לפני כמה שנים ראיתי בספר תמונה שהיתה אמורה להדגים את האיכות המיוחדת של מקומות יום יומיים לגמרי. היה כתוב על התמונה שהיא צולמה בארגנטינה, אך לי היא נראתה מישראל. לא הייתי בטוח, אבל המקום נראה היה לי מוכר, מחיפה, או מהגליל. לאחר כמה רגעים שמתי לב ששפת המדרכה היתה צבועה בפסים כחולים לבנים – אז הייתי בטוח: התמונה צולמה בישראל. אין עוד מקום בעולם ששם צובעים בשקדנות כזו את שפת המדרכה. פרט זה הצטרף לפרטים נוספים, סוג הבניה של הבנין שנראה חלקית בתמונה, לוחית הרישוי הצהובה של המכונית, עץ הפלפלון… פרטי האבן בקירות התומכים, צורת השילוט, כל אלה פרטים קטנים היוצרים אופי של מקום ונותנים לנוף את איכותו המיוחדת. גם בעולם הגלובלי , הרבה מאוד מהפרטים הללו נקבעים ברמה המקומית, נקנים ומיוצרים על פי תקנים מיוחדים השונים מארץ לארץ, מיוצרים על כן לשוק מקומי ועל כן נותנים למקום אופי מיוחד ושונה. נוספים אליהם האופי של התכנון והבניה בתקופות האופיניות לבניה מואצת יותר, נורמות לבוש והתנהגות, הרגלי תחזוקה – וכך נוצר אופי של מקום.
אז מה מייחד את המרחב הישראלי. אחד הדברים המייחדים אותו הוא ההשתנות המהירה. כמעט כל עשור מאופיין בסוג אחר של בניה ותכנון, סוג שונה של פרטים בעיצוב הרחובות, סוג אחר של ריהוט רחוב. בעניין הזה יש גם טעמים מקומיים, בזמן שבירושלים היו המדרכות עשויות אספלט, כמו הכבישים, בתל אביב מאז ומתמיד השתמשו במרצפות בטון.בתחילה היו אלה מרצפות 40×40, אחרי כן החליפו אותם האקרשטיינים הבסיסיים, מרצפות מלבניות בצבעים שונים. לאחרונה אלו מרצפות אקרשטיין בצבעי אפור ולבן בגודל של 20×20. אבני השפה יציבות יותר, פרקסטים של בטון אפור (המקבלים אחר כך את מגוון הפספוסים הדרוש). רק במקומות מיוחדים משתמשים עכשיו באבני שפה המדמות אבן חול בצבע צהבהב.
אחד הדברים המאפיינים את הנוף הישראלי הוא השימוש בחומרים מלאכותיים, מעשי ידי אדם. בהיותם חומרים מלאכותיים, הנאלצים לעמוד בשחיקה אינטנסיבית ובחוסר ההקפדה המקומי על נקיון ברשות הרבים, הם מקבלים תוך שנים מספר מראה מרופט. (דווקא חומרים טבעיים, ובמיוחד אבן קשה, למרות ההשקעה הראשונית הגבוהה יותר, מסוגלים לעמוד טוב יותר בשחיקה של המרחב העירוני, ולשמור על מראה מכובד לאורך שנים). זהו חלק מהאופי של המרחב הישראלי. עם זאת יש לציין שהענין הוא יחסי, חבר איטלקי שחזר מהודו והגיע ישר לישראל מכלכותה ומומבאי השתאה כמה מסודר, נקי ומאורגן הוא המרחב הציבורי בארץ.
הנוף הישראלי הוא מצד אחד מגוון מאוד, כמעט כל עשור מייצר סוג חדש של בינוי, אפנה חדשה של ארכיטקטורה, חומרים חדשים שנכנסים וכובשים את השוק בסערה. מדיניות חדשה שגורמת לפיתוח מואץ במקום מסוים או בסקטור מסוים. יש גם סוגים רבים של ישובים שונים, קהילות שונות. מצד שני הנוף הוא אחיד מאוד, כמעט כל המקומות דומים לכל המקומות האחרים, לפחות אלה הדומים להם מבחינת הקטגוריה. המושבים והקיבוצים דומים זה לזה, ועיירות הפיתוח, והשכונות בנות אותו הגיל. אחד הדברים שהדהימו אותנו במחקר שעשינו על שטחים פתוחים בארץ היה עד כמה היו השטחים הפתוחים דומים זה לזה מבחינת רמת הפיתוח שלהם, החומרים, סוגי העצים, מתקני המשחקים, כמעט ללא ייחוד מקומי, למרות שבחנו שלושה סוגי ישובים שונים, ושני אזורי אקלים שונים.
כתוצאה מזה, אי אפשר להגיד על הנוף הישראלי שהוא אהוב. לא זה הבנוי בכל אופן. שוב, אחד הנתונים המדהימים במחקר על השטחים הפתוחים, היה שמתוך כ – 600 מרואיינים, אפילו לא אחד יכול היה להזכיר שטח ציבורי פתוח קרוב לבית כמקום אהוב או מיוחד. ודאי ישנם מקומות מיוחדים, אבל בדרך כלל הם נוצרו לפני קום המדינה.
אחד הדברים המעניינים הוא שכאשר אני מדבר עם אנשים שאינם במקצועות התכנון והבניה הם בטוחים שהארץ איננה מתוכננת כלל. זאת כאשר בעצם ישראל היא אחת המדינות המתוכננות בעולם. אך אולי צודקים האנשים, למרות התכנון ולמרות התכניות שולט במרחב הישראלי הארעי והזמני, הפתרון המאולתר שנוצר מהעדרה של מחשבה ארוכת טווח, או מחוסר היכולת לצפות את העתיד ולהתכונן אליו. ואולי זה פשוט המקרה שהמרחב הישראלי נוצר בתקופה רעה מאוד לתכנון העולמי בכלל – בתקופה שבה שכח המין האנושי איך מתכננים ובונים ערים וישובים טובים לבני אדם, וזה שבכל זאת הצלחנו להוציא מזה מקומות שניתן לגדול בהם ולחיות בהם, להתאהב בהם ולגדל בהם ילדים שפויים פחות או יותר, זה גם כן סוג של נס.