השוני בין סח'נין לעראבה, למרות ששני הכפרים-ערים האלה כמעט נושקים זה לזה, ובלי ספק מהווים אגן פעילות אחד – הנה אתמול בערב הלכנו לשתות ולראות את המשחק בעראבה.

אחד ממשתתפי הסדנא, אדריכל יליד העיר בשם אחמד זוביידאת, מדבר על כך שהכפר לא התפתח לאורך הכביש, וזה נכון. גרעין הכפר העתיק היה על שלוחה גבוהה מצפון לדרך. זה כמובן איננו מקרי. מסיבות של הגנה, של סכנת שיטפונות וניקוז, וגם מסיבות של שמירת הקרקע החקלאית הטובה ישובים היסטוריים באזורים הרריים בדרך כלל לא התפתחו בעמקים אלא על גבעות, או מורדות. אך כפי שאדריכל דורון רוהטין מראה יותר מאוחר בסדנא. העיר התפתחה לאורך הכביש, ולא בכדי, סח'נין היא העיר הקרובה ביותר על כביש 805, לדרך האורך 784 ולכביש 70. כיון שרוב התנועה פניה מערבה, לעבר חיפה והמפרץ, או בכיוון מרכז הארץ, מדרך הטבע יותר אנשים עוברים בסח'נין מאשר בעראבה או בדיר חנא, וכך הפך הרחוב למרכז אזורי. במידה מסוימת אפשר לומר שהכפר לא נולד מהדרך – אבל ללא ספק העיר סח'נין נוצרה ועכשיו גם חיה בעיקר מהדרך האזורית הראשית העוברת דרכה.

להמשך הסדנא התחלקנו לשלוש קבוצות, וכל קבוצה ניסתה למצוא פתרונות לבעיות שאותרו בניתוח של הדרך. היו דיונים על החשיבות של כביש עוקף, כדי להקל על התנועה העוברת בכביש, ועל ידי כך לאפשר יותר מרחב להולכי הרגל. אחרים טענו שאין צורך בדרך עוקפת, ושסכנותיה מרובות יותר מתועלתה, משום שהקטנת התנועה העוברת בהכרח תקטין את מספר ה"ארנקים" כפי שמגדיר זאת הלל שוקן העוברים ברחוב ותפגע בכלכלתו ובכלכלת העיר. אני חושב שבסופו של דבר הצלחתי לשכנע שניתן לשפר את הרחוב להולכי הרגל, מבלי להקטין את כמות התנועה העוברת בו, ושהדרך לעשות זאת היא או על ידי בניית שדרה עירונית, או על ידי טיפול במרחב כמרחב משותף (Shared Space) (כתבתי על זה גם כאן).

בסופו של דבר, בשתי קבוצות בחרו לפתח את הרחוב כרחוב שדרה, עם עצים, שני נתיבים לכל כיוון וחניה, ניצבת או מקבילה – וכל זאת במסגרת זכות הדרך הקיימת של 30 מטר. כאשר, יש תקווה שבעלי הנכסים יוסיפו להתחבר אל הדרך, וירחיבו את מרחב הולכי הרגל ב – 5 עד 10 מטר, תלוי במקום ובסיטואציה הספציפית. בקבוצה אחת דווקא אהבו את רעיון המרחב המשותף, אשר מצד אחד שומר על חוסר הפורמליות וה"בלגן, האופייני לרחוב, ומצד שני, על ידי נטיעת עצים, מיקום ספסלים וריהוט רחוב, ניתן להגביל את מרחב המכוניות הנעות והחונות לפחות מ – 50% מזכות הדרך, ולאפשר לרחוב להיות יותר נעים להולכי הרגל.

את המצגת המסכמת שהכנו ניתן לראות כאן (805 מצגת מסכמת). במושב המסכם מציג הלל את העבודה שנעשתה בסדנא שלו, שדיברו בה על עירוניות וכפריות, ועל האפשרויות לתכנון שכונת מגורים אשר תאוכלס על ידי כל מי שירצה לקנות בה דירה או בית, בין אם הוא בן הכפר או לא. אולי אין צורך להכריע בשאלה הזו שבין העירוניות לכפריות, ולתת לדינמיקה העירונית להתפתח סביב הרחוב הראשי, וסביב רחובות ראשיים נוספים שיתפתחו יחד עם העיר, ובהתחברותה לעראבה שכנתה. אך אלו הם כבר מחשבות שלי בעקבות הסדנא ולא דברים שעלו במהלכה. אני פחות עוקב אחרי ההצגה של שתי הסדנאות האחרות. שקוע בשיחה עם שכני, מהנדס ותושב העיר, מהעדה הנוצרית – הקשור לבניית הכנסיה הענקית שהם בונים שם עכשיו. הוא למד וחי ביוון, והיה רוצה להביא קצת ממה שלמד שם לעירו.

הכנס היה הצלחה גדולה: בעצם קיומו, בעניין הרב שהוא עורר הן בקרב אנשי מקצוע מקומיים, פעילי ציבור, תושבים מהאזור, והן בקרב אנשי מקצוע מכל הארץ. הוא היה הצלחה גם מבחינת השתתפותם של פוליטיקאים ברמה המקומית והארצית, ומבחינת הפרסום שזכה לו. אך בעיקר היה הכנס הצלחה בגלל האופי הפתוח של הדיונים, האווירה הטובה שהייתה בהם, והאפשרות להגיע למסקנות משותפות. סח'נין רוצה לעשות כנס כזה כל שנה – אני אשמח להיות שותף.