ארכיון קטגוריה: מרחב ציבורי

פיאצות בנפולי

לאחר ההשתתפות בפורום העירוני העולמי היו לי יומיים לטיול בנפולי. נפולי היא העיר הצפופה באירופה. והדחיסות הזו ניכרת גם במרחב הציבורי – קשה מאוד להשיג זויות צילום ועל כן כמעט את כל הפיאצות הייתי צריך לצלם בפנורמות הנה כמה מהן:

נתחיל מן הים זו איננה ממש פיאצה אלא מרחב עירוני שבין הארמון המלכותי הענקי, הנמל והרחוב היורד בשיפוע מככר אספת העם (Piazza Plebiscito) אל החוף. אוניות הטיולים הגדולות העוגנות בנמל יוצרות את הדופן השלישית של המרחב, והדופן הרביעית פתוחה אל הים.

ככר אספת העם היא ככר ברוקית טקסית, שמטרתה לשמש מרחב גדול מספיק כדי הארמון הענק שמפתחו אני מצלם את התמונה (בפנורמה שעשויה מחמש תמונות) יוכל לעשות את רושמו. זוהי כמובן ככר ההפגנות ועצרות העם הגדולות בנפולי – אך אין סביבה הרבה חיים וברוב הימים היא גם ריקה מאדם. מעניין איך האכסדרה המרכזית, והכנסיה שממול השער ממסכות את הבניינים המטפסים על הגבעה שמאחורי הככר ונותנים לה את הסימטריה שלה.

וממול לככר החצר הפנימית של הארמון:

גם היא מעין ככר ששימשה את החצר המלכותית. והקשר הצירי בין שתי הככרות:

ממשיכים צפונה מככר אספת העם, וצמודה אליה ככר טריאסטה וטרנטו – שאליה מגיע מצפון רחוב טולדו, שהוא היום הרחוב הראשי של העיר. ככר זו מוקפת משני צדדים בבניינים רגילים ובתי קפה, ומצד מזרח מפנה אליה את צידו תיאטרון סן קרלו – בית האופרה של נפולי. הכיפה שאפשר לראות מציצה מאחור היא המרכז של הגלריה אומברטו שהיא מרכז קניות ומשרדים מקורה הדומה לגלריה המפורסמת של מילנו (אך יותר גדולה ממנה).

אנו ממשיכים לעלות בויה טולדו. במרחק של כ – 800 מ' אנו מגיעים לככר נוספת: Piazza della Carità זוהי כר מודרנית יותר שקיבלה את עיצובה בשנות ה – 30 בזמן השלטון הפשיסטי:

אנחנו ממשיכים לעלות בויה טולדו, וברגע מסוים ללא כל אירוע מיוחד לאורך הרחוב נגיע לרחוב בנדטו קרוצ'ה – הנקרא על ידי הנפולטנים Spaccanapoli כלומר הרחוב החוצה את נפולי לשניים. זהו המרכזי משלושת הרחובות הדקומניים של העיר היוונית ניאפוליס, ויחד איתו נגיע לככר סנטה קיארה שליד המנזר של סנטה קיארה.

אפשר לראות את הציר המטפס על הגבעות ואת הככר הימי בינימית בצורתה, אם כי רבים מהבניינים שסביבה עוצבו ברנסנס ובבארוק.

מן הכיוון השני ניתן לראות איך הדורות השונים של האדריכלות בעיר משוחחים זה עם זה. החזית הגותית של המנזר מימין, המגדל הרנסנסי, והחזית הבארוקית של הכנסיה החדשה של ישו משמאל:

נמשיך ללכת עוד בספקנפולי עד שנגיע לככר סן דומניקו הראשית. המעניין בככר הזו הוא שבניגוד למה שקורה ברוב הככרות שאליהן פונה החזית הראשית של הכנסיה, במקרה הזה הכנסיה מפנה אל הככר את אחוריה, והכניסה אליה היא אם כן דרך האבסיס.

ומצד שני:

אחד הדברים המעניינים בהתבוננות בתמונות הוא הנוכחות הגדולה יותר של אנשים בככרות האינטימיות והמורכבות יותר של העיר הימי-ביניימית – לא שהיו בהן בהכרח יותר אנשים, אך המרחב המצומצם יותר, הצפיפות יצרה מצב שכמעט תמיד היו אנשים בקדמת התמונה. אך יש משהו גם מאוד נפולטני בתחושה הזו של נוכחות פיזית קרובה ממש בפנים. לא שמתי לב בכלל לנוכחות הזו עד שלא הסתכלתי בתמונות, משום שזו התחושה שיש לך בהסתובבות בתוך העיר העתיקה, המרובדת והאנושית כל כך הזו.

זה המסלול שהלכתי:

ושוב העולם הולך עם ג'יין ג'ייקובס

בסוף השבוע הזה שוב מתקיים האירוע העולמי של "ללכת עם ג'יין". בארץ התקיים הפעם האירוע בחיפה, תל-אביב וירושלים. כתבו על זה רבים וטובים (לרמן, נועם דביר בהארץ, כתבה מפורטת ב ynet, כתבה של גיא נרדי ב – nrg). בחיפה חובר האירוע לאירוע אחר שהתקיים בשנה שעברה ביוזמה מקומית בשם "הליכות חיפה".

אני בסוף השבוע הזה דווקא בפאלרמו, הולך עם ג'יין בפעם הראשונה באיטליה. זה דווקא מעניין שארץ כמו איטליה, שללא ספק משופעת בעירוניות טובה, ובסיפורים מעניינים עד עכשיו לא היתה על מפת הסיורים. הרעיון לסיור עלה תוך כדי מסע הבחירות של אשתי מרינה למועצת העיר פאלרמו. אחד הנושאים המרכזיים שמעלה המועמד לראשות העיר שנתמך על ידי הרשימה שמרינה משתייכת אליה הוא הצורך והההזדמנות של חיבור מחדש של העיר לים. בסיור דווקא העלינו את העובדה כי מאז תחילת המאה ה – 16, שאז נבנתה החומה המפרידה היום בין מרכז העיר של פאלרמו והים, לא היה לעיר קשר ממשי לים, אלא רק בצורת טיילת למרגלות החומות. והמישור הזה, שנמצא למרגלות החומה, ואשר הורחב על ידי שפיכת הפסולת של בניינים שנהרסו במלחמת העולם השניה לים, רק בשנים האחרונות הפך לפארק ולמקום שאנשים מבלים בו – אך עדיין אין לא המשכיות לאורך החוף.

תמונות מן הסיור שלנו ניתן לראות כאן.

מה שמוצא חן בעיני כל כך בפעילות הזו של ההליכה בעקבות ג'יין ג'ייקובס זה הקלות שבה ניתן לארגן אותה, והיכולת של מקומות שונים לפעול לגמרי בנפרד, ועדיין להרגיש כחלק מתנועה עולמית גדולה. עוד דבר חשוב זה עצם ההליכה ברגל במקומות שבהם לפעמים איננו רגילים כבר כלל ללכת או להיות. אחד הדברים ששמים אליו לב בזמן שמנסים לעשות סיור כזה זה עד כמה קשה לשמוע זה את זה, אפילו כאשר נמצאים מאוד קרוב. הרעש של המכוניות מחריש אוזניים – הנוכחות שלהם דומיננטית. מצד שני כאשר הולכים ברגל שמים לב לפרטים, ושמים הרבה פעמים לב גם להזנחה הגדולה של המרחב הציבורי.

וכמו שהמלצתי בשנה שעברה חשוב לא פחות מללכת עם ג'יין לקרוא אותה, ולקרוא אותה באופן ביקורתי. מועדון הספרים של בוני העיר בטורונטו סיים בדיוק לקראת יום ההולדת של ג'יין דיון במותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות. בכל שבוע כתבו אנשים תגובה לאחד מן הפרקים. אנתוני פלינט כותב כאן על המורשת המורכבת של ג'יין ג'ייקובס. ואני ממליץ ללכת אל מעבר למותן וחייהן, ולקרוא גם את ספריה האחרים: כלכלת הערים, וערים והעושר של מדינות. אחד הדברים שג'ייקובס טוענת הוא שהמהפכה החקלאית נולדה בעיר, ורק אחר כך יוצאה לאזורים כפריים – כלומר שהעיר קדמה לחקלאות. זאת בניגוד לתיאוריות המקובלות בזמנו של התפתחות הדרגתית של ערים מכפרים חקלאיים. ג'ייקובס טענה שזה לא סביר שבתנאים של כפרים ייוצר החידוש של חקלאות, וטענה שרק במקום מפגש של הרבה אנשים, יכולים להיווצר התנאים שיביאו להמצאת החקלאות. לדעתה, המסחר קדם לחקלאות, ומאתרי מסחר שציידים לקטים היו חוזרים אליהם לעיתים מזומנות, צמחו הישובים העירוניים הראשונים, כאשר חלק מן הסוחרים בחר להישאר ולגור במקום, ולחיות מן המסחר ולא מן הציד והלקט בעיקר, ולאנשים אלה שישבו קבע, אך היו חשופים לאנשים רבים אחרים, היו התנאים הנכונים להתחיל בגידול צמחים מכוון יותר. הנה מסתבר שישנם אתרים (והמקור מהנשיונל ג'יאוגרפיק כאן) שמראים על תרבות עירונית הקדומה לחלקאות. ג'ייקובס פיתחה את התיאוריה שלה על בסיס הישוב קאטאל הויוק, אבל האתר בגובקלי טפה הוא קדום יותר בכ – 2,000 שנה.

עונת בחירות – האם יקנו אתכם בחניה זולה?

עיריית תל-אביב חשבה, שקלה והחליטה על הקלות בחניה לתושבי העיר. הוסיפו חניוני לילה ללא תשלום, הוזילו את המחיר בחניונים של אחוזות החוף להנחה של 75%,  והדובדבן שבקצפת: חניה חינם לתושבי העיר בכחול לבן – איזה יופי, מה נשתנתה השנה הזו מכל השנים? השנה הזו שנת בחירות וחולדאי החליט ללכת לעוד קדנציה כנראה ולא לנסות את מזלו בפוליטיקה הארצית.

אז מה אם המהלך מנוגד לכל הגיון כלכלי או חברתי, אז מה אם הוא יגרום ליותר מכוניות להסתובב ברחובות מרכז העיר ולחפש חניה (מחקר שנעשה באוניברסיטת תל אביב מראה, כמו מה שנלמד במקומות אחרים, שבין 15-30% מהתנועה ברחובות במרכז העיר היא של מחפשי חניה), אז מה אם זה מנוגד למדיניות ההעדפה לתחבורה ציבורית, לנסיון להעביר אנשים לאופניים, ולקידום ההליכה ברגל בעיר? אז מה אם זה מהלך שייתן לבעלי מכוניות בצפון העיר זכות לחנות בחינם במרכזה הצפוף, ויפריע לאנשים מדרום העיר המגיעים יותר בתחבורה ציבורית (כי כאשר יש יותר מכוניות ברחובות הדבר מפריע לאוטובוסים).

כפי שעשה שמואל וילוז'ני בשנות השמונים כשנכנס לעירייה על גבי ההבטחה הפופוליסטית לחניה חינם, וכפי שעשה רוני מילוא שאיפשר למכוניות לחנות על המדרכות, שוב נרמסות זכויותיהם של הולכי הרגל ונוסעי התחבורה הציבורית כדי לרצות מיעוט של הנוהגים ברכב והמבקשים לחנותו בחינם או בזול במרחב הציבורי. אז לפני שאתם מרגישים שנתנו לכם מתנה זכרו כי אין מתנות חינם. החניה חינם היא על חשבונם של אלה שינשמו את האויר המזוהם יותר (אתם), ינסו ללכת ברגל (אתם אחרי שיצאתם מהמכונית), ויסעו בתחבורה הציבורית, אם לא אתם אז ילדיכם או הוריכם הזקנים, או המזכירה שלכם במשרד, או המוכרת בחנות שמשרתת אתכם.

תכנית המתאר של תל-אביב מייעדת את אזור המרכז שלה (אזורי חניה 1 ו- 4 לצורך הענין) להיות אזור מיתון תנועה ועדיפות להולכי רגל. המהלך הזה פועל בניגוד לתכנית הזו, ובניגוד לרוחה. הדרך לשפר את מרחב הולכי הרגל הוא להפחית מקומות חניה מושכי םכוניות, להקטין באמצעות זאת את הנגישות לכלי הרכב – כדי שיותר אנשים יבחרו להגיע באמצעים אחרים. האם אנשי המקצוע בעירייה אינם יודעים את זה? האם הפוליטיקאים אינם מבינים את זה? ערים שהלכו בדרך הזו כמו: קופנהאגן, לונדון, סן פרנסיסקו, פריז, לונדון, ניו יורק, ונקובר, טורונטו, וערים רבות אחרות, מבינות שתמחור אמיתי של עלות החניה הוא אחד האמצעים היעילים ביותר לשפר את המרחב הציבורי, להחיות ולתחזק את רחובות העיר כלכלית, ולהגדיל את הנסיעות בתחבורה ציבורית ושימוש באמצעים חלופיים. האזרחים בערים האלה למדו שהחמחיר של חניה חינם הוא גבוה מדי עבורם. האם תושבי העיר הזו עדיין לא מבינים את העסקה האפילה הזו? עדיין אפשר לקנות אותם בחניה "כאילו חינם" בכחול לבן.

חולדאי איננו מחמיץ אף הזדמנות כדי להגיד שאין לו סמכויות לנהל את התחבורה בעיר, והמהלך האווילי והמרושע הזה באמת מחכה לאישור משרד התחבורה. חולדאי תקשיב לי טוב: אינך ראוי לנהל את התחבורה בעיר. כי אתה מפגר במחשבתך העירונית ב – 30 שנה אם לא יותר, וכי אתה חסר מנהיגות. קח דוגמא מידידך בלומברג, שעשה מהפכה עירונית בניו-יורק, גם מול ציבור צעקני של משתמשי רכב, צמצם את המרחב לכלי רכב והחזיר לציבור את המרחב הציבורי. איפה יש חניה חינם בניו-יורק? גם לתושבים אין. האם אתה מסוגל להוביל מדיניות נכונה לעיר ולתושביה גם כנגד כמה צעקנים שרוצים לחנות את הארבע על ארבע שלהם בכל פינה? אנשים שיכולים לקנות רכב ב – 150,000 ש"ח, ולשלם את זלילת הדלק שלו אינם מסוגלים לשלם כמה שקלים לשעה לחניה? אלא מה, שחניה חינם בכחול לבן אומרת שהם יוכלו לחנות שם כל היום, ולחסום את המקום למי שבא מחוץ לעיר לסידורים, לפגישות ולקניות בעיר הזו – אז גם בכלכלת העיר אתה פוגע במהלך הזה.

ואתם חברי מועצת העיר – אתם לא מבינים את האנטי עירוניות והאנטי חברתיות של המהלך הזה? האם אינכם מבינים את הכלל הבסיסי ביותר של כלכלה. אם ההיצע נשאר קבוע והמחיר יורד אז יהיה יותר ביקוש – כלומר יותר מכוניות שיסתובבו במרכז העיר בחיפוש אחר אותם מעט מקומות חניה. האם אינכם יודעים את הכלל הבסיסי של כלכלה ציבורית – מה שנקרא הטרגדיה של הרכוש המשותף. משאב השייך לכולם ואיננו מתומחר נכון ייעשה בו שימוש יתר. זה המרחב הציבורי שלנו שאתם נותנים אותו חינם לבעלי כלי הרכב לחנות בו.

עיר עולם אנחנו רוצים להיות (ויש לנו אפילו מנהלת) – פרובינציה עלובה ומפגרת אנו!

יש לציין שיואב לרמן כבר כתב על זה כאן מזווית אחרת: חניה חינם כדיור בר השגה למכוניות

עדכון 2 ליוני 2012: כאן מאמר בני-יורק טיימס על יישום מדיניות תמחור חניה ברחוב בסן פרנסיסקו.

אז מה קורה בחודשים האחרונים?

קשה לחזור לכתוב אחרי הרבה זמן. כמעט שחודש וחצי שלא כתבתי כאן על נושאי הבלוג. אז כדי לחזור לעניינים כמה לינקים לאתרים ומאמרים שעוררו את ענייני או את רצוני להגיב בחודשים האחרונים. הרשימה בסדר יורד מהמעודכן לכמעט לא רלוונטי כנראה:

ניק וולץ' כותב על שימוש ב – GIS כדי להעריך את השכונות הקיימות בסיאטל באמצעות המדד של LEED-ND. זהו מדד לשכונות ירוקות שפותח במשותף על ידי המועצה האמריקאית לבניה ירוקה (USGBC), והקונגרס לעירוניות חדשה (CNU) כדי להעריך את מידת ה"ירוקות" של שכונות חדשות. תקן 5281  שפותח בארץ ביוזמתה של המועצה לבניה ירוקה אמנם הורחב באחרונה לסוגי בניינים שונים, אך עדיין איננו כולל הערכה ומדידה של שכונות שלמות. המעניין הוא שתקן כזה מאפשר בקרה של שכונות קיימות ומאפשר גם קביעת מדיניות לגביהם כדי לשפר את תפקודן האנרגטי.

ורד לי מפרסמת בהארץ מאמר על מרחב ראוי להולכי הרגל – סנונית ראשונה אני מקווה בנושא שחשוב שייכנס לתודעה הציבורית. שימו לב לשני הקישורים למאמרים אחרים שהתפרסמו באותו נושא בהארץ. האחד מדבר על דנבר המנסה להשפיע על אנשים ללכת ברגל לעבודה במידת האפשר, והשני על תנועת ילדים ונשים עם עגלות. נושא סביבתי שהשלכותיו מרחיקות לכת, אך שמצד שני הוא יומיומי ומשפיע על כל אחד ואחד.

הניו יורק טיימס מדווח על תכניתה של סן פרנסיסקו לתמחר מקומות חניה על פי הביקוש להם. זאת על פי התיאוריות של דונלד שופ, פרופסור לתכנון ערים מ – UCLA שכבר כתבתי עליו כאן. זהו כנראה הפתרון היחידי למכוניות בעיר – העלאת מחיר החניה כך שיהיה אמיתי ולא יסבסד חניה של מכוניות בעיר.

נועם דביר כותב על הבחינות באדריכלות והצגת הנושא של "אחריות ציבורית" כחלק מהבחינה כמעורפל ולא ברור – ועל כן מכשיל. מנגד אסתי זנדברג בחלק השני של מאמרה דווקא לועגת לאדריכלים שהצליחו להתלכד סביב הזכות לחוסר אחריות חברתית ברורה למקצוע. אני בעניין הזה עם אסתי, אך הבעיה היא שכיון שלא מלמדים בבתי הספר לאדריכלות אתיקה מקצועית מהי? ולא דנים בשאלות האלה כלל, אלא מעמידים על נס דווקא את היצירתיות האישית, והתפיסה הסובייקטיבית של העולם, איך מצפים מסטודנטים להיות מסוגלים להתמודד עם השאלה הזו בבחינה?

בחלק הראשון של מאמרה המצוטט לעיל כותבת אסתי על מדרחוב נחלת בנימין. כמי שהיה מעורב בתכנון המדרחוב לפני כמעט 30 שנה, אני יכול להגיד שהוא בעצם נכשל בתפקיד שייעדו לו, שהיה הפיכת הרחוב לרחוב קניות אקסקלוסיבי, וזרז לשיפוץ של כל הבניינים ברחוב. בפועל שופצו מעט מאוד בניינים, וגם אלה ששופצו מייד כמו הבנין היפה ברחוב רמב"ם 17, זקוקים היום לשיפוץ מחודש. העסקים הקמעונאים לא נעלמו ממנו, ואולי רק שינו קצת את האוריינטציה שלהם למסחר סיטונאי גם כן. יש בכך כדי ללמד על כמה קשה לשנות את תפקודה של העיר, ועל כך שרחובות הליכה אינם יכולים לשנות את האופי של מקום, אלא אולי רק להקצין אותו. זה במיוחד בולט מול השינוי שעבר רחוב שינקין בתקופה המקבילה – שינוי ששיקף אבל את השינוי שחל בכל השכונה שסביבו – ואשר בימים אלה בא לידי ביטוי במתיחת פנים נוספת. גם כאן אני נוטה להסכים עם אסתי, אם כי אולי להיות פחות קיצוני ממני – אפשר להרים קצת את האטרקרטיביות של הרחוב, במיוחד על ידי שיפוץ של עוד בניינים לאורכו, אך בכל אופן בין שוק הכרמל, אלנבי, שינקין וקינג ג'ורג' שלכל אחד מהם אופי משלו – יש מקום למדרחוב הקיים על אופיו המיוחד.

אהרון הובסון יוצר פנורמות מרהיבות מתמונות של google street view.

מאמר של אנדרס דואני בזכות החשיבות של קודים עירוניים ליצירת ערים טובות. המאמר הוא הקדמה לספרה החדש של אמילי טאלן: City Rules.

ועוד מאמר חשוב של אסתי זנדברג על המחיר הגבוה של בניה גבוהה – מידע שרובם מעדיפים להתעלם ממנו. אך בניה לגובה איננה פתרון לערים קומפקטיות יותר ועל כן לשמירה על המרחבים הפתוחים.

לרמן על חניה כדיור בר-השגה למכוניות

יש כבר הרבה דיור בר השגה, אבל הוא לא מיועד לאנשים | עוד בלוג תל-אביבי.

לרמן בעוד פוסט מצוין שחושף את האבסורד במדיניות החניה והתחבורה של מדינת ישראל בכלל ושל תל-אביב בפרט. בקיץ האחרון נאבקנו על כך שדיור יוכר כזכות יסוד שכל אדם זכאי לה באשר הוא אדם. מסתבר שבמקומותינו החניה נתפסת כזכות יסוד.

סדנת מחקר של הקרן הלאומית למדע – הרצאת הפתיחה

הרצאת הפתיחה של סדנת המחקר שארגנתי בנושא שטחים ציבוריים פתוחים בעיר המקיימת תתקיים ביום שני ה – 19.12.2011 בשעה 11:00 באולם אוונס במכונים לחקר המדבר בשדה בוקר. במסמך המצורף ניתן לראות את הפרטים המלאים.

הרצאת הפתיחה תינתן על ידי פרופ' סתה לואו, אחת מאושיות התחום של חקר היחסים בין אנשים וסביבתם. פרופ' לאנתרופולוגיה, גיאוגרפיה, פסיכולוגיה סביבתית

פרופ' סתה לואו

ועיצוב אורבני באוניברסיטת העיר ניו-יורק, ראש הקבוצה לחקר המרחב הציבורי, ונשיאת האגודה האמריקאית לאנתרופולוגיה בשנים 2007-09. תציג אותה עמיתתי פרופ' פנינה מוצאפי-האלר. זו הזדמנות מיוחדת במינה לשמוע את אחת החוקרות המעניינות ביותר בעולם בתחום המרחב הציבורי בעיר.

נושא ההרצאה יהיה: המרחב הציבורי והמגוון החברתי: השגת קיימות חברתית באמצעות נחקר אתנוגרפי ועיצוב עירוני

הודעה על הרצאת הפתיחה

ההרצאה פתוחה לקהל הרחב ולכל המתעניינים בנושא. תהיה הסעה מתחנת הרכבת של צפון באר שבע/אוניברסיטה, ויהיה כיבוד קל לפני ההרצאה. יש להירשם מראש. פרטים מלאים במסמך המצורף.