ארכיון קטגוריה: עיצוב אורבני

ידידי ראובן מגידו בבלוג על ההצלחה של טיילת רחוב 3 בסנטה מוניקה

ראובן מגידו הוא חבר טוב. הכרנו ב – 1998 כאשר הנחינו יחדיו קבוצה של סטודנטים בטכניון בסדנא משותפת לסטודנטים ישראלים, פלשתינים ואיטלקים בפאלרמו. באותה הזדמנות הכרתי גם את אשתי מרינה.

ראובן ואשתו חזרו, מסיבות כלכליות, וגם כדי להיות ליד בתם ללוס אנג'לס, מתגוררים ועובדים בלונג-ביץ'. בשנים האחרונות ראובן פיתח בלוג מצולם על הבנת ארכיטקטורה. והבלוג מלווה בכתבות מופיע לפעמים בכתב העת: Cultural Weekly.

בכתבה הזו ראובן מפנה את המצלמה שלו למרכז העיר סנטה מוניקה, קצת מצפון ללוס אנג'לס לאורך החוף של האוקיינוס, ובעיקר לשוק האיכרים שתופש בלוק של רחוב למשך הבוקר ביום אחד בשבוע, ולטיילת רחוב 3 – רחוב הליכה שעשה טרנספורמציה לעיר ולמרכז שלה.

ממליץ מאוד לראות גם את הסרטים האחרים שלו כאן.

Urban Design | How Santa Monica’s Third Street Promenade Made It | Rick Meghiddo | Cultural Weekly.

פיאצות בנפולי

לאחר ההשתתפות בפורום העירוני העולמי היו לי יומיים לטיול בנפולי. נפולי היא העיר הצפופה באירופה. והדחיסות הזו ניכרת גם במרחב הציבורי – קשה מאוד להשיג זויות צילום ועל כן כמעט את כל הפיאצות הייתי צריך לצלם בפנורמות הנה כמה מהן:

נתחיל מן הים זו איננה ממש פיאצה אלא מרחב עירוני שבין הארמון המלכותי הענקי, הנמל והרחוב היורד בשיפוע מככר אספת העם (Piazza Plebiscito) אל החוף. אוניות הטיולים הגדולות העוגנות בנמל יוצרות את הדופן השלישית של המרחב, והדופן הרביעית פתוחה אל הים.

ככר אספת העם היא ככר ברוקית טקסית, שמטרתה לשמש מרחב גדול מספיק כדי הארמון הענק שמפתחו אני מצלם את התמונה (בפנורמה שעשויה מחמש תמונות) יוכל לעשות את רושמו. זוהי כמובן ככר ההפגנות ועצרות העם הגדולות בנפולי – אך אין סביבה הרבה חיים וברוב הימים היא גם ריקה מאדם. מעניין איך האכסדרה המרכזית, והכנסיה שממול השער ממסכות את הבניינים המטפסים על הגבעה שמאחורי הככר ונותנים לה את הסימטריה שלה.

וממול לככר החצר הפנימית של הארמון:

גם היא מעין ככר ששימשה את החצר המלכותית. והקשר הצירי בין שתי הככרות:

ממשיכים צפונה מככר אספת העם, וצמודה אליה ככר טריאסטה וטרנטו – שאליה מגיע מצפון רחוב טולדו, שהוא היום הרחוב הראשי של העיר. ככר זו מוקפת משני צדדים בבניינים רגילים ובתי קפה, ומצד מזרח מפנה אליה את צידו תיאטרון סן קרלו – בית האופרה של נפולי. הכיפה שאפשר לראות מציצה מאחור היא המרכז של הגלריה אומברטו שהיא מרכז קניות ומשרדים מקורה הדומה לגלריה המפורסמת של מילנו (אך יותר גדולה ממנה).

אנו ממשיכים לעלות בויה טולדו. במרחק של כ – 800 מ' אנו מגיעים לככר נוספת: Piazza della Carità זוהי כר מודרנית יותר שקיבלה את עיצובה בשנות ה – 30 בזמן השלטון הפשיסטי:

אנחנו ממשיכים לעלות בויה טולדו, וברגע מסוים ללא כל אירוע מיוחד לאורך הרחוב נגיע לרחוב בנדטו קרוצ'ה – הנקרא על ידי הנפולטנים Spaccanapoli כלומר הרחוב החוצה את נפולי לשניים. זהו המרכזי משלושת הרחובות הדקומניים של העיר היוונית ניאפוליס, ויחד איתו נגיע לככר סנטה קיארה שליד המנזר של סנטה קיארה.

אפשר לראות את הציר המטפס על הגבעות ואת הככר הימי בינימית בצורתה, אם כי רבים מהבניינים שסביבה עוצבו ברנסנס ובבארוק.

מן הכיוון השני ניתן לראות איך הדורות השונים של האדריכלות בעיר משוחחים זה עם זה. החזית הגותית של המנזר מימין, המגדל הרנסנסי, והחזית הבארוקית של הכנסיה החדשה של ישו משמאל:

נמשיך ללכת עוד בספקנפולי עד שנגיע לככר סן דומניקו הראשית. המעניין בככר הזו הוא שבניגוד למה שקורה ברוב הככרות שאליהן פונה החזית הראשית של הכנסיה, במקרה הזה הכנסיה מפנה אל הככר את אחוריה, והכניסה אליה היא אם כן דרך האבסיס.

ומצד שני:

אחד הדברים המעניינים בהתבוננות בתמונות הוא הנוכחות הגדולה יותר של אנשים בככרות האינטימיות והמורכבות יותר של העיר הימי-ביניימית – לא שהיו בהן בהכרח יותר אנשים, אך המרחב המצומצם יותר, הצפיפות יצרה מצב שכמעט תמיד היו אנשים בקדמת התמונה. אך יש משהו גם מאוד נפולטני בתחושה הזו של נוכחות פיזית קרובה ממש בפנים. לא שמתי לב בכלל לנוכחות הזו עד שלא הסתכלתי בתמונות, משום שזו התחושה שיש לך בהסתובבות בתוך העיר העתיקה, המרובדת והאנושית כל כך הזו.

זה המסלול שהלכתי:

ושוב העולם הולך עם ג'יין ג'ייקובס

בסוף השבוע הזה שוב מתקיים האירוע העולמי של "ללכת עם ג'יין". בארץ התקיים הפעם האירוע בחיפה, תל-אביב וירושלים. כתבו על זה רבים וטובים (לרמן, נועם דביר בהארץ, כתבה מפורטת ב ynet, כתבה של גיא נרדי ב – nrg). בחיפה חובר האירוע לאירוע אחר שהתקיים בשנה שעברה ביוזמה מקומית בשם "הליכות חיפה".

אני בסוף השבוע הזה דווקא בפאלרמו, הולך עם ג'יין בפעם הראשונה באיטליה. זה דווקא מעניין שארץ כמו איטליה, שללא ספק משופעת בעירוניות טובה, ובסיפורים מעניינים עד עכשיו לא היתה על מפת הסיורים. הרעיון לסיור עלה תוך כדי מסע הבחירות של אשתי מרינה למועצת העיר פאלרמו. אחד הנושאים המרכזיים שמעלה המועמד לראשות העיר שנתמך על ידי הרשימה שמרינה משתייכת אליה הוא הצורך והההזדמנות של חיבור מחדש של העיר לים. בסיור דווקא העלינו את העובדה כי מאז תחילת המאה ה – 16, שאז נבנתה החומה המפרידה היום בין מרכז העיר של פאלרמו והים, לא היה לעיר קשר ממשי לים, אלא רק בצורת טיילת למרגלות החומות. והמישור הזה, שנמצא למרגלות החומה, ואשר הורחב על ידי שפיכת הפסולת של בניינים שנהרסו במלחמת העולם השניה לים, רק בשנים האחרונות הפך לפארק ולמקום שאנשים מבלים בו – אך עדיין אין לא המשכיות לאורך החוף.

תמונות מן הסיור שלנו ניתן לראות כאן.

מה שמוצא חן בעיני כל כך בפעילות הזו של ההליכה בעקבות ג'יין ג'ייקובס זה הקלות שבה ניתן לארגן אותה, והיכולת של מקומות שונים לפעול לגמרי בנפרד, ועדיין להרגיש כחלק מתנועה עולמית גדולה. עוד דבר חשוב זה עצם ההליכה ברגל במקומות שבהם לפעמים איננו רגילים כבר כלל ללכת או להיות. אחד הדברים ששמים אליו לב בזמן שמנסים לעשות סיור כזה זה עד כמה קשה לשמוע זה את זה, אפילו כאשר נמצאים מאוד קרוב. הרעש של המכוניות מחריש אוזניים – הנוכחות שלהם דומיננטית. מצד שני כאשר הולכים ברגל שמים לב לפרטים, ושמים הרבה פעמים לב גם להזנחה הגדולה של המרחב הציבורי.

וכמו שהמלצתי בשנה שעברה חשוב לא פחות מללכת עם ג'יין לקרוא אותה, ולקרוא אותה באופן ביקורתי. מועדון הספרים של בוני העיר בטורונטו סיים בדיוק לקראת יום ההולדת של ג'יין דיון במותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות. בכל שבוע כתבו אנשים תגובה לאחד מן הפרקים. אנתוני פלינט כותב כאן על המורשת המורכבת של ג'יין ג'ייקובס. ואני ממליץ ללכת אל מעבר למותן וחייהן, ולקרוא גם את ספריה האחרים: כלכלת הערים, וערים והעושר של מדינות. אחד הדברים שג'ייקובס טוענת הוא שהמהפכה החקלאית נולדה בעיר, ורק אחר כך יוצאה לאזורים כפריים – כלומר שהעיר קדמה לחקלאות. זאת בניגוד לתיאוריות המקובלות בזמנו של התפתחות הדרגתית של ערים מכפרים חקלאיים. ג'ייקובס טענה שזה לא סביר שבתנאים של כפרים ייוצר החידוש של חקלאות, וטענה שרק במקום מפגש של הרבה אנשים, יכולים להיווצר התנאים שיביאו להמצאת החקלאות. לדעתה, המסחר קדם לחקלאות, ומאתרי מסחר שציידים לקטים היו חוזרים אליהם לעיתים מזומנות, צמחו הישובים העירוניים הראשונים, כאשר חלק מן הסוחרים בחר להישאר ולגור במקום, ולחיות מן המסחר ולא מן הציד והלקט בעיקר, ולאנשים אלה שישבו קבע, אך היו חשופים לאנשים רבים אחרים, היו התנאים הנכונים להתחיל בגידול צמחים מכוון יותר. הנה מסתבר שישנם אתרים (והמקור מהנשיונל ג'יאוגרפיק כאן) שמראים על תרבות עירונית הקדומה לחלקאות. ג'ייקובס פיתחה את התיאוריה שלה על בסיס הישוב קאטאל הויוק, אבל האתר בגובקלי טפה הוא קדום יותר בכ – 2,000 שנה.

מאסטר בעירוניות בת-קיימא במוסד הנסיך מווילס לבניית קהילות

עד ה – 20.4 עוד אפשר להציג מועמדות לתכנית לתואר שני בעירוניות בת-קיימא שמוענק על ידי מוסד הנסיך מווילס יחד עם האוניברסיטה של ווילס.

התכנית מיועדת לבוגרי תואר ראשון ב- אדריכלות, עיצוב עירוני, אדריכלות נוף, הנדסה אזרחית, תכנון ערים ומדיניות עירונית, שמאות או כל תחום קרוב אחר.

אפשר לראות עוד פרטים כאן

אז מה קורה בחודשים האחרונים?

קשה לחזור לכתוב אחרי הרבה זמן. כמעט שחודש וחצי שלא כתבתי כאן על נושאי הבלוג. אז כדי לחזור לעניינים כמה לינקים לאתרים ומאמרים שעוררו את ענייני או את רצוני להגיב בחודשים האחרונים. הרשימה בסדר יורד מהמעודכן לכמעט לא רלוונטי כנראה:

ניק וולץ' כותב על שימוש ב – GIS כדי להעריך את השכונות הקיימות בסיאטל באמצעות המדד של LEED-ND. זהו מדד לשכונות ירוקות שפותח במשותף על ידי המועצה האמריקאית לבניה ירוקה (USGBC), והקונגרס לעירוניות חדשה (CNU) כדי להעריך את מידת ה"ירוקות" של שכונות חדשות. תקן 5281  שפותח בארץ ביוזמתה של המועצה לבניה ירוקה אמנם הורחב באחרונה לסוגי בניינים שונים, אך עדיין איננו כולל הערכה ומדידה של שכונות שלמות. המעניין הוא שתקן כזה מאפשר בקרה של שכונות קיימות ומאפשר גם קביעת מדיניות לגביהם כדי לשפר את תפקודן האנרגטי.

ורד לי מפרסמת בהארץ מאמר על מרחב ראוי להולכי הרגל – סנונית ראשונה אני מקווה בנושא שחשוב שייכנס לתודעה הציבורית. שימו לב לשני הקישורים למאמרים אחרים שהתפרסמו באותו נושא בהארץ. האחד מדבר על דנבר המנסה להשפיע על אנשים ללכת ברגל לעבודה במידת האפשר, והשני על תנועת ילדים ונשים עם עגלות. נושא סביבתי שהשלכותיו מרחיקות לכת, אך שמצד שני הוא יומיומי ומשפיע על כל אחד ואחד.

הניו יורק טיימס מדווח על תכניתה של סן פרנסיסקו לתמחר מקומות חניה על פי הביקוש להם. זאת על פי התיאוריות של דונלד שופ, פרופסור לתכנון ערים מ – UCLA שכבר כתבתי עליו כאן. זהו כנראה הפתרון היחידי למכוניות בעיר – העלאת מחיר החניה כך שיהיה אמיתי ולא יסבסד חניה של מכוניות בעיר.

נועם דביר כותב על הבחינות באדריכלות והצגת הנושא של "אחריות ציבורית" כחלק מהבחינה כמעורפל ולא ברור – ועל כן מכשיל. מנגד אסתי זנדברג בחלק השני של מאמרה דווקא לועגת לאדריכלים שהצליחו להתלכד סביב הזכות לחוסר אחריות חברתית ברורה למקצוע. אני בעניין הזה עם אסתי, אך הבעיה היא שכיון שלא מלמדים בבתי הספר לאדריכלות אתיקה מקצועית מהי? ולא דנים בשאלות האלה כלל, אלא מעמידים על נס דווקא את היצירתיות האישית, והתפיסה הסובייקטיבית של העולם, איך מצפים מסטודנטים להיות מסוגלים להתמודד עם השאלה הזו בבחינה?

בחלק הראשון של מאמרה המצוטט לעיל כותבת אסתי על מדרחוב נחלת בנימין. כמי שהיה מעורב בתכנון המדרחוב לפני כמעט 30 שנה, אני יכול להגיד שהוא בעצם נכשל בתפקיד שייעדו לו, שהיה הפיכת הרחוב לרחוב קניות אקסקלוסיבי, וזרז לשיפוץ של כל הבניינים ברחוב. בפועל שופצו מעט מאוד בניינים, וגם אלה ששופצו מייד כמו הבנין היפה ברחוב רמב"ם 17, זקוקים היום לשיפוץ מחודש. העסקים הקמעונאים לא נעלמו ממנו, ואולי רק שינו קצת את האוריינטציה שלהם למסחר סיטונאי גם כן. יש בכך כדי ללמד על כמה קשה לשנות את תפקודה של העיר, ועל כך שרחובות הליכה אינם יכולים לשנות את האופי של מקום, אלא אולי רק להקצין אותו. זה במיוחד בולט מול השינוי שעבר רחוב שינקין בתקופה המקבילה – שינוי ששיקף אבל את השינוי שחל בכל השכונה שסביבו – ואשר בימים אלה בא לידי ביטוי במתיחת פנים נוספת. גם כאן אני נוטה להסכים עם אסתי, אם כי אולי להיות פחות קיצוני ממני – אפשר להרים קצת את האטרקרטיביות של הרחוב, במיוחד על ידי שיפוץ של עוד בניינים לאורכו, אך בכל אופן בין שוק הכרמל, אלנבי, שינקין וקינג ג'ורג' שלכל אחד מהם אופי משלו – יש מקום למדרחוב הקיים על אופיו המיוחד.

אהרון הובסון יוצר פנורמות מרהיבות מתמונות של google street view.

מאמר של אנדרס דואני בזכות החשיבות של קודים עירוניים ליצירת ערים טובות. המאמר הוא הקדמה לספרה החדש של אמילי טאלן: City Rules.

ועוד מאמר חשוב של אסתי זנדברג על המחיר הגבוה של בניה גבוהה – מידע שרובם מעדיפים להתעלם ממנו. אך בניה לגובה איננה פתרון לערים קומפקטיות יותר ועל כן לשמירה על המרחבים הפתוחים.

סדנת מחקר של הקרן הלאומית למדע – הרצאת הפתיחה

הרצאת הפתיחה של סדנת המחקר שארגנתי בנושא שטחים ציבוריים פתוחים בעיר המקיימת תתקיים ביום שני ה – 19.12.2011 בשעה 11:00 באולם אוונס במכונים לחקר המדבר בשדה בוקר. במסמך המצורף ניתן לראות את הפרטים המלאים.

הרצאת הפתיחה תינתן על ידי פרופ' סתה לואו, אחת מאושיות התחום של חקר היחסים בין אנשים וסביבתם. פרופ' לאנתרופולוגיה, גיאוגרפיה, פסיכולוגיה סביבתית

פרופ' סתה לואו

ועיצוב אורבני באוניברסיטת העיר ניו-יורק, ראש הקבוצה לחקר המרחב הציבורי, ונשיאת האגודה האמריקאית לאנתרופולוגיה בשנים 2007-09. תציג אותה עמיתתי פרופ' פנינה מוצאפי-האלר. זו הזדמנות מיוחדת במינה לשמוע את אחת החוקרות המעניינות ביותר בעולם בתחום המרחב הציבורי בעיר.

נושא ההרצאה יהיה: המרחב הציבורי והמגוון החברתי: השגת קיימות חברתית באמצעות נחקר אתנוגרפי ועיצוב עירוני

הודעה על הרצאת הפתיחה

ההרצאה פתוחה לקהל הרחב ולכל המתעניינים בנושא. תהיה הסעה מתחנת הרכבת של צפון באר שבע/אוניברסיטה, ויהיה כיבוד קל לפני ההרצאה. יש להירשם מראש. פרטים מלאים במסמך המצורף.

הזדמנות לשמוע אותי מדבר על דברים שכתבתי כאן מחר ומחרתיים בכנס מרחב

מחר ומחרתיים מתקיים כנס אשקלון-מרחב לפיתוח כלכלי מקומי: העיר כמנוע לצמיחה כלכלית.לכנס שלושה מסלולים עיקריים: האחד יותר תיאורטי, ומדבר על היתרונות של העיר כמנוע לצמיחה כלכלית. השני עוסק בעירוניות ככלי לפיתוח כלכלי וצדק חברתי, ובעיקר בכלי מדיניות ותכנון שיאפשרו לעיר להגשים את ייעודה ויתרונה היחסי כמנוע לצמיחה כלכלית ושגשוג. המסלול השלישי עוסק ברשות המקומית, תפקידה ויכולותיה בקידום המרחב העירוני ומימוש הפוטנציאל שלו.

במסגרת הכנס אציג שני נושאים שהרביתי לעסוק בהם בבלוג הזה. האחד הוא הצגה נוספת של המחקר שלי על שטחים ציבוריים פתוחים והחשיבות של קביעת סטנדרטים איכותיים ליישומם ולא כמותיים. השני הוא הצגה של עקרונות לפיתוח עירוני סביב תחנות רכבת. זו תהיה הרצאה שתהווה מפגש פתיחה לסדנא שתעסוק בתחנת הרכבת של אשקלון כדוגמא לסוג כזה של פיתוח. ההרצאה על פיתוח סביב תחנות רכבת (וגם כאן) תתקיים מחר בשעה 16:30 במושב שנקרא "הצגת הסדנא: פיתוח סביב תחנות רכבת – המקרה של אשקלון". הצגת העבודה על שטחים ציבוריים פתוחים (וגם כאן וכאן) תהיה במושב שעוסק בשימור מים כמנוף לפיתוח כלכלי מקומי ביום רביעי בשעה 10:30.

מובטח כנס מעולה, מגוון ומעניין, כולל גם הרבה אורחים מחו"ל. פרטים אחרונים ותכנית מעודכנת אפשר לקרוא כאן.

 

https://yodannotes.wordpress.com/2010/08/08/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A7/

כנס מרחב באשקלון לפיתוח כלכלי מקומי מתקרב ואיתו סדנת תכנון על פיתוח סביב תחנות רכבת

כנס מרחב יתקיים השנה בשיתוף עם עיריית אשקלון בנושא פיתוח כלכלי מקומי. הוגה הרעיון לכנס והאיש שאחראי על תכניתו הוא נחמן שלף, ומגיע לו כל הכבוד על כנס מצוין שארגן.

הנה ההזמנה והפרטים:

אתם יכולים לראות את התכנית של הכנס כאן: תכנית מעוכנת-15.

במסגרת הכנס אני אנחה יחד עם דני גת סדנא על תכנון פיתוח סביב תחנות רכבת כאשר ניקח כמקרה בוחן את תחנת הרכבת של אשקלון הקשורה יותר לכביש 4 מאשר לעיר, ושהדרך העיקרית להגיע אליה היא ברכב. ננסה לראות האם היא יכולה להיות מחולל של פיתוח עירוני מאוזן סביבה, ואיך לקשור אותה למוקדי הפעילות הקיימים בעיר. הנה תיאור הסדנא: UED2011_workshop_tod

אני יודע שיש אינפלציה של כנסים, אבל בכנסים של מרחב יש תמיד אנרגיה מיוחדת – אז מאוד מומלץ

 

האם הירוק באמת ירוק – הרצאה בכנס איגוד אדריכלי הנוף בישראל

בשבוע הבא ביום חמישי ה – 3.11.11 בין השעות 11:00 ל – 19:30 יתקיים הכנס השנתי של איגוד אדריכלי הנוף. ניתן לראות את תכנית הכנס כאן (pdf).

עדכון 09.11.11 – ניתן לקרוא את המאמר המלא שהתפרסם בבטאון איגוד אדריכלי הנוף כאן (pdf)

אני אדבר במושב האחרון, שיעסוק במרחב הציבורי העירוני, על המחקר שלי על כמות, איכות, שימוש ותחושות אנשים בשטחי ציבור בשכונות מגורים בישראל – בהשוואה בין ישובים בגודל שונה, במישור החוף ובנגב. להלן תקציר ההרצאה:

הבעיה הסביבתית המרכזית של מדינת ישראל היא נדירותו של משאב הקרקע, והצורך למצוא מקום מגורים לאוכלוסיה גדלה ומתפתחת מבחינה כלכלית. נדירותו של משאב הקרקע, והצורך בהגנה עליו משפיעים גם עליית הביקוש למגורים על ההיצע, ועל היוקר המאמיר של דיור בישראל, יוקר המחריף את הקיטוב החברתי. המפתח לפיתרון שתי הבעיות הללו נמצא בציפוף העירוני. אך כדי למשוך אוכלוסיה בעלת אפשרות בחירה גדלה והולכת לגור בערים צפופות – על העיר להציע איכות חיים גבוהה. היום, בעיני הציבור ובעיני המתכננים, מתורגמת איכות חיים בעיר במידה רבה לכמות ולנוכחות של שטחים ירוקים פתוחים בעיר. גישה זו מתורגמת מצד אחד להמלצות של המשרד להגנת הסביבה וארגונים ירוקים להגדיל את ההקצאות לשטחים פתוחים ירוקים בעיר, ומצד שני לנטייה של השוק הפרטי להעדיף טיפולוגיות בינוי של מגדלים הממוקמים בשטח פתוח "ירוק". שתי המגמות הללו יחדיו הרסניות לעיר: הגדלה של ההקצאות לשטחים פתוחים בעיר גורמת למגבלה מעשית ביכולת להגיע לצפיפות גבוהות מספיק כדי לקיים חיים עירוניים אינטנסיביים. בנייה גבוהה עם מרחקים גדולים בין הבניינים יוצרת סביבה עויינת להליכה ברגל ובעייתית לשירות בתחבורה ציבורית – שני מרכיבים מרכזיים בעירוניות בת-קיימא.

בהרצאה זו אתרכז בצד הציבורי של המשוואה. אראה איך הגדלת ההקצאות לצרכי ציבור מביאה בהכרח למגבלה מעשית על היכולת להגיע לצפיפויות ברוטו גבוהות בעיר. אציג ממצאים ממחקר שנערך במימון הקרן הלאומית למדע[1]המראה כי אין מחסור בשטחים ציבוריים פתוחים בשכונות מגורים בישראל – אלא שהשטחים הפתוחים אחידים ומשעממים, אינם מושכים פעילות כשלעצמם, ונמצאים בשימוש מועט מצד אחד, ומצד שני עיקר המרחב הציבורי (רחובות ורחבות ציבוריות) שבו אכן משתמשים התושבים, לוקה בחסר מבחינת איכותו. במקרה של ישובים קטנים, או שכונות בצפיפות נמוכה, ישנה אף הקצאת יתר של שטחים פתוחים הנגרמת על ידי ההנחיות. אציג את ההבדלים בין ישובים בגודל שונה במישור החוף ובצפון הנגב– המעידים על כך שיש להתאים את התכנון הנופי ואת ההנחיות לתכנונו לאקלים ולגודל הישובים. אסכם בהעלאת ספק בעצם הצורך במכסות כמותיות לשטחים פתוחים – והחשיבות של כלים לבקרה איכותית ויצירת התנאים להגדלת העושר והגיוון בסוגי השטחים הפתוחים בערים.

ניתן לראות מאמר בהארץ על המחקר מאת צפריר רינת כאן.


[1]  איכות שטחים פתוחים בישראל, מענק הקרן הלאומית למדע 546/07, בוצע יחד עם תלמידותי אדריכלית גבריאלה פיירשטיין ואדריכלית נוף ענבל זרחין.

לוד כמשל וכאתגר

פרסמתי מאמר בשם זה יחד עם הלל שוקן בבלוג של מרחב. אנחנו קושרים במאמר בין המאבק לדיור בר-השגה, תכנון סביב תחנות הרכבת ובהסתמך אל תחבורה ציבורית – ובניה של עירוניות כולל שיקום העיר העתיקה של לוד.

היו כבר תגובות ותגובות שכנגד. מתנהל דיון די נוקב עם ירון טוראל שהיה אחד המתכננים של תכנית המתאר של לוד, ושנמצא בצוות הליווי והעדכון של תמ"א 35. לכו לראות.