Category Archives: מחאה חברתית

וילאנל לזמננו – לכבודו של לאונרד כהן ז"ל

חייב להודות. כשהייתי נער לא אהבתי את לאונרד כהן. לא התחברתי לקול העמוק והמחוספס ולמילים הסתומות. הוא נראה לי כמו מלכודת צוף לנערות, שכמובן אהבו אותו מאוד. אולי הייתי צריך ללמוד ממנו משהו. גיליתי אותו מחדש רק בבגרותי ובמיוחד בתקליט Dear Heather. בתוך התקליט הזה נמצא שיר שמדבר אלי במיוחד, קוראים לו וילאנל לזמננו. וילאנל הוא צורה שירית בת 19 שורות המורכבת מחמישה בתים בני שלוש שורות שהחריזה שלהם קבועה א.ב.א והבית האחרון בן 4 שורות א.ב.א.א כאשר שתי השורות האחרונות חוזרות על השורה הראשונה והאחרונה של הבית הראשון בהתאמה.

את כל זאת למדתי אחרי שהחלטתי הבוקר לתרגם את השיר לעברית, אבל תוך כדי שמירת צורתו השירית והנה הוא לפניכם לכבודו של לאונרד כהן, נביא לזמננו.

מתוך חשבון נפש נוקב
מדורבנים מכאב ולהט האהבה
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

זו האמונה שבלב:
בני האדם ידעו שוב חיי אחווה
מתוך חשבון נפש נוקב

אהבנו את הקל והמלבב,
אך עתה במוח חד ויד שלווה
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

יעזבונו נטיות הלב,
גזע ודת לא עוד ייצרו קירבה
מתוך חשבון נפש נוקב.

המפה המושחתת והמטעה תיעזב,
אשר למען רווח תעתעה ברבבות הרבבה,
מתוך חשבון נפש נוקב.

חוק ואמנות צרים, מחדש נעצב
שסמליהם המיליונים שנשחטו למעזבה,
מתוך חשבון נפש נוקב
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

ביטחון סוציאלי – הדיור הציבורי גליון מיוחד בעריכת ארז צפדיה ואורלי בנימין

משתף אתכם בגליון מיוחד של כתב העת ביטחון סוציאלי על הדיור הציבורי. את הגליון ערכו ארז צפדיה ואורלי בנימין. הנה כמה דברים מאת העורכים:

"בהנאה רבה אני מבקש לשתף אתכם בפרסומו של גיליון מיוחד של כתב העת ביטחון סוציאלי בנושא: הדיור הציבור – המחדל והמאבק. בגיליון זה, שאורלי בנימין ואני ערכנו, הרחבנו מעט את גבולות המותר בכתבי עת אקדמיים, ובתמיכתו של יונתן אנסון, העורך של ביטחון סוציאלי, ושל המערכת, כללנו בו גם טקסטים לא אקדמים, שמשקפים את הקולות מהשטח של פעילות ופעילים בנושא הדיור הציבורי, וגם נפגעות ונפגעי מדיניות הדיור הציבורי.  לצד מאמרים אקדמיים שעברו שיפוט, תוכלו למצוא ראיונות עם פעילים, מונולוגים של נפגעי הדיור הציבורי, טקסטים פובליציסטיים, ראיון עם לורנס וייל (חוקר אמריקאי בתחום הדיור הציבורי בארה"ב) ועוד שפע של חומרים.

גם את מדור סקירת הספרים הקדשנו לנושא הדיור הציבורי בעולם."

את כל חומרי הגליון ניתן למצוא כאן.

עוד כמה מחשבות על משבר הדיור

מאז הכנס המדובר בשני הפוסטים הקודמים, אני ממשיך לחשוב על הדברים ששמעתי ומה מתוכם יכול לבאמת להביא לפתרון. אז הנה כמה מן המחשבות.

1) אחד הדברים המעניינים שאמר כחלון היה ההסבר שלו לאיך ששיטת השווק של המנהל מעלה כל הזמן את מחיר הקרקע, ואיך על ידי ניהול מכרזים שלא על בסיס מחיר הקרקע, אלא על בסיס קריטריונים של מדיניות דיור:, כמו כמות דירות של שלושה חדרים, % דירות בשכירות שמתחת למחיר השוק, איכות הבניה, זמן הבניה וכו' ניתן לשמור את מחיר הקרקע נמוך ולהשתמש במאגרי הקרקע של מדינת ישראל כדי להוריד את מחירי הקרקע ולשפר את הנגישות לדיור. זה נשמע הגיוני. אבל ישנה עוד בעיה והיא מיקום וכמות המכרזים של המנהל, אשר תמיד הם במשורה, ולא תמיד עוקבים אחרי הביקושים. אז הנה הצעה אחרת. המנהל ייצא בקול קורא לשוק הפרטי, לבוא עם הצעות לקרקע בבעלותו, עם קריטריונים של עדיפויות לאזורים עירוניים שיש בהם נגישות לתחבורה ציבורית, ועם עדיפות בניקוד לאותם קריטריונים של מדיניות שדובר בהם למעלה, ואז יהיו אלה חברות יזמיות, ויזמי בניה מכל הגדלים שיחפשו הזדמנויות ויציעו הצעות בהתאם ליכולתם הכלכלית ולביקושים שהם מכירים. זה יהיה הרבה יותר דומה לשוק פרטי שבו יזמים יוצרים קשר עם בעלי קרקעות ומציעים להם הצעות – אבל עם ניצול היתרונות של בעלות ציבורית לכך שהקריטריון המרכזי לא יהיה רווח אלא תועלת חברתית.

2) אחד הנושאים שכחלון לא כל כך ידע איך להתמודד איתו הוא חוסר הנכונות של עיריות לאשר מגורים משום שהם (ובעיר כאלה לזוגות צעירים) מהווים נטל פיסקלי, לעומת עסקים ומסחר. דווקא הכשל כאן הוא כשל תכנוני, משום שבגלל התכנון בונים בצפיפויות ברוטו נמוכות, ובהפרדת שימושים, ועל כן קורה שהתועלות הכלכליות של אוכלוסיה חדשה הן מעטות מדי, וגם ממצות את עצמן בעיר אחרת דווקא, או במרכז המסחרי שהוקם על שטחה של מועצה אזורית שכנה. ישנה גם בעיה קשה נוספת והיא יצירה של סביבות עם שימושים מעורבים. תושבים בדרך כלל מתנגדים לשימושים שלא למגורים (לאו דווקא בטובתם, אבל זה המצב), ועיריות לא ממהרות להמר אזורי תעשייה, ואפילו שהם חצי נטושים לאזורי מגורים. אחד הדברים שאפשר לעשות עכשיו, בתקנות תכנון ובניה ואפילו כהוראת שעה הוא לתקן שניתן לבנות מגורים בכל מקום ועל כל ייעוד קרקע בתוכניות (למעט שמורות טבע), ובתנאי שזה על קרקע עירונית כבר, ועם נגישות טובה של תחבורה ציבורית. וכדי למנוע התנגדות אוטומטית של עיריות, ניתן לתת ליזמים את האפשרות לערער על החלטות של הועדה המקומית בפני הועדה המחוזית, או בפני בית משפט.

נו, עכשיו תורכם להגיד לי למה שתי ההצעות הפשוטות האלה לא יעזרו למשבר, בלתי אפשריות, או מזיקות ממש…

כנס חירום על משבר הדיור

סביבות

טוב, אז מה אפשר להגיד על הכנס הזה שהיה. הכלבים נבחו. השיירה הבוקר עברה. דיור יותר זול כנראה לא ייצא מזה. עוד הרס של שטחים פתוחים וחקלאיים במרכז הארץ בודאי כן. בדרך היתה לי שיחה עם המנכ"ל של המרכז החקלאי שכועס על זה שמהחקלאים ייקחו את האדמה כדי להתגבר על החסמים, אבל בלי לתת להם פיצוי.

מה שהטריד אותי בעיקר זה שהמתכננים שדיברו לא ממש עשו את חשבון הנפש שצריכים לעשות. המשבר הזה לא פרץ בגלל גל עלייה גדול, והתכניות היו אמורות להיות מתוכננות בדיוק כדי שהוא לא ייקרה. אבל אף אחד לא חשב לרגע שאולי כל המערכת התכנונית לא נתנה תשובות נכונות. רק נורית אלפסי הזכירה שאולי המערכת התכנונית עצמה אשמה במידת מה במשבר הזה, ואמילי סילברמן דיברה דברים נכונים על כך שבישראל שכחנו שתכנון ופיתוח הם חלק גם ממדיניות של רווחה והתמודדות על העוני, ושאף אחד בכלל בעצם לא עשה כלום עדיין בשביל להתמודד עם דיור בר השגה…

View original post 197 מילים נוספות

כנס חירום על משבר הדיור

טוב, אז מה אפשר להגיד על הכנס הזה שהיה. הכלבים נבחו. השיירה הבוקר עברה. דיור יותר זול כנראה לא ייצא מזה. עוד הרס של שטחים פתוחים וחקלאיים במרכז הארץ בודאי כן. בדרך היתה לי שיחה עם המנכ"ל של המרכז החקלאי שכועס על זה שמהחקלאים ייקחו את האדמה כדי להתגבר על החסמים, אבל בלי לתת להם פיצוי.

מה שהטריד אותי בעיקר זה שהמתכננים שדיברו לא ממש עשו את חשבון הנפש שצריכים לעשות. המשבר הזה לא פרץ בגלל גל עלייה גדול, והתכניות היו אמורות להיות מתוכננות בדיוק כדי שהוא לא ייקרה. אבל אף אחד לא חשב לרגע שאולי כל המערכת התכנונית לא נתנה תשובות נכונות. רק נורית אלפסי הזכירה שאולי המערכת התכנונית עצמה אשמה במידת מה במשבר הזה, ואמילי סילברמן דיברה דברים נכונים על כך שבישראל שכחנו שתכנון ופיתוח הם חלק גם ממדיניות של רווחה והתמודדות על העוני, ושאף אחד בכלל בעצם לא עשה כלום עדיין בשביל להתמודד עם דיור בר השגה – שהוא דיור מתחת למחירי השוק, ועם דיור לחברה הערבית, שבה בין 30-60% הם כבר חסרי קרקע ואינם יכולים למצוא פתרונות בצורה המסורתית של בניה פרטית על קרקעות, ושגם למשבר התעסוקה בחברה הערבית יש קשר לכך שהחקלאות כמעט ונעלמה מהכפרים הללו כי הקרקע שימשה לבנייה. וגם על צרכי הדיור של החברה החרדית לא דיברו – ואיך הם צריכים להשתלב עם שילוב החרדים בשוק התעסוקה. לא – זה לא יכול למצוא פתרון בישובים כמו כסיף ליד ערד שאושר לאחרונה ל – 80,000 תושבים. מה בדיוק הם יעשו שם וממה הם יחיו?

אז בנצי ליברמן דיבר והלך, וכחלון דיבר והלך – ואולי אם הם היו מקשיבים קצת לדברים של אנשי האקדמיה שדיברו בסוף, שהסבירו שאין לגמרי שליטה על השוק, וצריך לפעול בצורה דיפרנציאלית ואין פתרון אחד של זבנג וגמרנו – אולי, אולי מישהו כן יתחיל לעשות משהו בנוגע למשבר הדיור.

עליבות.

כנס חירום על משבר הדיור

זה אולי קצת במסגרת הכלבים הנובחים על השיירה שעוברת, כי שום דבר לא מגיע אל הממשלה האטומה הזו, שמטרתה העיקרית כנראה היא לנצל את משבר הדיור האמיתי כדי להעביר עוד אלפי דונמים יקרים במרכז הארץ לחברות הבניה הגדולות ולהמשיך להזין את מולך הפרבור שיבוא בעקבותיהם. אבל השילוב של אנשי מחקר ומעשה יכול לפחות לספק כמה שעות של עניין.

על עתיד הפיתוח בנגב וציונות במאה ה-21

"המשותף לכל המשפחות בגרעין הוא החיפוש אחר מעשה ציוני עם משמעות"  (שמואל בזק חבר מזכירות הישוב חירן. מצוטט במאמרה של שירלי סיידר: "יש בדואים בשטח" כיצד הכשירה המדינה את היישוב היהודי חירן מאז 1997, הארץ, 15/11/2013).

מחר, במסגרת כנס שדרות, אשתתף במפגש שתקיים השדולה הסביבתית – חברתית בכנסת שיעסוק בנושא "עתיד הנגב". במפגש תידון בין השאר תכנית הממשלה להקים סדרה של ישובים חדשים בצפון מזרח הנגב, בין באר-שבע, ערד ודימונה. חירן, האמור לקום על חורבות הישוב הבדואי הלא מוכר אום אל-חירן הוא אחד הישובים האלה. האם ההתיישבות המתוכננת בישובים פרבריים אלה בצפון הנגב היא אכן מעשה ציוני עם משמעות במאה ה-21?

מאז תחילת הציונות בסוף המאה ה – 19 היו לה שלושה יסודות: הכרה בינלאומית בזכותם של היהודים למדינה משלהם בארץ ישראל, העלייה לארץ וההתיישבות בה, כדי לממש זכות זו, וההגנה על ההתיישבות מול עוינותם של תושבי הארץ והארצות שמסביב. את עיקר תשומת הלב והתהילה גרפה ההתיישבות החקלאית בפריפריה הארצית. להתיישבות זו היה תפקיד חשוב בשנותיה הראשונות של הציונות בקביעת גבולות החלוקה העתידיים, ואחרי קום המדינה שימשה לקליטת עלייה ולתפיסת שטחים שיועדו למדינה הפלשתינית על פי תכנית החלוקה של האו"ם. אך עוצמתו הדמוגרפית והכלכלית של היישוב נוצרה בערים, ובעיקר בתל אביב וסביבותיה. עוצמה זו התבססה על גודל אוכלוסייה מספיק שאיפשר בכלל את הקמתה של מדינת ישראל, הגנתה, וקליטת העלייה הגדולה של שנות החמישים. לולא ההתיישבות בפריפריה אולי היו גבולות המדינה צרים יותר, אך ללא האוכלוסייה העירונית, ספק אם הייתה ישראל מצליחה להתקיים בשנותיה הראשונות.

המעשה הציוני של התיישבות על אדמות ארץ ישראל, היה אולי נכון בעיתו, כאשר המשימה הייתה כיבוש מקום לעם היהודי בארץ, ויצירת אותו "קיר ברזל" שיכריח את תושבי הארץ והמדינות השכנות לקבל את היהודים בארצם. אך היום, כאשר רוב מוחלט של תושביה הערבים של מדינת ישראל מקבלים אותה כמדינתם, אך שואפים להיות בה אזרחים שווי זכויות, מדיניות מפלה כנגד אזרחי ישראל הערביים פוגעת בעקרונות הצדק והמוסר, ומערערת את הלגיטימיות של שלטון המדינה במרחב. כאשר רוב תושבי הארץ יהודים וערבים כאחד חיים בישובים עירוניים, המשימה העיקרית של המדינה איננה עוד ליישב את כל פינות הארץ, אלא היא להעניק לכל תושביה איכות חיים עירונית טובה, ולשמור על הסביבה באופן קפדני מפני העומס הרב שקרוב ל – 10 מיליון נפש החיים בארץ ישראל מטילים עליה.

בערים הקיימות בצפון הנגב, ישנו פוטנציאל מתוכנן של אלפי דירות מגורים אשר לא ימומש בעתיד הנראה לעין עקב גידולן הדמוגרפי האיטי שהוא בעיקר תוצאה של הגירה שלילית מהן. הסיכוי היחיד לחיזוק מרכזיהן, וליצירתה של כלכלה עירונית בריאה שתאפשר להן קיום עצמאי ללא תלות מוחלטת במענקים ממשלתיים, הוא בגידול דמוגרפי משמעותי שמקורו בהישארותם של תושבים מקומיים, ובמשיכה של תושבים חדשים לערים אלה. התנאים ליצירתה של משיכה כזו הם חיבורן של ערי צפון הנגב למרכז באמצעי תחבורה מהירים, ופיתוח עירוני של מגורים, תעסוקה ומוסדות לימוד המנצל את הקרבה לתחנות. חיזוק דמוגרפי של כל הערים, יחד עם פיתוחה של באר-שבע כעיר מרכזית במרחב יתרום להתפתחותו של מקבץ ערים היכולות לתמוך זו בזו מבחינת עושר החיים הכלכליים, הזדמנויות התעסוקה ומגוון השירותים.

על תפישת המשימה הציונית להשתנות. מתפישת עולם הרואה בהתיישבות ובהגנה את המשימות העיקריות של הציונות, יש לעבור לתפישה הרואה בחיזוק העירוניות, בשמירת הסביבה, ובבניית שותפות בין כל חלקי החברה את המשימה הציונית האמיתית למאה ה – 21. בניית שנים עשר ישובים קהילתיים הומוגניים תוך פינוי כפוי של אוכלוסייה בדווית, איננה מתיישבת עם תפישת עולם זו, ועל כן לא רק שאיננה מעשה ציוני בעל משמעות, אלא היא הרס האפשרות של חיים משותפים ופיתוח בר-קיימא של הנגב לכל תושביו.

האם פוליטיקה של זהויות מספיקה כאשר העיר היא רק שכונה במטרופולין?

דברים שכתבתי במסגרת הפרוייקט של שחרית שהתפרסמו היום גם בדף הפייסבוק שלהם.

עדכון 10.10.2013: היום התפרסם המאמר גם ב- mynet.

Image

הרבה מאוד מהדיונים ומהמצעים של רשימות מקומיות עוסקים בפוליטיקה של עימות בין קבוצות בחברה הישראלית:. חילונים נגד חרדים, יהודים נגד ערבים, נוצרים מול מוסלמים, ישראלים מול עובדים זרים. תושבים מצפים מנבחריהם לפתור להם את בעיית נוכחותו של ה"אחר" מהם בקרבתם ולהרחיק אותו. מצד שני, מבטיחים מועמדים לסייע לבני עדתם, לאומיותם או אמונתם למצוא לעצמם מקום בעיר, שירותים מתאימים, ולהגן עליהם מפני איבת השכנים. אך האם בכך מתמצה הפוליטיקה העירונית? האם היא מספיקה כדי להבטיח איכות חיים בעירנו?

לפני שנתיים יצאנו, מעל למיליון אזרחים, לרחובות בדרישה לצדק חברתי. בראש הדרישות עמד הדיור – אשר מאז רק התייקר, אחריו עמדו שוויון זכויות, נגישות לתעסוקה ושירותים, חינוך חובה לגיל הרך, רווחה ובריאות. שורה שלמה של נושאים, רבים מהם באחריותה החלקית לפחות של הרשות המקומית, אך פתרונם דורש שיתוף פעולה עם רשויות אחרות במרחב שמסביבן. איכות סביבה, תחבורה, תעסוקה, הכנסות מארנונה, נגישות לשירותים ברמה על מוניציפאלית – ולפעמים גם בתוך העיר, את כולם ניתן וצריך לשפר ואפשר לעשות זאת בין השאר על ידי שיתוף פעולה אזורי ומטרופוליני.

כי רוב הערים, או המועצות המקומיות בישראל הן לא יותר מאשר שכונות במטרופולין רחב יותר. רובנו עובדים, ומקבלים חלק גדול מן השירותים שלהם אנו נזקקים, מחוץ למקום מגורינו. ואם אנו תלויים בהיצע ההזדמנויות והשירותים המצומצם בעירנו – בדרך כלל אנו חיים ברמת חיים נמוכה יותר, ונהנים מפחות הזדמנויות. על כן עלינו לשאול את נבחרי הציבור שלנו – עד כמה אתם מודעים לצורך שלנו בקשרים אל המטרופולין? עד כמה חשבתם על אמצעי התחבורה המחברים בין הישוב, וישובים אחרים במטרופולין? האם אתם מנצלים את יתרונות הישוב במרחב המטרופוליני כדי להשיג הכנסות לתקציב העירוני ועשויים לתרום לרמת החיים של התושבים? עד כמה תדעו לבנות שיתוף פעולה עם ישובים סמוכים – גם אם הם מאוכלסים באנשים שונים מאיתנו?

ואת עצמנו אנחנו צריכים לשאול האם אנחנו מרגישים  מזוהים ומזדהים  רק עם עירנו הקטנה, או עם האזור כולו – עד כמה אנחנו מרגישים תושבי גוש דן? חיפה והקריות, לב הגליל, ירושלים או צפון הנגב? האם אנחנו יכולים להרגיש את זהות האינטרסים שיש לנו עם תושבי הישוב השכן?

המשאל הכלכלי – אני כבר הצבעתי ואתם?

המשאל – משאל עם כלכלי

יש הזדמנות עכשיו לבדוק את ההצעות השונות שרצו במחאה החברתית, מול מקורות ההכנסה האפשריים. נכנסים למשאל, ממלאים את התכניות הנראות לכם במגוון גדול של תחומים, כשמסיימים ניגשים לקופה, ושם צריך למצוא מקורות הכנסה למה שהחלטתם שחשוב לבצע. המטרה כמובן היא לאזן את התוספות בהוצאות על ידי הכנסות נוספות.

נחמד מאוד כמשחק מחשבה על עדיפויות – ומעניין גם לראות את המחירים השונים של כל מיני הצעות חברתיות. ככל שיהיו יותר משיבים כך יהיה למשאל יותר תוקף ציבורי.

לרמן על חניה כדיור בר-השגה למכוניות

יש כבר הרבה דיור בר השגה, אבל הוא לא מיועד לאנשים | עוד בלוג תל-אביבי.

לרמן בעוד פוסט מצוין שחושף את האבסורד במדיניות החניה והתחבורה של מדינת ישראל בכלל ושל תל-אביב בפרט. בקיץ האחרון נאבקנו על כך שדיור יוכר כזכות יסוד שכל אדם זכאי לה באשר הוא אדם. מסתבר שבמקומותינו החניה נתפסת כזכות יסוד.

דיור תכנון וצדק חברתי – יום העיון

ביום חמישי שעבר הצגנו את דו"חות הביניים של צוות דיור, תחבורה, קרקע ותכנון ושל צוות מנהל ציבורי, במכון ללימודי עיר ואזור באוניברסיטה העברית. היה חדר מלא ודיון טוב. כל הכנס הועלה על ידי המכון לאינטרנט ב- Youtube. אפשר לראות בלינקים הבאים:
חלק א, חלק ב', חלק ג'

כותב שורות אלה מופיע בתחילת חלק ב' ומדבר על תכנון. בחרתי להדגיש את העובדה שמשבר הדיור הנוכחי הוא כשלון של מערכת התכנון, והסיבות לכשלון הם גם תוכניות – כלומר שאיננו מתכננים סביבות עירוניות המאפשרות חיים בעלי איכות, וגם תהליכיות – שאיננו מקיימים תהליכי תכנון שמסוגלים להתמודד עם הביקושים במקום הנכון ובזמן הנכון.

היום התפרסם דו"ח טרכטנברג, ועכשיו צריך לשבת ולנתח אותו לקראת תגובתנו מחר (המסקנות הספציפיות בנושא הדיור נמצאות כאן).