ארכיון קטגוריה: תכנון ערים

עוד כמה מחשבות על משבר הדיור

מאז הכנס המדובר בשני הפוסטים הקודמים, אני ממשיך לחשוב על הדברים ששמעתי ומה מתוכם יכול לבאמת להביא לפתרון. אז הנה כמה מן המחשבות.

1) אחד הדברים המעניינים שאמר כחלון היה ההסבר שלו לאיך ששיטת השווק של המנהל מעלה כל הזמן את מחיר הקרקע, ואיך על ידי ניהול מכרזים שלא על בסיס מחיר הקרקע, אלא על בסיס קריטריונים של מדיניות דיור:, כמו כמות דירות של שלושה חדרים, % דירות בשכירות שמתחת למחיר השוק, איכות הבניה, זמן הבניה וכו' ניתן לשמור את מחיר הקרקע נמוך ולהשתמש במאגרי הקרקע של מדינת ישראל כדי להוריד את מחירי הקרקע ולשפר את הנגישות לדיור. זה נשמע הגיוני. אבל ישנה עוד בעיה והיא מיקום וכמות המכרזים של המנהל, אשר תמיד הם במשורה, ולא תמיד עוקבים אחרי הביקושים. אז הנה הצעה אחרת. המנהל ייצא בקול קורא לשוק הפרטי, לבוא עם הצעות לקרקע בבעלותו, עם קריטריונים של עדיפויות לאזורים עירוניים שיש בהם נגישות לתחבורה ציבורית, ועם עדיפות בניקוד לאותם קריטריונים של מדיניות שדובר בהם למעלה, ואז יהיו אלה חברות יזמיות, ויזמי בניה מכל הגדלים שיחפשו הזדמנויות ויציעו הצעות בהתאם ליכולתם הכלכלית ולביקושים שהם מכירים. זה יהיה הרבה יותר דומה לשוק פרטי שבו יזמים יוצרים קשר עם בעלי קרקעות ומציעים להם הצעות – אבל עם ניצול היתרונות של בעלות ציבורית לכך שהקריטריון המרכזי לא יהיה רווח אלא תועלת חברתית.

2) אחד הנושאים שכחלון לא כל כך ידע איך להתמודד איתו הוא חוסר הנכונות של עיריות לאשר מגורים משום שהם (ובעיר כאלה לזוגות צעירים) מהווים נטל פיסקלי, לעומת עסקים ומסחר. דווקא הכשל כאן הוא כשל תכנוני, משום שבגלל התכנון בונים בצפיפויות ברוטו נמוכות, ובהפרדת שימושים, ועל כן קורה שהתועלות הכלכליות של אוכלוסיה חדשה הן מעטות מדי, וגם ממצות את עצמן בעיר אחרת דווקא, או במרכז המסחרי שהוקם על שטחה של מועצה אזורית שכנה. ישנה גם בעיה קשה נוספת והיא יצירה של סביבות עם שימושים מעורבים. תושבים בדרך כלל מתנגדים לשימושים שלא למגורים (לאו דווקא בטובתם, אבל זה המצב), ועיריות לא ממהרות להמר אזורי תעשייה, ואפילו שהם חצי נטושים לאזורי מגורים. אחד הדברים שאפשר לעשות עכשיו, בתקנות תכנון ובניה ואפילו כהוראת שעה הוא לתקן שניתן לבנות מגורים בכל מקום ועל כל ייעוד קרקע בתוכניות (למעט שמורות טבע), ובתנאי שזה על קרקע עירונית כבר, ועם נגישות טובה של תחבורה ציבורית. וכדי למנוע התנגדות אוטומטית של עיריות, ניתן לתת ליזמים את האפשרות לערער על החלטות של הועדה המקומית בפני הועדה המחוזית, או בפני בית משפט.

נו, עכשיו תורכם להגיד לי למה שתי ההצעות הפשוטות האלה לא יעזרו למשבר, בלתי אפשריות, או מזיקות ממש…

כנס חירום על משבר הדיור

טוב, אז מה אפשר להגיד על הכנס הזה שהיה. הכלבים נבחו. השיירה הבוקר עברה. דיור יותר זול כנראה לא ייצא מזה. עוד הרס של שטחים פתוחים וחקלאיים במרכז הארץ בודאי כן. בדרך היתה לי שיחה עם המנכ"ל של המרכז החקלאי שכועס על זה שמהחקלאים ייקחו את האדמה כדי להתגבר על החסמים, אבל בלי לתת להם פיצוי.

מה שהטריד אותי בעיקר זה שהמתכננים שדיברו לא ממש עשו את חשבון הנפש שצריכים לעשות. המשבר הזה לא פרץ בגלל גל עלייה גדול, והתכניות היו אמורות להיות מתוכננות בדיוק כדי שהוא לא ייקרה. אבל אף אחד לא חשב לרגע שאולי כל המערכת התכנונית לא נתנה תשובות נכונות. רק נורית אלפסי הזכירה שאולי המערכת התכנונית עצמה אשמה במידת מה במשבר הזה, ואמילי סילברמן דיברה דברים נכונים על כך שבישראל שכחנו שתכנון ופיתוח הם חלק גם ממדיניות של רווחה והתמודדות על העוני, ושאף אחד בכלל בעצם לא עשה כלום עדיין בשביל להתמודד עם דיור בר השגה – שהוא דיור מתחת למחירי השוק, ועם דיור לחברה הערבית, שבה בין 30-60% הם כבר חסרי קרקע ואינם יכולים למצוא פתרונות בצורה המסורתית של בניה פרטית על קרקעות, ושגם למשבר התעסוקה בחברה הערבית יש קשר לכך שהחקלאות כמעט ונעלמה מהכפרים הללו כי הקרקע שימשה לבנייה. וגם על צרכי הדיור של החברה החרדית לא דיברו – ואיך הם צריכים להשתלב עם שילוב החרדים בשוק התעסוקה. לא – זה לא יכול למצוא פתרון בישובים כמו כסיף ליד ערד שאושר לאחרונה ל – 80,000 תושבים. מה בדיוק הם יעשו שם וממה הם יחיו?

אז בנצי ליברמן דיבר והלך, וכחלון דיבר והלך – ואולי אם הם היו מקשיבים קצת לדברים של אנשי האקדמיה שדיברו בסוף, שהסבירו שאין לגמרי שליטה על השוק, וצריך לפעול בצורה דיפרנציאלית ואין פתרון אחד של זבנג וגמרנו – אולי, אולי מישהו כן יתחיל לעשות משהו בנוגע למשבר הדיור.

עליבות.

כנס חירום על משבר הדיור

זה אולי קצת במסגרת הכלבים הנובחים על השיירה שעוברת, כי שום דבר לא מגיע אל הממשלה האטומה הזו, שמטרתה העיקרית כנראה היא לנצל את משבר הדיור האמיתי כדי להעביר עוד אלפי דונמים יקרים במרכז הארץ לחברות הבניה הגדולות ולהמשיך להזין את מולך הפרבור שיבוא בעקבותיהם. אבל השילוב של אנשי מחקר ומעשה יכול לפחות לספק כמה שעות של עניין.

חברה בהתפרקות – על שני ספרים מאנגליה עם קשר לתכנון עירוני והפרטה

עברו עלי שלושה שבועות קשים של שפעת חוזרת ונשנית. מבעד לערפל של חום ושיעולים קראתי שני ספרים שבאים מאנגליה, שהסבירו לי מאוד את התחושות שהיו לי כלפי השינויים שעברה החברה הבריטית מאז שהכרתי אותה מקרוב כשחייתי בלונדון בתחילת שנות ה-80. אך יותר מכך ניתן לחשוב על ספרים אלה גם כתמרורי אזהרה לתהליכים דומים העוברים על החברה הישראלית בעקבות אותה אידאולוגיה איומה. שני הספרים הם: כסא פנוי מאת ג'יי. קיי. רולינג, ו- Ground Control: Fear and Happinees in the 21st Century City. מאת Anna Minton.

חייתי בלונדון כשנתיים וחצי בתחילת שנות ה-80. תקופה הזכורה לי כיפה במיוחד. היו אלה שנותיה הראשונות של מרגרט ת'אצ'ר כראש ממשלה, והדיון האידיאולוגי עדיין היה בעיצומו. במקביל לעלייתה של תאצ'ר נבחר קן ליוינגסטון לראש העיר של לונדון רבתי ובתור צעד ראשון קיצץ את מחירי התחבורה הציבורית ב – 50%, ומימן את הקיצוץ ממיסי רכוש שכמובן פגעו יותר בתושבי הפרברים החיצוניים השמרנים. הדבר הביא בסופו של דבר לביטול הממשל המטרופוליני של לונדון על ידי הפרלמנט שנשלט על ידי השמרנים, עד לחידושו שוב על ידי הניו-לייבור בסוף שנות ה – 90. אבל עד אז הנזק כבר נעשה, וכפי שמראה לנו הספר של אנה מינטון כאשר חזר הניו-לייבור לשלטון הוא המשיך את המדיניות ההרסנית של הפרטת המרחב הציבורי, והתבססות עיוורת על השוק הפרטי כדי לפתור את כל בעיות החברה, תוך הוספת רטוריקה קהילתית בלבד.

רולינג בוחרת לתאר את התפרקותה של החברה הבריטית דרך עיר קטנה. מאותן ערים שהתייר הנוסע דרכם רואה כשמורות אידיליות של אנגליה המסורתית. הסיפור עוסק בבחירות משנה לכסא פנוי בועד העיר שנוצר בעקבות מותו הפתאומי של אחד החברים בארי פיירברוד'ר. במוקד הבחירות, גורלה של שכונת שיכון ציבורי בעייתית, שנבנתה על ידי העיר הסמוכה בטריטוריה של העיירה, וגורל קליניקה לטיפול במכורים לסמים, שהועד המקומי רוצה לסגור. בשני המקרים, המאבק הוא בין רצונם של התושבים המהוגנים והשבעים של העיר הקטנה וההומוגנית, להרחיק מעצמם את הצורך להתמודד, לספק שירותים ולראות אפילו את השונים מהם, העניים, או אלה שפחות שפר עליהם גורלם בחברה, ובין אנשים כמו פיירברוד'ר (האח ההוגן בתרגום מילולי מאנגלית), אשר גדל בשיכון הציבורי, או הרופאה ממוצא הודי לקבל בתוכם את השונה והנזקק לעזרה. כרומן, הספר של רולינג עוסק יותר בדמויות השונות ובקורות אותן, וכסופרת טובה רולינג איננה הופכת אף אחת מהן לפלקט. אבל הדמויות פועלות בתוך מציאות מסוימת, אשר מוציאה מהן את הטוב, או את הרע, והרקע להכל, כולל ציטוטים מספר הכללים למחוקק המקומי, והסוגיות עצמן קשורות כמובן לשלטון מקומי ולתכנון.

ספרה של מינטון עוסק בשינויים שקרו בתכנון העירוני, במרכזי הערים, במרחב הציבורי, ובשאלת המגורים בבריטניה ב – 25 השנים האחרונות, ובמיוחד מאז תחילת שנות ה – 2000. הדבר המאפיין במיוחד את המרחב הציבורי בבריטניה (יותר אגב מכל ארץ אחרת) הוא נוכחותן האוניברסלית כמעט של מצלמות אבטחה. ובאופן פרדוקסלי יחד עם זאת עלייה גדולה בחשש מפשע, למרות שהפשע בפועל נמצא בירידה. השילוב בין העלייה בפופולריות של שכונות ומתחמי מגורים סגורים (ולא רק למעמדות הגבוהים), הפרטת מרחבים ציבוריים ורחובות והעברתם לניהול פרטי במרכזי ערים, ומתן זכויות לחברות פרטיות לבצע "שיקום עירוני" של שכונות קיימות רק על בסיס כדאיות כלכלית, מביאים לא רק לפגיעה בזכויות של אנשים פרטיים, אלא להריסתן של קהילות, ויצירתם של אזורים סמוכים המנותקים זה מזה ועוינים זה לזה.

במיוחד מעניין לקרוא את הניתוח שלה לאופן שבו ההסתמכות המוחלטת על בעלות דיור, ומכירת הדיור הציבורי והפרטתו גרמו למשבר דיור באנגליה. כאשר השוק הפרטי ממשיך לייצר פחות או יותר את אותה כמות בתים בשנה, ואילו החוסר נוצר על ידי העדרותה של ההשקעה הציבורית בדיור לשכבות החלשות יותר (ולאו דווקא העניות). במילים פשוטות מסבירה מינטון מדוע השוק מעולם לא יספק מספיק מגורים, בגלל העניין המובנה של יזמים לשמור את המחיר גבוה. ומצד שני, איך בתנאים של חוסר  בדיור – הופך הדיור לשכבות העניות ביותר להשקעה טובה, תוך שיחזור תופעת משכנות העוני. דברים שנראים כמתארים ממש את הקניה של דירות להשקעה בפריפריה בארץ בימים אלה.

מינטון מדגישה חזור והדגש איך הרבה מן הרעיונות שהביאו את בריטניה למקום שבו היא נמצאת היום מקורם באידיאולגיות אמריקניות, אלא שבזמן שבארה"ב הם היו חלק מדיון סוער על זכויות הפרט והחברה – באנגליה הם עברו במעט ללא כל דיון, ותחת מעטה כבד של מלל טכני לכאורה. וזו הנקודה שנראית לי חשובה לקורא הישראלי. כי גם אנחנו שאלנו מהאמריקאים הרבה מאוד מהגישות הללו לניהול הכלכלה והשירותים החברתיים, ופירקנו וממשיכים לפרק בשמחה את כל רשתות המגן החברתיות. אנחנו נגועים כבר לגמרי באותו הוירוס. הוירוס של הפרטת המרחב, והפרטת החברה – אך התוצאות כפי שמראה מינטון, וכפי שאנחנו רואים ביום יום אינן בהכרח מלבבות.

על עתיד הפיתוח בנגב וציונות במאה ה-21

"המשותף לכל המשפחות בגרעין הוא החיפוש אחר מעשה ציוני עם משמעות"  (שמואל בזק חבר מזכירות הישוב חירן. מצוטט במאמרה של שירלי סיידר: "יש בדואים בשטח" כיצד הכשירה המדינה את היישוב היהודי חירן מאז 1997, הארץ, 15/11/2013).

מחר, במסגרת כנס שדרות, אשתתף במפגש שתקיים השדולה הסביבתית – חברתית בכנסת שיעסוק בנושא "עתיד הנגב". במפגש תידון בין השאר תכנית הממשלה להקים סדרה של ישובים חדשים בצפון מזרח הנגב, בין באר-שבע, ערד ודימונה. חירן, האמור לקום על חורבות הישוב הבדואי הלא מוכר אום אל-חירן הוא אחד הישובים האלה. האם ההתיישבות המתוכננת בישובים פרבריים אלה בצפון הנגב היא אכן מעשה ציוני עם משמעות במאה ה-21?

מאז תחילת הציונות בסוף המאה ה – 19 היו לה שלושה יסודות: הכרה בינלאומית בזכותם של היהודים למדינה משלהם בארץ ישראל, העלייה לארץ וההתיישבות בה, כדי לממש זכות זו, וההגנה על ההתיישבות מול עוינותם של תושבי הארץ והארצות שמסביב. את עיקר תשומת הלב והתהילה גרפה ההתיישבות החקלאית בפריפריה הארצית. להתיישבות זו היה תפקיד חשוב בשנותיה הראשונות של הציונות בקביעת גבולות החלוקה העתידיים, ואחרי קום המדינה שימשה לקליטת עלייה ולתפיסת שטחים שיועדו למדינה הפלשתינית על פי תכנית החלוקה של האו"ם. אך עוצמתו הדמוגרפית והכלכלית של היישוב נוצרה בערים, ובעיקר בתל אביב וסביבותיה. עוצמה זו התבססה על גודל אוכלוסייה מספיק שאיפשר בכלל את הקמתה של מדינת ישראל, הגנתה, וקליטת העלייה הגדולה של שנות החמישים. לולא ההתיישבות בפריפריה אולי היו גבולות המדינה צרים יותר, אך ללא האוכלוסייה העירונית, ספק אם הייתה ישראל מצליחה להתקיים בשנותיה הראשונות.

המעשה הציוני של התיישבות על אדמות ארץ ישראל, היה אולי נכון בעיתו, כאשר המשימה הייתה כיבוש מקום לעם היהודי בארץ, ויצירת אותו "קיר ברזל" שיכריח את תושבי הארץ והמדינות השכנות לקבל את היהודים בארצם. אך היום, כאשר רוב מוחלט של תושביה הערבים של מדינת ישראל מקבלים אותה כמדינתם, אך שואפים להיות בה אזרחים שווי זכויות, מדיניות מפלה כנגד אזרחי ישראל הערביים פוגעת בעקרונות הצדק והמוסר, ומערערת את הלגיטימיות של שלטון המדינה במרחב. כאשר רוב תושבי הארץ יהודים וערבים כאחד חיים בישובים עירוניים, המשימה העיקרית של המדינה איננה עוד ליישב את כל פינות הארץ, אלא היא להעניק לכל תושביה איכות חיים עירונית טובה, ולשמור על הסביבה באופן קפדני מפני העומס הרב שקרוב ל – 10 מיליון נפש החיים בארץ ישראל מטילים עליה.

בערים הקיימות בצפון הנגב, ישנו פוטנציאל מתוכנן של אלפי דירות מגורים אשר לא ימומש בעתיד הנראה לעין עקב גידולן הדמוגרפי האיטי שהוא בעיקר תוצאה של הגירה שלילית מהן. הסיכוי היחיד לחיזוק מרכזיהן, וליצירתה של כלכלה עירונית בריאה שתאפשר להן קיום עצמאי ללא תלות מוחלטת במענקים ממשלתיים, הוא בגידול דמוגרפי משמעותי שמקורו בהישארותם של תושבים מקומיים, ובמשיכה של תושבים חדשים לערים אלה. התנאים ליצירתה של משיכה כזו הם חיבורן של ערי צפון הנגב למרכז באמצעי תחבורה מהירים, ופיתוח עירוני של מגורים, תעסוקה ומוסדות לימוד המנצל את הקרבה לתחנות. חיזוק דמוגרפי של כל הערים, יחד עם פיתוחה של באר-שבע כעיר מרכזית במרחב יתרום להתפתחותו של מקבץ ערים היכולות לתמוך זו בזו מבחינת עושר החיים הכלכליים, הזדמנויות התעסוקה ומגוון השירותים.

על תפישת המשימה הציונית להשתנות. מתפישת עולם הרואה בהתיישבות ובהגנה את המשימות העיקריות של הציונות, יש לעבור לתפישה הרואה בחיזוק העירוניות, בשמירת הסביבה, ובבניית שותפות בין כל חלקי החברה את המשימה הציונית האמיתית למאה ה – 21. בניית שנים עשר ישובים קהילתיים הומוגניים תוך פינוי כפוי של אוכלוסייה בדווית, איננה מתיישבת עם תפישת עולם זו, ועל כן לא רק שאיננה מעשה ציוני בעל משמעות, אלא היא הרס האפשרות של חיים משותפים ופיתוח בר-קיימא של הנגב לכל תושביו.

תכנית המתאר של לוד – ניצחון קטן לעירוניות

בימים אלה התפרסם כי תכנית מתאר חדשה ללוד הופקדה להתנגדויות. פירסמתי על כך פוסט בבלוג של מרחב.

עדכון 26/04/2014: משום מה הפוסט נעלם מהבלוג של מרחב. עד שייפתר העניין אני מעלה אותו שוב כאן.

בימים אלה התפרסם כי הועדה המחוזית לתכנון של מחוז מרכז הפקידה להתנגדויות את תכנית המתאר של לוד (ניתן לראות מצגת של התכנית כאן (pdf). מעיון בתכנית (בתכנון צוות בראשותו של אדריכל דני לזר) ניתן לראות כי היא מוסיפה כ – 18,000 יח"ד, יותר ממכפילה את שטחי המסחר, ומוסיפה יותר מפי 6 שטחים לתעסוקה, וכל זאת מבלי להרחיב את גבולות העיר. יתר על כן, התכנית מתייחסת אל העיר העתיקה כמשאב תיירותי, ומתעתדת לפתח אותה ואזור חיץ סביבה בקנה מידה ובאופי בניה מתאים. באופן דומה היא מתייחסת לשילובן של שכונות קיימות בבניה ספונטנית ממערב ומצפון למרכז העיר.

בהפקדה של תכנית זו אפשר לראות מעין ניצחון קטן לעמדותיה של מרחב. לפני ארבע שנים חברנו לחברה להגנת הטבע, "במקום" ואדם טבע ודין בהתנגדותנו לתכנית הרחבת העיר לוד מערבה. טענתנו היתה כי יש בלוד מספיק שטחים לצרכי הגידול המידיים שלה, ולשנים רבות, וכי הרחבת העיר מערבה רק תפגע בסיכויים לשקם ולחדש את המרקם הקיים של העיר. בשנת 2010 ו- 2011, יחד עם פרופ' אדריכל הלל שוקן, הנחיתי סטודנטים באונברסיטת תל-אביב בפרוייקטים של תכנון עירוני שמטרתם היתה להראות את ההיתכנות של מימוש הפוטנציאל הזה. בינתיים התחלפו הנפשות הפועלות: ראש העיר הממונה, מהנדס העיר, מתכננת המחוז, ומתכנן המחוז במשרד הבינוי והשיכון. עושה רושם שהתפיסה העירונית שהצגנו התקבלה על מוסדות התכנון, והתוצאה היא תכנית המתאר שהופקדה. אמנם לא הורמו כוסיות בארבעת הארגונים, ואף אחד לא שלח מכתבי תודה, אבל בפעילות סיזיפית של שינוי האתוס התכנוני של מדינת ישראל ניתן לרשום ניצחון קטן.

אך יש לזכור שתכנית המתאר איננה אלא השלב הראשון, והבסיס להתחדשות העיר לוד. עיר שיש לה פוטנציאל ענק, בגלל מיקומה בצומת הדרכים הראשית של מדינת ישראל (דרך 1 ו-6, צומת הרכבות ונמל התעופה הבינלאומי). אך זוהי עיר המהווה גם צומת חברתית של מדינת ישראל – תושבים ערבים, יהודים חילונים ודתיים על גווניהם השונים, עולים חדשים מחבר המדינות ומאתיופיה. ההתכנסות בגבולות אורבניים סבירים, טיפוח של עירוניות שמהותה תרבות של סובלנות וכבוד לאחר, אתוס של שיתוף ולא של בעלות ואדנות – כל אלה מהווים מבחן ליכולתה של החברה בישראל לעמוד באתגרים הפנימיים שניצבים בפניה בעשורים הקרובים . בשביל לעשות זאת לא מספיקה תכנית מתאר, אלא צריך להשקיע בהתחדשות עירונית אמיתית: בשיקום תשתיות, בטיפוח המרחב הציבורי והגנה על הנגישות של כולם אליו, בפרוייקטים חברתיים, בגיבוש מנהיגות מקומית נאורה, בחינוך החל מן הגיל הרך, בטיפול בנוער ובקשישים – לכל אלה יש להפנות את המשאבים שייכנסו לעיר מפרויקטים חדשים, וממימוש הפוטנציאל הכלכלי שלה.

כפי שכתבנו לפני ארבע שנים – לוד היא עדיין המשל והאתגר של החברה בישראל.

ושוב העולם הולך עם ג'יין ג'ייקובס

בסוף השבוע הזה שוב מתקיים האירוע העולמי של "ללכת עם ג'יין". בארץ התקיים הפעם האירוע בחיפה, תל-אביב וירושלים. כתבו על זה רבים וטובים (לרמן, נועם דביר בהארץ, כתבה מפורטת ב ynet, כתבה של גיא נרדי ב – nrg). בחיפה חובר האירוע לאירוע אחר שהתקיים בשנה שעברה ביוזמה מקומית בשם "הליכות חיפה".

אני בסוף השבוע הזה דווקא בפאלרמו, הולך עם ג'יין בפעם הראשונה באיטליה. זה דווקא מעניין שארץ כמו איטליה, שללא ספק משופעת בעירוניות טובה, ובסיפורים מעניינים עד עכשיו לא היתה על מפת הסיורים. הרעיון לסיור עלה תוך כדי מסע הבחירות של אשתי מרינה למועצת העיר פאלרמו. אחד הנושאים המרכזיים שמעלה המועמד לראשות העיר שנתמך על ידי הרשימה שמרינה משתייכת אליה הוא הצורך והההזדמנות של חיבור מחדש של העיר לים. בסיור דווקא העלינו את העובדה כי מאז תחילת המאה ה – 16, שאז נבנתה החומה המפרידה היום בין מרכז העיר של פאלרמו והים, לא היה לעיר קשר ממשי לים, אלא רק בצורת טיילת למרגלות החומות. והמישור הזה, שנמצא למרגלות החומה, ואשר הורחב על ידי שפיכת הפסולת של בניינים שנהרסו במלחמת העולם השניה לים, רק בשנים האחרונות הפך לפארק ולמקום שאנשים מבלים בו – אך עדיין אין לא המשכיות לאורך החוף.

תמונות מן הסיור שלנו ניתן לראות כאן.

מה שמוצא חן בעיני כל כך בפעילות הזו של ההליכה בעקבות ג'יין ג'ייקובס זה הקלות שבה ניתן לארגן אותה, והיכולת של מקומות שונים לפעול לגמרי בנפרד, ועדיין להרגיש כחלק מתנועה עולמית גדולה. עוד דבר חשוב זה עצם ההליכה ברגל במקומות שבהם לפעמים איננו רגילים כבר כלל ללכת או להיות. אחד הדברים ששמים אליו לב בזמן שמנסים לעשות סיור כזה זה עד כמה קשה לשמוע זה את זה, אפילו כאשר נמצאים מאוד קרוב. הרעש של המכוניות מחריש אוזניים – הנוכחות שלהם דומיננטית. מצד שני כאשר הולכים ברגל שמים לב לפרטים, ושמים הרבה פעמים לב גם להזנחה הגדולה של המרחב הציבורי.

וכמו שהמלצתי בשנה שעברה חשוב לא פחות מללכת עם ג'יין לקרוא אותה, ולקרוא אותה באופן ביקורתי. מועדון הספרים של בוני העיר בטורונטו סיים בדיוק לקראת יום ההולדת של ג'יין דיון במותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות. בכל שבוע כתבו אנשים תגובה לאחד מן הפרקים. אנתוני פלינט כותב כאן על המורשת המורכבת של ג'יין ג'ייקובס. ואני ממליץ ללכת אל מעבר למותן וחייהן, ולקרוא גם את ספריה האחרים: כלכלת הערים, וערים והעושר של מדינות. אחד הדברים שג'ייקובס טוענת הוא שהמהפכה החקלאית נולדה בעיר, ורק אחר כך יוצאה לאזורים כפריים – כלומר שהעיר קדמה לחקלאות. זאת בניגוד לתיאוריות המקובלות בזמנו של התפתחות הדרגתית של ערים מכפרים חקלאיים. ג'ייקובס טענה שזה לא סביר שבתנאים של כפרים ייוצר החידוש של חקלאות, וטענה שרק במקום מפגש של הרבה אנשים, יכולים להיווצר התנאים שיביאו להמצאת החקלאות. לדעתה, המסחר קדם לחקלאות, ומאתרי מסחר שציידים לקטים היו חוזרים אליהם לעיתים מזומנות, צמחו הישובים העירוניים הראשונים, כאשר חלק מן הסוחרים בחר להישאר ולגור במקום, ולחיות מן המסחר ולא מן הציד והלקט בעיקר, ולאנשים אלה שישבו קבע, אך היו חשופים לאנשים רבים אחרים, היו התנאים הנכונים להתחיל בגידול צמחים מכוון יותר. הנה מסתבר שישנם אתרים (והמקור מהנשיונל ג'יאוגרפיק כאן) שמראים על תרבות עירונית הקדומה לחלקאות. ג'ייקובס פיתחה את התיאוריה שלה על בסיס הישוב קאטאל הויוק, אבל האתר בגובקלי טפה הוא קדום יותר בכ – 2,000 שנה.

כנס סח'נין לחדשנות תכנונית 2-3/5/2012

בתחילת החודש הבא יתקיים הכנס השני לחדשנות תכנונית בסח'נין. נושא הכנס יהיה פיתוח כלכלי במגזר הערבי, ויהיו בו הרצאות וסדנאות. להלן המודעות בעברית ובערבית, וכאן אפשר להוריד את ההזמנה (pdf).

הכנס הראשון שהתקיים לפני שנתיים היה מוצלח ביותר. העברתי בו סדנא על פיתוח הדרך האזורית העוברת בתוך העיר כרחוב ראשי ושדרה עירונית (סיכום הכנס כאן). בכנס הזה הייתי צריך גם כן להשתתף בסדנא על פיתוח מגורים בבניה רוויה, אבל לא אוכל להשתתף בגלל נסיעה. אבל אני בטוח שיהיה מצויין.

מאסטר בעירוניות בת-קיימא במוסד הנסיך מווילס לבניית קהילות

עד ה – 20.4 עוד אפשר להציג מועמדות לתכנית לתואר שני בעירוניות בת-קיימא שמוענק על ידי מוסד הנסיך מווילס יחד עם האוניברסיטה של ווילס.

התכנית מיועדת לבוגרי תואר ראשון ב- אדריכלות, עיצוב עירוני, אדריכלות נוף, הנדסה אזרחית, תכנון ערים ומדיניות עירונית, שמאות או כל תחום קרוב אחר.

אפשר לראות עוד פרטים כאן

מועדון ספרים אינטרנטי על מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות

ה – City Builder Book Club מטורונטו מתחיל את פעילותו היום. במשך החודשים הקרובים ייערך בו דיון בספרה של ג'יין ג'ייקובס. כל שבוע יכתבו על הספר אנשים שונים. אפשר להצטרף למועדון כאן. אני אשתדל לעקוב אחרי השיח ולתת לכם את הערותי גם בעברית כאן בבלוג.

וד"ר אלן דייויס ממלבורן מצטרף כאן בבלוג משלו. (עדכון 2.2.2012).

ספר חדש: אגדה אורבנית מאת נחום כהן

ראשית גילוי נאות: נחום כהן הוא חבר ושותף לדרך ולאמונה בדבר יחודיותה של העיר תל-אביב ותרומתה להיסטוריה של תכנון הערים, ובמיוחד היותה דוגמא, כמעט יחידה להצלחה תכנונית בקנה מידה כזה במאה ה – 20. ביתי תום רופא ערכה את הגרסה האנגלית של הספר, שתורגמה אחר כך לעברית. אין לצפות, אם כן, לביקורת אובייקטיבית כאן.

מטרתו של נחום היא להציג לקורא את תכנית גדס בתל אביב בהקשר האינטלקטואלי וההיסטורי שלה, להסביר את ייחודה ואת סוד הצלחתה, ולהפיק ממנה לקחים שניתן ליישם אותם גם היום בתכנון עירוני. לכן הוא נדרש גם להסביר מדוע נשארה תכנית גדס יחידה במינה, ולא שימשה (כמעט, כפי שנראה להלן) כדגם לפיתוח עירוני: לא בארץ וגם לא בעולם הרחב. הספר מסביר את הרקע הפוליטי והתכנוני בתל אביב עד לתכניתו של גדס, ואת העקרונות של שיטתו, ובעיקר את "בלוק הבית" (Home block) שנועד לתת מרחב מגורים מוגן מתנועה עוברת, עם מוסדות ציבור וגן ציבורי בליבו כמוקד של אזור מגורים אינטימי, אך הנמצא בסמיכות קרובה לרחובות המסחריים הראשיים העירוניים שסביבו. הוא מזקק מתוך התכנית את המודל התכנוני ששימש את גדס, ואשר ניתן לשחזר אותו גם בבואנו לתכנן שכונות נוספות לעיר תל-אביב, או ערים אחרות בארץ.

נחום מצר על כך שלפני תחילת עבודתו של גדס, התפתחותה של תל-אביב, אשר היתה עשויה טלאים טלאים של שכונות שהתפתחו זו אחר זו על פי אפשרויות רכישת הקרקע ואשר תוכננו כל אחת בנפרד וללא תכנית כוללת, יצרה נתק בין העיר היהודית והערבית שלדרומה. כאן לדעתי, לוקה בחסר הניתוח של נחום, משום שאחד מהדברים המופלאים בתכנית גדס, ושיטת התכנון שעליה התבסס היתה יציאתה מתוך סקר מפורט של הסביבה והתאמתה לקונקסט העירוני שבו היא נמצאת. כך דאג גדס לקשר את תכניתו עם כמה שיותר רחובות קיימים מדרום, להמשיך את הדגם של שדרות רוטשילד כמרכיב מרכזי בתכנון של הרובע שהוא תכנן, ובאופן פלאי כמעט, לחבר את רחוב דיזנגוף, בהתעקלות סרפנטינית מזרחה אל מה שהיום הוא דרך השלום, ואשר היה בזמנו הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית שרונה. כך מתחיל רחוב דיזנגוף כניצב לדרך פתח תקווה, אשר היתה אחת הדרכים הראשיות שהובילו צפון מזרחה מיפו וגדס יצר את התנאים שאיפשרו אחר כך את חיבור הרובע שתכנן מזרחה אל אזורה ההתפשטות הטבעי של העיר, כמו גם אל שכונותיה הפרבריות הראשונות. כמו כן, התכנית היתה פתוחה כלפי מזרח על ידי מספר רב של רחובות שהתחברו ישירות אל גבולה המזרחי – מה שאיפשר אחר כך את המשך העיר באופן טבעי מזרחה. הנתק בין יפו ותל-אביב נוצר, לא כל כך בהשפעת תכנית 44 כפי שטוען נחום, אלא בגלל פסי הרכבת שהפרידו ויצרו נתק עירוני בין נווה צדק ואחוזת בית ובין יפו. נתק אשר הוחמר על ידי הריסת מנשייה, והפיכתה לאזור ריק שתחילה יועד לפיתוח המע"ר ואילו עתה הוא מיועד לפיתוח של מגדלי מגורים שאינם מתחברים כלל לרשת העירונית המקומית.

ניתוח אינטגרציה של תל-אביב אחרי תכנית גדס

ניתוח האינטגרציה של התכנית של תל-אביב אחרי תכנית גדס מראה שהיא לא שינתה מהותית את תבנית האינטגרציה של העיר. הרחובות האינטגרטיביים ביותר היו עדיין רחוב אלנבי, רחוב יהודה הלוי והרחובות היוצאים מככר מגן דוד. תכנית גדס חיזקה מאוד את ציר בוגרשוב שדרות בן ציון, ויצרה את הבסיס להפיכתו של רח' אבן גבירול לרחוב הראשי של תל-אביב, כאשר התחילה ההתפתחות של העיר מזרחה וצפונה מעבר לירקון.

במידה מסוימת גם אינני מסכים עם נחום באשר לאופן התפתחותה של העיר מזרחה. נכון, קנה המידה של "בלוקי הבית" גדול יותר, וככר המדינה על גודלה המפלצתי יוצרת עיוותים בכל סביבותיה, ובעיקר אין בחלק הזה של התכנית את הרגישות הטופוגרפית המופלאה של תכנית גדס, אך השימוש בגינות הפנימיות, המשך הרחובות הראשיים בכיוון מזרח מערב יחד עם שלוש שדרות נוספות (אם כי לא בחתך של השדרות הקלאסיות של תל-אביב ), ובמיוחד המהלך המיוחד של חיבור רח' דוד רמז לככר רבין באמצעות רחוב בלוך אשר מחזק את מרכזיותה של הככר כפי שחיזק אותה חיבורה לככר מגן דוד על ידי רח' קינג ג'ורג'. כל אלה מחזקים לדעתי את הטיעון שההמשך של תל אביב מזרחה (צפונית לרח' שאול המלך) ועד דרך נמיר עדיין נעשה במידה רבה על פי העקרונות של גדס, גם אם בכישרון פחות משלו. פחות מוצדקת, היתה נטישתה של הדרך הזו בפיתוח השכונות הצפוניות של העיר, שתכניותיהן שונו לתכניות מודרניסטיות המבוססות על היחידה השכונתית כפי שעומד על כך ובצדק נחום.

בסופו של דבר זהו ספר מעניין ומרתק, המציג לקורא העברי גם את משנתו וחשיבותו של גדס, וגם מטיל קצת אור על איכותה הייחודית של העיר כעיר תוססת וקוסמופוליטית מצד אחד, ואינטימית ורגועה מצד שני. חבל רק שמלאכת הפקת הספר אינה עושה עימו צדק. יותר מדי טעויות עימוד וכתיב מעיבות על ההנאה מקריאתו, ולפעמים מקשות על ההבנה. גם חלק מהתמונות אינן ברורות דיין, וחסרים מאוד מפתח עניינים ורשימת מקורות. יש לקוות שהגרסה האנגלית תופיע בקרוב, ותזכה לתקן ליקויים אלה.

ניתן לקנות את הספר אצל המו"ל דורון ספרים. טל. 03-5466916 ברחוב אבן גבירול 147, תל אביב. ניתן להזמין את הספר גם בדוא"ל doron-sfarim@bezeqint.net. ניתן להזמין גם את הספר באתר ההוצאה: http://www.doronbooks.co.il.