Category Archives: עיצוב אורבני

פרידה ממורה – לזכרו של סעדיה מנדל (סצ'קו)

לקראת סיום לימודי בבצלאל, בסוף שנות ה-80 עברתי לתל-אביב מירושלים. בהמלצתו של מייק טרנר מורי ורבי מהמחלקה לעיצוב סביבה בבצלאל (אז עדיין לא הייתה המחלקה בי"ס לאדריכלות) פניתי לחפש עבודה במשרדו של סעדיה שעדיין היה באותם שנים ביפו העתיקה. התראיינתי במקביל גם במשרדו של אדם מזור, אבל סצ'קו שבה את ליבי מהרגע הראשון, וכאשר הודיע לי שיש לי מקום במשרדו לא הססתי לרגע.

סצ'קו היה מורה בנשמתו. הוא השקיע מאות שעות בלהסביר ולהנחות, ללמד ולתקן, לדרוש ולהעיר. אצלו אמר, אדריכלים עושים עבודה של אדריכלים, וטכנאים עושים עבודה של טכנאים – וכך מצאתי את עצמי ביום הראשון לעבודה מכין סקיצות של תכנון לבית פרטי לקראת בואם של לקוחות, ואחרי כמה חודשים של עבודה כבר מקבל החלטות באתר הבנייה בשלב ב' של מדרחוב נחלת בנימין. רבים עברו ולמדו אצלו במשרד, והוא לא קימץ בידע שחלק איתם. והם חזרו לבקר כל פעם כשהיו ביפו העתיקה – כפי שחזרתי גם אני.

סצ'קו היה מראשוני האדריכלים שעסקו בעיצוב אורבני בארץ. הוא היה מעורב בתכנון המדרחוב בירושלים, ותכנן את מדרחוב נחלת בנימין. היה לו תיק עם תכניות לשיפוץ שוק הכרמל, שהיה במקור משנת 1964, ושהיה יוצא מהארון כל פעם שנבחר ראש עיר חדש. הוא לא התעייף – וגם בקדנציה שלי עשינו סיבוב על הפרוייקט הזה. עבדנו יחד עם ועד הסוחרים וחברת עזרה וביצרון – אבל העיריה איבדה עניין כי היה צריך לעשות שינוי תב"ע כדי לבצע את הפרויקט ולהיענות לתנאי העיקרי של בעלי הבאסטות – שתהיה להם איזו שהיא חזקה על הבאסטה שלהם – העירייה לא רצתה להשקיע את הזמן – והשוק עדיין מחכה לשיפוץ שלו.

רבים יודעים שהוא היה פעיל במועצה לשימור אתרים. לא הרבה יודעים שסצ'קו היה פעיל באגודה הישראלית למשחק. נדמה לי גם שהיה לתקופה יו"ר חבר הנאמנים שלה. דרכו הכרתי את ג'ימי ג'ולי – שהתמחה בבניית גינות משחק לילדים יחד עם הקהילה, ובנינו יחד גינת משחקים ברחוב הכובשים בכרם התימנים. סצ'קו תמך לאורך כל הדרך, כולל זה שנעלמתי מהמשרד לשבוע ומשהו, וגם בא לעזור פיסית בעבודה. ממנו למדתי שעל האדריכל להיות מעורב גם ציבורית ולתרום מהידע והיכולות שלו למטרות חברתיות רחבות יותר.

המשרד ביפו היה בעצם שני חדרים. בחדר הקדמי ישבה המזכירה, ומאחורי מחיצה-ספרייה היה חדר הישיבות. בחדר השני היו ארבעה שולחנות שרטוט גדולים. השולחן של סצ'קו היה מעט גדול יותר, ומעט גבוה יותר, וממוקם אסטרטגית כך שיוכל לראות את דלת הכניסה ואת שולחן המזכירה. כאשר היו קצת יותר עובדים במשרד הם עבדו בגלריה שתפסה חצי משטח החדרים בערך ועלו אליה במדרגות "ברזילאיות". כל מילה שנאמרה במשרד נשמעה על ידי כולם, וסצ'קו הדגיש את החשיבות של קומוניקציה – בינינו ועם הלקוחות. בימים שהיינו במשרד בצהריים אכלנו כולם יחדיו – וסביב השולחן, באווירה לא פורמלית התנהלו דיונים סוערים על הפרויקטים, וגם על פוליטיקה וחברה בישראל.

סצ'קו ראה באדריכלות מעשה תרבותי ופוליטי – אבל הבין שלבניינים טובים יש חיים הרבה מעבר לכוונותיהם של מזמיניהם ובוניהם. כשהתווכחתי איתו על עבודתו בישוב היהודי בלב חברון אמר שאם ייגזר על הישוב להתפנות – יוכלו הבניינים לשרת תושבים פלסטינים, כפי ששימש אותנו הבניין של המשרד ביפו. אבל כאשר ביקשתי לא להיות מעורב בפרוייקטים בשטחים – הסכים, במידת האפשר. בין לקוחותיו היו קיבוצי השומר הצעיר, ואנשי גוש אמונים, חסידי ברסלב וחילונים גמורים, יהודים וערבים. לכולם התייחס ברצינות, את כולם ניסה להבין כדי לספק להם את צרכיהם, את כולם ניסה ללמד לשאוף ליותר מבחינה אדריכלית.

כבר אז ידעתי שיש לי זכות גדולה לעבוד עם אדריכל גדול, שהוא גם אדם טוב ושופע הומור ואירוניה עצמית. שיעורים שלמדתי ממנו לקחתי איתי לכל חיי.

היה שלום מורה יקר.

 

השדרה הראשית של מטרופולין גוש דן

ניצן הורביץ כותב אתמול בהארץ על שקיפותם של הולכי הרגל בדרך שבין מרכז עזריאלי בתל אביב לבין הבורסה ברמת גן. אבל הפספוס גדול הרבה יותר. דרך פתח תקווה הותיקה המחברת בין יפו לבין פתח תקווה היא בעצם הציר שסביבו התפתח המטרופולין שהוא לבה של מדינת ישראל. היום הציר הזה מחבר את המע"ר המטרופוליני של תל-אביב, עם הבורסה ברמת גן, מרכז העסקים הראשי המתפתח סביב שד' בן-גוריון בבני-ברק, בית חולים בילינסון וקריית אריה בפתח תקווה. לאורכו של ציר זה ינוע בעוד שנים מעטות הקו האדום של הרכבת הקלה, שתהיה הסנונית הראשונה של מערכת התחבורה הציבורית המטרופולינית.

הציר הזה הוא הזדמנות לחרוג מעבר למדיניות התכנון העירונית, ואפילו המחוזית כי הציר הזה מחבר את מחוזות תל-אביב והמרכז וליצור שדרה מטרופולינית שאורכה 10 ק"מ וחצי (לשם השוואה אורכו של הדיאגונל בברצלונה הוא 10 ק"מ). השדרה תעשה שני דברים. האחד, תחבר את הדרך הראשית הזו, עם כל הפעילות שלאורכה אל השכונות המקיפות אותה, ותאפשר גם הליכה ברגל ונסיעה באופניים נעימות לאורכה, בצל העצים תתאפשר גם פעילות מקומית של בילוי זמן ושהייה. מצד שני, תכנון אחיד של המרחב הציבורי ייצור רחוב איקוני שייתן לראשונה זהות למרחב המטרופוליני. השדרה נותנת מצד אחד מקום אנושי ומקומי, ומצד שני קשר מטרופוליני היא מחזקת את האופן שבו אנשים באמת חיים בעיר המודרנית. עובדים, לומדים ומבלים במטרופולין מצד אחד ומצד שני קשורים לשכונתם, שירותיה וזהותה.

אבל כדי לפתח ציר כזה צריך חזון של ראש עיר שרואה את עצמו גם כראש מטרופולין – לרון חולדאי לקח זמן להתחיל להבין שזה אולי תפקידו. האם הוא מסוגל ליזום ולהוביל מהלך כזה, או לפחות להתחיל אותו בקטע הראשון שלו שנמצא בעירו? גם שדרות רוטשילד לא נבנו בבת אחת אלא באופן הדרגתי בעקבות התפתחות השכונות של תל-אביב, אבל משום שהתבנית של השדרה כבר הייתה קיימת, ונתנה זהות ומקום לתושבים היא שוכפלה שוב ושוב עד שקיבלנו את השדרה האיקונית של מרכז תל אביב.

עוד פרטים על דרכים ראשיות במטרופולין וחשיבותן האזורית בפוסט שכתבתי לפני שנים כאן.

מחרתיים: עירוניות, קיימות והחיים שביניהן

מחרתיים במסגרת סדרת ההרצאות השנייה של המרכז לעירוניות ותרבות ים תיכונית בבת ים ההרצאה שלי.אני אדבר על תמונת המצב של העירוניות בישראל, על היוזמות השונות לחיזוק העירוניות שיש היום, ועל האסטרטגיה שפיתחתי עבור פרוייקט קיימות 2030 לעירוניות תוססת בישראל.

בשעה 19:30 ברחוב רוטשילד 27 בת-ים, קומה 3.

בואו.

עניין עירוני 2

סדרת ההרצאות השנייה של המרכז לעירוניות ותרבות ים תיכונית בבת ים יוצאת לדרך. ההרצאות כל יום שלישי החל מה- 5/8 בשעה 19:30 ברחוב רוטשילד 27 בת-ים, קומה 3.

ב – 19/8 אני ארצה על קיימות, עירוניות ומה שביניהן. בואו. יהיה מעניין.

batyam-AD_urbaninterest_JUL2014_N

האורבניזם הפשוט והאפקטיבי של מסינה

ב – 28 לדצמבר 1908, החריבו רעידת אדמה חזקה וצונמי בעקבותיה את מסינה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שרעידת אדמה החריבה את העיר הזו שנוסדה על ידי מתיישבים יוונים במאה השמינית לפני הספירה (וויקיפדיה). כך שהעיר שאנחנו רואים היום היא כולה פרי תכנון עירוני קלאסי של המאה ה-19. התכנון נעשה על ידי מהנדס העיר לואיגי' בודזי, והבנייה עצמה לקחה כשלושים שנה, ובעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה ובזמן השלטון הפשיסטי של מוסוליני. אחד העקרונות של התוכנית היה לבנות בניה נמוכה של עד 4 קומות, ורחובות רחבים שיאפשרו הימלטות מהירה של האוכלוסייה במקרה של רעידת אדמה – וזאת כלקח מהעובדה שעיקר ההרוגים באירוע לא היו מרעידת האדמה, אלא מחוסר היכולת להימלט מן העיר לפני ששטף אותה הצונמי.

קטע מתכניתו של בורדזי לשיקום מסינה בעקבות רעידת האדמה של 1908

התכנית שאנו רואים היא פשוטה מאוד, ומוקד האוריינטציה שלה הוא הנמל, המחבר את העיר עם החוף של קלבריה ואיטליה כולה ממול. ניתן גם לראות בפינה השמאלית התחתונה של הנמל את תחנת הרכבת הימית, שאליה, באמצעות המעבורת הגיעו הרכבות מהצפון. את המישור הגדול יותר, הנמצא ממול צידו הצר של הנמל חוצה שדרה מרכזית אחת ברוחב 30 מ'. לאורך צידו הרחב של הנמל נמתח ציר נוסף שלאורבו הקתדרלה ובניין העירייה. ציר זה היה צריך להיות פתוח מצידו האחד לחזית הים של העיר, אך במשך השנים נבנו לאורכו בניינים גם מצד הנמל, ומשמעותו אבדה במידה רבה, אם כי הוא הפך להיות רחוב הגיוני יותר מבחינה כלכלית משום שהוא משרת שימושי קרקע משני צדדיו. בנקודת המפגש בין שני הצירים הללו נמצאת הככר המרכזית הרחבה, שגודלה 180X120 מ' (להשוואה גודלה של ככר רבין, מדופן רחוב לדופן רחוב הוא 160X260 מ'). גודל הבלוקים העירוניים יחסית קטן בין 50X50 ל – 60X60 מ', והרחובות יחסית רחבים. הצרים בהם הם ברוחב 15 מ', הבינוניים ברוחב 20 מ' והרחבים בין 27 ל – 30 מ'. התוצאה היא שהיחס בין המרחב הציבורי לפרטי הוא כ – 40%, כאשר רובו המוחלט של השטח הציבורי הוא רחובות וככרות. הבלוקים הקטנים (דומים מבחינת גודלם לאלה של העיר העתיקה של באר שבע, או לפורטלנד) גם יוצרים יחס גבוה יחסית בין חזית הרחובות של הבניינים ושטחם, חזית המאפשרת ריבוי של חזיתות מסחריות פעילות לאורך הרחובות.

כך, למרות שמדובר בעיר קטנה יחסית (כ – 250,000 תושבים) בירתה של פרובינציה נידחת בדרום העני של איטליה, ולמרות המשבר הכלכלי הפוקד את אירופה ואיטליה במיוחד מזה יותר משש שנים. עדיין יכולה כל עיר בישראל להתקנא במספר החנויות, בתי הקפה, וחיי הרחוב הפעילים שיש למסינה, במיוחד למשך אותן שלוש שעות של טיול אחרי הצהריים בין 5 ל – 8 בערב שנראה שכמעט כל נפש בעיר יוצאת לטייל במרכזה. יש להוסיף לכך את העובדה כי מזה יותר מעשור שיש למסינה קרונית חשמלית המחברת את הנמל ותחנת הרכבת עם קצה העיר, ואשר עוברת כמובן במרכז השדרה המרכזית של העיר. הגדילו לעשות הסוחרים של מרכז העיר שדרשו מן העירייה ליצור אי להולכי הרגל בטווח של שני רחובות מכל צד של השדרה, ובעומק של כ – 7 בלוקים כולל הככר. האי עצמו נעשה כניסיון בינתיים, באמצעים מינימליסטיים, בין השאר משום שאין כרגע לעיר את הכספים הדרושים להשקעות ניכרות במרחב הציבורי.

הככר המרכזית עצמה, על גודלה העצום רוככה על ידי זה שנשתלה בצפיפות בעצי פיקוס מצלים כך שהיום היא נתפסת יותר כיער אורבני מאשר כככר רחבה. מתחת לעצים ספסלים וקיוסקים, וביניהם תחנת הקרונית החשמלית.

מבט על הככר המרכזית של מסינה

מבט על הככר המרכזית של מסינה

הככר הראשית של מסינה עם תחנת הקרונית החשמלית

הככר הראשית של מסינה עם תחנת הקרונית החשמלית

הבניה עצמה של העיר מחדש לקחה יותר משלושים שנה. על הבסיס האורבני הזה נבנו הבלוקים בבניה מסוגים שונים וברמות שונות של אדריכלות לאוכלוסייה שונה מבחינה כלכלית. בתמונות שלהלן ניתן לראות כמה דוגמאות. לא אדריכלות גדולה בשום מבחן, אבל היסודות החזקים מבחינה עירונית, והבניה שמשלימה אותם ביצירת דפנות חיות לרחוב. הנה כמה דוגמאות:

בניינים "איכותיים" יותר לאורך השדרה הראשית

בניינים "איכותיים" יותר לאורך השדרה הראשית

IMG_20140717_192840

בניינים איכותיים פחות לאנשים פחות אמידים

וגם בניה מודרנית יותר משנות ה- 60 או ה - 70

וגם בניה מודרנית יותר משנות ה- 60 או ה – 70

חלק מהבלוקים פותחו כפרוייקט אחד, למרות שהוא מורכב ממספר בניינים, על פי הקוד האורבני והצורך לאפשר מספיק שטחים פתוחים לבריחה של התושבים במקרה של רעידת אדמה. במקרה כזה החצר הפנימית בין הבניינים היא משותפת, והפרוייקט מתפקד במידה מסויימת כקהילה סגורה – מסתבר שגם זה הומצא מזמן.

שער נעול לחצר הפנימית וילדים משחקים בחצר

שער נעול לחצר הפנימית וילדים משחקים בחצר

כלל 400 המטרים – התשתית של עירוניות

המחשבה על הכלל הזה עלתה על דעתו של עמיתי סרג'יו פורטה בזמן שכתבנו את המאמר על מוקדים עירוניים והגיאומטריה של רחובות. ניסינו שם להסביר מדוע מרכזים שכונתיים צריכים להיות מחוברים לרחובות הראשיים, ואיך שכונות עירוניות נוצרות סביבם על ידי פעילות אנושית, באופן שאיננו דטרמיניסטי או חד-ערכי אלא מותנה בהרגלי התנועה והפעילות של התושבים עצמם. סרג'יו העלה את ההבחנה שערים היסטוריות כוללות בדרך כלל רשתות של רחובות ראשיים במרחקים שאינם עולים על 400 מ' זה מזה. לאחר כתיבת המאמר ההוא הקדיש סרג'יו כשנתיים לחקירה יותר מסודרת ואמפירית של השאלה הזו. התוצאות התפרסמו בימים אלה. אפשר לקרוא גרסה מקוצרת שלהן בפלנטיזן, בבלוג של הלונדון סקול אוף אקונומיקס, או את המאמר המלא בכתב העת Urban Studies.

מה שפורטה ושותפיו עשו במאמר היה לבחון את רשת הרחובות הראשיים של ישובים מתקופות שונות וממקומות שונים: ישובים היסטוריים עתיקים, ערים מימי הביניים, מתקופת הרנסנס והבארוק, ערים תעשייתיות מהמאה ה-19, ערי גנים, ערים שתוכננו על פי הקאנון המדרני של העיר המוארת, שכונות ניו אורבניסטיות והתיישבות לא פורמלית עכשווית. בכל הישובים הללו הם בחנו את המרחק בין הצמתים של הרחובות הראשיים. האיור שלמטה מציג את התוצאות:

Maxwell-Figure-3באיור שלמעלה הנקודות השחורות הם המינימום והמקסימום שנצפו, הקווים הדקים התוחמים את המרווח הם בין 10% ל – 90% מהתצפיות, והקופסה האפורה מייצגת את המרווח שבין 25% ל – 75% מהצפיות. הקו העבה שבמרכז הוא הממוצע האריתמטי של כל התצפיות.

הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה השתנה בסוף המאה ה – 19, וביתר שאת במהלך החצי השני של המאה ה – 20 שגרם לכך שהאנושות לא השכילה יותר לבנות ערים מתפקדות. מהאיור שלמעלה עולה באופן ברור דבר אחד שהשתנה. המרחק הממוצע בין רחובות ראשיים בערים שהיה עד סוף המאה ה – 19 לאורך כל ההיסטוריה פחות מ – 400 מ' יותר מהכפיל את עצמו. אפילו נסיונותיהם של האורבניסטים החדשים לא עלו יפה, הם אמנם הורידו את המרחק הממוצע במידת מה, אבל עדיין הוא הרבה יותר מדי גדול. רק ישובים לא מתוכננים, המבוססים על פעילותם של המתיישבים עצמם מראים נאמנות לכלל העירוני ההיסטורי הזה, ובאמת אחד הדברים המאפיינים אותם הרבה פעמים היא החיוניות העירונית שלהם והיותם ישובים מגוונים מבחינה אנושית ותפקודית המאפשרים חיים לאוכלוסייתם למרות מגבלותיה הכלכליות והדרתה החברתית.

מדוע זה עובד? מצד אחד ידוע הכלל כי אנשים מוכנים ללכת עד 400 מ' ברגל ולא להזדקק לכלי רכב. הכלל הזה מאפשר לכל אדם בתוך התחום המוגדר על ידי הרחובות הראשיים שמסביבו מגוון רחב של מקומות עם פעילות, ואפשרויות תחבורה ציבורית. הוא גם מחבר אותם למגוון של קהילות שונות הנמצאות מעברו השני של הרחוב הראשי המשמש להם נקודת מפגש. זהו המרחב שלאורכו נעשים המפגשים עם זרים מכל הסוגים המייצרים את החיות המיוחדת של העיר שעמדה עליה ג'יין ג'ייקובס. מצד שני, בתוך תחום 400 מטרים, ולפעמים במרחק פניה אחת בלבד מן הרחובות הראשיים, יכולים להתקיים חיים שקטים יותר, עם הומוגניות חברתית גדולה יותר. הכלל הזה מאפשר לכל אחד מצד אחד לחיות בסביבה מוכרת ושקטה, ומצד שני להיות בטווח הליכה ל-4 קהילות שונות, ומקומות המפגש ביניהן ובינן ובין שאר העיר. העובדה שהמרחק הזה חוזר על עצמו לאורך כל ההיסטוריה, ושההתעלמות ממנו גרמה לכל כך הרבה נזק במאה ה – 20, מעידה שכנראה יש כאן משהו עמוק הקשור לפסיכולוגיה החברתית האנושית, והצורך שלה מצד אחד בסביבת בית מוכרת ובטוחה, ומצד שני בסביבות מעוררות עניין והתרגשות.

יש הרבה ספרות שמראה שכדי ליצור מקומות ראויים להליכה (walkable) יש ליצור רשת צפופה של רחובות, שהמרחק הממוצע בה בין צמתים לא יעלה על 100 מ' בערך. עתה באים סרג'יו פורטה ושותפיו למחקר ואומרים לנו שזה לא מספיק. צריך גם שרשת הרחובות הראשיים, שהם הרחובות המחברים בצורה ישירה את כל העיר, ושסביבם מתרכזת רוב הפעילות העירונית, תהיה גם היא צפופה, ושהמרחק הממוצע בה בין צמתים לא יעלה על 400 מ'.

Jan Gehl: The City Is Big

בלוג מצוין על יאן גאהל, האדריכל והמעצב האורבני הדני, בעקבות צאת ספרו החדש: חקירת החיים הציבוריים. גאהל מדבר על שתי הפרדיגמות ההרסניות של תכנון ערים במאה ה – 20: העיר המודרניסטית, ותכנון העיר למכוניות. על כך שלקח למערב 50 שנה ללמוד את הלקחים מספרה של ג'יין ג'ייקובס ושלמרבה הצער באותם מקומות ששם מתפתחות הערים עכשיו: סין, הודו ובמפרץ הפרסי נראה שעושים את אותן טעויות שעשה המערב בשנות ה – 50 וה- 60.

THE DIRT

howtostudy How to Study Public Life / Island Press

"I graduated at the first worst point in city planning," said Jan Gehl, the famed urban designer, at a crowd of hundreds at the National Building Museum in Washington, D.C. The 1960s were the era "when the architect was big and the city was small." Eventually, Gehl, who is trained as an architect, saw the light. He married a psychologist, who asked him, "why do architects hate people so much?" He soon realized there was a great "void of knowledge" about how to create buildings and public spaces people actually want to inhabit. So for the past 40 years, Gehl has picked up where activist and author Jane Jacobs left off, and "studied the life of the city in the way same a traffic engineer studies the flow of traffic." This Danish architect is now appropriately small and the city is…

View original post 1,434 מילים נוספות

צפיפות, בנייה גבוהה והמרחב הציבורי

ליה אטינגר כותבת במיינט במסגרת הפעילות של מכון שחרית על צפיפות ובניה גבוהה.

באותו נושא הכנתי עבור מכון שחרית נייר עמדה לשירותם של תושבים ורשימות בערים השונות. במאמר ניסיתי להראות שיש יותר מדרך אחת להגיע לצפיפות גבוהה יותר, יחד עם שטחים פתוחים פרטיים וציבוריים שימושיים ונעימים יותר, ולהסביר גם את הקשר בין צפיפות, כמות שטחים ציבוריים פתוחים ואיכותם ובניה גבוהה.

תמצית של העניין הזה ניתן לראות באיור.

השוואה בין מגדל (משמאל) בינוי ישראלי טיפוסי (מרכז) ומבנה חצר בצפיפות אחידה של 20 יח"ד לדונם נטו

השוואה בין מגדל (משמאל) בינוי ישראלי טיפוסי (מרכז) ומבנה חצר בצפיפות אחידה של 20 יח"ד לדונם נטו

הנה עיקרי ההמלצות ל- מדיניות עירונית נכונה לגבי צפיפות בניה גבוהה ושטחים פתוחים:

  • העיר צריכה לשאוף להקטין את צפיפות הדיור במידה, ובאותם מקומות, שבהם היא גבוהה מדי, על ידי מציאת פתרונות דיור למשפחות הגרות בצפיפות דיור גבוהה, או על ידי יצירת פתרונות של דיור בר-השגה למשפחות שהכנסתן איננה מספקת לרכוש או לשכור דיור הולם את צרכיהן.
  • מצד שני, העיר צריכה לשאוף להעלות את הצפיפות העירונית, הן משום שברוב הישובים בישראל צפיפות זו נמוכה מדי כדי לאפשר לתושביהן את היתרונות של עירוניות שצוינו למעלה, הן כדי להגדיל את ההיצע של הדיור ועל ידי כך להוזיל את מחירו, והן כדי להשתלב במדיניות הארצית של העלאת הצפיפות העירונית במטרה לשמור על שטחים פתוחים ומערכות אקולוגיות.
  • בנייה גבוהה מאפשרת שטחים פתוחים נרחבים יותר, אך עודף שטחים פתוחים איננו בהכרח יתרון.
  • השקעה בטיפוח הרחובות והצללתם, באמצעות שדרות עצים, ורחבות עירוניות מטופחות ומוצללות, עשויה לתרום ליצירת מראה ירוק לעיר, במקומות שבהם אנשים באמת עוברים ומבלים.
  • בבנייה נמוכה קל יותר מצד אחד, להגדיר את המרחב הציבורי באמצעות חזיתות רצופות לרחובות, המייצרות עניין, מושכות עוברי אורח ותורמות לבטיחות בו, ומצד שני לאפשר שטחים פרטיים פתוחים הנדרשים על ידי התושבים.
  • העיר צריכה לקבוע מדיניות ברורה לגבי מיקום בניה גבוהה במרחב העירוני באותם אזורים שיש להם שירות טוב בתחבורה ציבורית. במקומות אלה תעודד העירייה הקטנה של תקני חנייה, תמחור מלא של מקומות החנייה, ועידוד התושבים לוותר על כלי רכב פרטיים ולהסתמך על תחבורה ציבורית.
  • העיר יכולה לנצל את הביקוש למגורים בבניה גבוהה, לשיפור המרחב הציבורי שסביבה. על ידי חיוב היזמים בבניה היקפית בגבולות הרחובות, ליצירת חזיתות פעילות לרחוב, ולהקטנת ההשפעה הסביבתית של הבנין הגבוה הממוקם בלב הבלוק.
  • העיר יכולה וצריכה להיות מסוגלת לחייב את היזם, תמורת הגדלת אחוזי הבניה, בבניית אחוז מסוים של הדירות במחירי השוק ו/או כדיור בר השגה, ובהגדלת המגוון של סוגי הדירות כך שיתאימו למגוון גדול יותר של משפחות.
  • העיר צריכה גם לעמוד על כך שאותם שטחים פתוחים שבניינים גבוהים יוצרים סביבם יהיו חלק מן המרחב הציבורי – על ידי הקפדה על כך שמרחב זה יהיה המשכי לרחובות אליהן הוא מתחבר ולא במפלס שונה מהם.

אפשר לקרוא את המסמך המלא בקישור למטה (pdf)

מכון שחרית-צפיפות בנייה גבוהה והמרחב הציבורי

סרטון נחמד של ניתוח הככרות של רומא במפת נולי באמצעות הקטגוריות של רוברט קרייר

בזמנו כתבתי כאן על מפת נולי שהיא אחד מהדרכים היסודיות ביותר למפות ולנתח את המרחב העירוני. בסרטון המצורף ניתן לראות ניתוח של ככרות של רומא כפי שהן מופעות במפה באמצעות הקטגוריות של רוברט קרייר, ולא כפי שכתוב כאן ליאון קרייר רוברט גם הוא אדריכל והוא אחיו הבכור של ליאון, בספר Urban Space.

הניתוח מעניין והסרטון נחמד, אבל כמו שנשארים בסוף קריאת הספר של קרייר, השאלה היא אז מה? מה הקטגוריות הללו אומרות לגבי ההיווצרות של הככרות הללו, לגבי השימוש בהן, התחושה של אנשים בתוכם, ההתאמה בין המרחב והפעילות שקורית בתוכו. לגבי הקשר בין המרחב הדו-מימדי והבינוי התלת מימדי שסביבו? בסופו של דבר, הניתוח המרחבי הטהור הוא די ריק מתוכן.

יודן

Categorizing the Giambattista Nolli Map via Leon Krier's Urban Space Diagrams on Vimeo on Vimeo

היה ב-Categorizing the Giambattista Nolli Map via Leon Krier's Urban Space Diagrams on Vimeo.

מאמר בגלובס על שטחים ציבוריים פתוחים בעיר. מציג יפה את הדיון.

http://m.globes.co.il/touch/globes/Article.aspx?di=1000832076