"המשותף לכל המשפחות בגרעין הוא החיפוש אחר מעשה ציוני עם משמעות" (שמואל בזק חבר מזכירות הישוב חירן. מצוטט במאמרה של שירלי סיידר: "יש בדואים בשטח" כיצד הכשירה המדינה את היישוב היהודי חירן מאז 1997, הארץ, 15/11/2013).
מחר, במסגרת כנס שדרות, אשתתף במפגש שתקיים השדולה הסביבתית – חברתית בכנסת שיעסוק בנושא "עתיד הנגב". במפגש תידון בין השאר תכנית הממשלה להקים סדרה של ישובים חדשים בצפון מזרח הנגב, בין באר-שבע, ערד ודימונה. חירן, האמור לקום על חורבות הישוב הבדואי הלא מוכר אום אל-חירן הוא אחד הישובים האלה. האם ההתיישבות המתוכננת בישובים פרבריים אלה בצפון הנגב היא אכן מעשה ציוני עם משמעות במאה ה-21?
מאז תחילת הציונות בסוף המאה ה – 19 היו לה שלושה יסודות: הכרה בינלאומית בזכותם של היהודים למדינה משלהם בארץ ישראל, העלייה לארץ וההתיישבות בה, כדי לממש זכות זו, וההגנה על ההתיישבות מול עוינותם של תושבי הארץ והארצות שמסביב. את עיקר תשומת הלב והתהילה גרפה ההתיישבות החקלאית בפריפריה הארצית. להתיישבות זו היה תפקיד חשוב בשנותיה הראשונות של הציונות בקביעת גבולות החלוקה העתידיים, ואחרי קום המדינה שימשה לקליטת עלייה ולתפיסת שטחים שיועדו למדינה הפלשתינית על פי תכנית החלוקה של האו"ם. אך עוצמתו הדמוגרפית והכלכלית של היישוב נוצרה בערים, ובעיקר בתל אביב וסביבותיה. עוצמה זו התבססה על גודל אוכלוסייה מספיק שאיפשר בכלל את הקמתה של מדינת ישראל, הגנתה, וקליטת העלייה הגדולה של שנות החמישים. לולא ההתיישבות בפריפריה אולי היו גבולות המדינה צרים יותר, אך ללא האוכלוסייה העירונית, ספק אם הייתה ישראל מצליחה להתקיים בשנותיה הראשונות.
המעשה הציוני של התיישבות על אדמות ארץ ישראל, היה אולי נכון בעיתו, כאשר המשימה הייתה כיבוש מקום לעם היהודי בארץ, ויצירת אותו "קיר ברזל" שיכריח את תושבי הארץ והמדינות השכנות לקבל את היהודים בארצם. אך היום, כאשר רוב מוחלט של תושביה הערבים של מדינת ישראל מקבלים אותה כמדינתם, אך שואפים להיות בה אזרחים שווי זכויות, מדיניות מפלה כנגד אזרחי ישראל הערביים פוגעת בעקרונות הצדק והמוסר, ומערערת את הלגיטימיות של שלטון המדינה במרחב. כאשר רוב תושבי הארץ יהודים וערבים כאחד חיים בישובים עירוניים, המשימה העיקרית של המדינה איננה עוד ליישב את כל פינות הארץ, אלא היא להעניק לכל תושביה איכות חיים עירונית טובה, ולשמור על הסביבה באופן קפדני מפני העומס הרב שקרוב ל – 10 מיליון נפש החיים בארץ ישראל מטילים עליה.
בערים הקיימות בצפון הנגב, ישנו פוטנציאל מתוכנן של אלפי דירות מגורים אשר לא ימומש בעתיד הנראה לעין עקב גידולן הדמוגרפי האיטי שהוא בעיקר תוצאה של הגירה שלילית מהן. הסיכוי היחיד לחיזוק מרכזיהן, וליצירתה של כלכלה עירונית בריאה שתאפשר להן קיום עצמאי ללא תלות מוחלטת במענקים ממשלתיים, הוא בגידול דמוגרפי משמעותי שמקורו בהישארותם של תושבים מקומיים, ובמשיכה של תושבים חדשים לערים אלה. התנאים ליצירתה של משיכה כזו הם חיבורן של ערי צפון הנגב למרכז באמצעי תחבורה מהירים, ופיתוח עירוני של מגורים, תעסוקה ומוסדות לימוד המנצל את הקרבה לתחנות. חיזוק דמוגרפי של כל הערים, יחד עם פיתוחה של באר-שבע כעיר מרכזית במרחב יתרום להתפתחותו של מקבץ ערים היכולות לתמוך זו בזו מבחינת עושר החיים הכלכליים, הזדמנויות התעסוקה ומגוון השירותים.
על תפישת המשימה הציונית להשתנות. מתפישת עולם הרואה בהתיישבות ובהגנה את המשימות העיקריות של הציונות, יש לעבור לתפישה הרואה בחיזוק העירוניות, בשמירת הסביבה, ובבניית שותפות בין כל חלקי החברה את המשימה הציונית האמיתית למאה ה – 21. בניית שנים עשר ישובים קהילתיים הומוגניים תוך פינוי כפוי של אוכלוסייה בדווית, איננה מתיישבת עם תפישת עולם זו, ועל כן לא רק שאיננה מעשה ציוני בעל משמעות, אלא היא הרס האפשרות של חיים משותפים ופיתוח בר-קיימא של הנגב לכל תושביו.
סביבות 