ספר חדש – In Pursuit of a Living Architecture

יצא לאור ספר חדש בעריכתי. זהו ספר שהתחיל אותו ידידי הטוב קיריאקוס פונטיקיס שנפטר לפני שנה ממחלה קשה. לבקשת אשתו לקחתי על עצמי את השלמת הספר, ואני שמח ששנה אחרי מותו הספר יוצא לאור. הספר יושק בכנס של תלמידים וחוקרים הממשיכים את דרכו של אלכסנדר שיתקיים בסן פרנסיסקו השנה בסוף אוקטובר.

ניתן להזמין את הספר כאן.

הנה תיאור מפורט של הספר:

הוצאה חדשה של המאמר הקלאסי של אלכסנדר: A City is not a Tree

לפני חמישים ואחת שנה יצא המאמר הזה שהוא אחד הקלאסיים באדריכלות ובתכנון עירוני. מבשר את החשיבה על ערים כעל מערכות מורכבות. ידידי מייקל מהאפי מעמותת Sustasis חשב שזה יכול להיות רעיון טוב לפרסם את המאמר בספר יחד עם מאמרים ותגובות של אנשים שונים, חלקם שהיו תלמידים של אלכסנדר, אחרים שהמאמר הזה השפיע על דרכם האינטלקטואלית.

הרבה אנשים הבינו את מאמרו של אלכסנדר, כפי שהבינו קודם לכן את ספרה של ג'ייקובס כעמדה אנטי תכנונית, ובעד צמיחה "אורגנית" של העיר והתנגדות לתכנון על בסיס רשת ישרת זווית. יחד עם סרג'יו פורטה ותלמידתו מריהפיה וידולי כתבנו מאמר על הגריד העירוני כבונה יופי בקנה מידה גדול, והראינו שעל בסיס רשת אורתוגונלית הבנויה נכון יכולה להיווצר מורכבות עירונית אינסופית. המאמר מראה שמה שחשוב הוא לא האם מתכננים או לא מתכננים – ובכל אופן בתנאים מסוימים של גידול מהיר, או במקרה של עיר חדשה הצומחת במקום שאין בו היסטוריה יישובית – אין ברירה אלא לתכנן את השלד של העיר. העניין הוא לתכנן את המינימום ההכרחי כדי שהעיר אחר כך תוכל להתפתח על פי הדינמיקה הפנימית שלה וקשריה החיצוניים, ותאפשר לתושביה להתאים אותה לצרכיהם באופן דינמי.

כלל 400 המטרים – התשתית של עירוניות

המחשבה על הכלל הזה עלתה על דעתו של עמיתי סרג'יו פורטה בזמן שכתבנו את המאמר על מוקדים עירוניים והגיאומטריה של רחובות. ניסינו שם להסביר מדוע מרכזים שכונתיים צריכים להיות מחוברים לרחובות הראשיים, ואיך שכונות עירוניות נוצרות סביבם על ידי פעילות אנושית, באופן שאיננו דטרמיניסטי או חד-ערכי אלא מותנה בהרגלי התנועה והפעילות של התושבים עצמם. סרג'יו העלה את ההבחנה שערים היסטוריות כוללות בדרך כלל רשתות של רחובות ראשיים במרחקים שאינם עולים על 400 מ' זה מזה. לאחר כתיבת המאמר ההוא הקדיש סרג'יו כשנתיים לחקירה יותר מסודרת ואמפירית של השאלה הזו. התוצאות התפרסמו בימים אלה. אפשר לקרוא גרסה מקוצרת שלהן בפלנטיזן, בבלוג של הלונדון סקול אוף אקונומיקס, או את המאמר המלא בכתב העת Urban Studies.

מה שפורטה ושותפיו עשו במאמר היה לבחון את רשת הרחובות הראשיים של ישובים מתקופות שונות וממקומות שונים: ישובים היסטוריים עתיקים, ערים מימי הביניים, מתקופת הרנסנס והבארוק, ערים תעשייתיות מהמאה ה-19, ערי גנים, ערים שתוכננו על פי הקאנון המדרני של העיר המוארת, שכונות ניו אורבניסטיות והתיישבות לא פורמלית עכשווית. בכל הישובים הללו הם בחנו את המרחק בין הצמתים של הרחובות הראשיים. האיור שלמטה מציג את התוצאות:

באיור שלמעלה הנקודות השחורות הם המינימום והמקסימום שנצפו, הקווים הדקים התוחמים את המרווח הם בין 10% ל – 90% מהתצפיות, והקופסה האפורה מייצגת את המרווח שבין 25% ל – 75% מהצפיות. הקו העבה שבמרכז הוא הממוצע האריתמטי של כל התצפיות.

הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה השתנה בסוף המאה ה – 19, וביתר שאת במהלך החצי השני של המאה ה – 20 שגרם לכך שהאנושות לא השכילה יותר לבנות ערים מתפקדות. מהאיור שלמעלה עולה באופן ברור דבר אחד שהשתנה. המרחק הממוצע בין רחובות ראשיים בערים שהיה עד סוף המאה ה – 19 לאורך כל ההיסטוריה פחות מ – 400 מ' יותר מהכפיל את עצמו. אפילו נסיונותיהם של האורבניסטים החדשים לא עלו יפה, הם אמנם הורידו את המרחק הממוצע במידת מה, אבל עדיין הוא הרבה יותר מדי גדול. רק ישובים לא מתוכננים, המבוססים על פעילותם של המתיישבים עצמם מראים נאמנות לכלל העירוני ההיסטורי הזה, ובאמת אחד הדברים המאפיינים אותם הרבה פעמים היא החיוניות העירונית שלהם והיותם ישובים מגוונים מבחינה אנושית ותפקודית המאפשרים חיים לאוכלוסייתם למרות מגבלותיה הכלכליות והדרתה החברתית.

מדוע זה עובד? מצד אחד ידוע הכלל כי אנשים מוכנים ללכת עד 400 מ' ברגל ולא להזדקק לכלי רכב. הכלל הזה מאפשר לכל אדם בתוך התחום המוגדר על ידי הרחובות הראשיים שמסביבו מגוון רחב של מקומות עם פעילות, ואפשרויות תחבורה ציבורית. הוא גם מחבר אותם למגוון של קהילות שונות הנמצאות מעברו השני של הרחוב הראשי המשמש להם נקודת מפגש. זהו המרחב שלאורכו נעשים המפגשים עם זרים מכל הסוגים המייצרים את החיות המיוחדת של העיר שעמדה עליה ג'יין ג'ייקובס. מצד שני, בתוך תחום 400 מטרים, ולפעמים במרחק פניה אחת בלבד מן הרחובות הראשיים, יכולים להתקיים חיים שקטים יותר, עם הומוגניות חברתית גדולה יותר. הכלל הזה מאפשר לכל אחד מצד אחד לחיות בסביבה מוכרת ושקטה, ומצד שני להיות בטווח הליכה ל-4 קהילות שונות, ומקומות המפגש ביניהן ובינן ובין שאר העיר. העובדה שהמרחק הזה חוזר על עצמו לאורך כל ההיסטוריה, ושההתעלמות ממנו גרמה לכל כך הרבה נזק במאה ה – 20, מעידה שכנראה יש כאן משהו עמוק הקשור לפסיכולוגיה החברתית האנושית, והצורך שלה מצד אחד בסביבת בית מוכרת ובטוחה, ומצד שני בסביבות מעוררות עניין והתרגשות.

יש הרבה ספרות שמראה שכדי ליצור מקומות ראויים להליכה (walkable) יש ליצור רשת צפופה של רחובות, שהמרחק הממוצע בה בין צמתים לא יעלה על 100 מ' בערך. עתה באים סרג'יו פורטה ושותפיו למחקר ואומרים לנו שזה לא מספיק. צריך גם שרשת הרחובות הראשיים, שהם הרחובות המחברים בצורה ישירה את כל העיר, ושסביבם מתרכזת רוב הפעילות העירונית, תהיה גם היא צפופה, ושהמרחק הממוצע בה בין צמתים לא יעלה על 400 מ'.

ערב עיון במרכז מנדל על תכנון בכפרים הבידואים הלא מוכרים – לאחר הכרה

המרחב הישראלי – רשימה ליום העצמאות

לפני כמה שנים ראיתי בספר תמונה שהיתה אמורה להדגים את האיכות המיוחדת של מקומות יום יומיים לגמרי. היה כתוב על התמונה שהיא צולמה בארגנטינה, אך לי היא נראתה מישראל. לא הייתי בטוח, אבל המקום נראה היה לי מוכר, מחיפה, או מהגליל. לאחר כמה רגעים שמתי לב ששפת המדרכה היתה צבועה בפסים כחולים לבנים – אז הייתי בטוח: התמונה צולמה בישראל. אין עוד מקום בעולם ששם צובעים בשקדנות כזו את שפת המדרכה. פרט זה הצטרף לפרטים נוספים, סוג הבניה של הבנין שנראה חלקית בתמונה, לוחית הרישוי הצהובה של המכונית, עץ הפלפלון… פרטי האבן בקירות התומכים, צורת השילוט, כל אלה פרטים קטנים היוצרים אופי של מקום ונותנים לנוף את איכותו המיוחדת. גם בעולם הגלובלי , הרבה מאוד מהפרטים הללו נקבעים ברמה המקומית, נקנים ומיוצרים על פי תקנים מיוחדים השונים מארץ לארץ, מיוצרים על כן לשוק מקומי ועל כן נותנים למקום אופי מיוחד ושונה. נוספים אליהם האופי של התכנון והבניה בתקופות האופיניות לבניה מואצת יותר, נורמות לבוש והתנהגות, הרגלי תחזוקה – וכך נוצר אופי של מקום.

אז מה מייחד את המרחב הישראלי. אחד הדברים המייחדים אותו הוא ההשתנות המהירה. כמעט כל עשור מאופיין בסוג אחר של בניה ותכנון, סוג שונה של פרטים בעיצוב הרחובות, סוג אחר של ריהוט רחוב. בעניין הזה יש גם טעמים מקומיים, בזמן שבירושלים היו המדרכות עשויות אספלט, כמו הכבישים, בתל אביב מאז ומתמיד השתמשו במרצפות בטון.בתחילה היו אלה מרצפות 40×40, אחרי כן החליפו אותם האקרשטיינים הבסיסיים, מרצפות מלבניות בצבעים שונים. לאחרונה אלו מרצפות אקרשטיין בצבעי אפור ולבן בגודל של 20×20. אבני השפה יציבות יותר, פרקסטים של בטון אפור (המקבלים אחר כך את מגוון הפספוסים הדרוש). רק במקומות מיוחדים משתמשים עכשיו באבני שפה המדמות אבן חול בצבע צהבהב.

אחד הדברים המאפיינים את הנוף הישראלי הוא השימוש בחומרים מלאכותיים, מעשי ידי אדם. בהיותם חומרים מלאכותיים, הנאלצים לעמוד בשחיקה אינטנסיבית ובחוסר ההקפדה המקומי על נקיון ברשות הרבים, הם מקבלים תוך שנים מספר מראה מרופט. (דווקא חומרים טבעיים, ובמיוחד אבן קשה, למרות ההשקעה הראשונית הגבוהה יותר, מסוגלים לעמוד טוב יותר בשחיקה של המרחב העירוני, ולשמור על מראה מכובד לאורך שנים). זהו חלק מהאופי של המרחב הישראלי. עם זאת יש לציין שהענין הוא יחסי, חבר איטלקי שחזר מהודו והגיע ישר לישראל מכלכותה ומומבאי השתאה כמה מסודר, נקי ומאורגן הוא המרחב הציבורי בארץ.

הנוף הישראלי הוא מצד אחד מגוון מאוד, כמעט כל עשור מייצר סוג חדש של בינוי, אפנה חדשה של ארכיטקטורה, חומרים חדשים שנכנסים וכובשים את השוק בסערה. מדיניות חדשה שגורמת לפיתוח מואץ במקום מסוים או בסקטור מסוים. יש גם סוגים רבים של ישובים שונים, קהילות שונות. מצד שני הנוף הוא אחיד מאוד, כמעט כל המקומות דומים לכל המקומות האחרים, לפחות אלה הדומים להם מבחינת הקטגוריה. המושבים והקיבוצים דומים זה לזה, ועיירות הפיתוח, והשכונות בנות אותו הגיל. אחד הדברים שהדהימו אותנו במחקר שעשינו על שטחים פתוחים בארץ היה עד כמה היו השטחים הפתוחים דומים זה לזה מבחינת רמת הפיתוח שלהם, החומרים, סוגי העצים, מתקני המשחקים, כמעט ללא ייחוד מקומי, למרות שבחנו שלושה סוגי ישובים שונים, ושני אזורי אקלים שונים.

כתוצאה מזה, אי אפשר להגיד על הנוף הישראלי שהוא אהוב. לא זה הבנוי בכל אופן. שוב, אחד הנתונים המדהימים במחקר על השטחים הפתוחים, היה שמתוך כ – 600 מרואיינים, אפילו לא אחד יכול היה להזכיר שטח ציבורי פתוח קרוב לבית כמקום אהוב או מיוחד. ודאי ישנם מקומות מיוחדים, אבל בדרך כלל הם נוצרו לפני קום המדינה.

אחד הדברים המעניינים הוא שכאשר אני מדבר עם אנשים שאינם במקצועות התכנון והבניה הם בטוחים שהארץ איננה מתוכננת כלל. זאת כאשר בעצם ישראל היא אחת המדינות המתוכננות בעולם. אך אולי צודקים האנשים, למרות התכנון ולמרות התכניות שולט במרחב הישראלי הארעי והזמני, הפתרון המאולתר שנוצר מהעדרה של מחשבה ארוכת טווח, או מחוסר היכולת לצפות את העתיד ולהתכונן אליו. ואולי זה פשוט המקרה שהמרחב הישראלי נוצר בתקופה רעה מאוד לתכנון העולמי בכלל – בתקופה שבה שכח המין האנושי איך מתכננים ובונים ערים וישובים טובים לבני אדם, וזה שבכל זאת הצלחנו להוציא מזה מקומות שניתן לגדול בהם ולחיות בהם, להתאהב בהם ולגדל בהם ילדים שפויים פחות או יותר, זה גם כן סוג של נס.

שכונות מתהוות מן הסדר של המרחב העירוני

פאניס גרמנוס כותב בפלנטיזן מאמר קצר המציג מאמר שכתבתי יחד עם מייקל מהאפי, סרג'יו פורטה וניקוס סאלינגרוס. המאמר נקרא: "מוקדים עירוניים והגיאומטריה של רחובות: מודל השכונה המתהווה". הוא נכתב, בעקבות דיון סוער שהתקיים בקבוצת דיון אינטרנטית על רעיון היחידה השכונתית, והמקום הנכון למקם את מרכז השכונה. האם המרכז צריך להיות על גבול השכונה, ומשיק או סביב הרחובות הראשיים המקיפים אותה, או שהוא צריך להיות בלב השכונה.

יש שני רעיונות מרכזיים למאמר. הרעיון האחד הוא שיש לנתק בין מושג המוקד העירוני, ואגן ההליכה שסביבו, ובין מושג השכונה. המוקד העירוני נוצר כתוצאה מרשת הדרכים, והתחבורה הציבורית, ואגן ההליכה שסביבו הוא אזור גיאומטרי המוגדר על ידי טווח ההליכה הסביר (בדרך כלל בין 400 ל – 600 מ'). השכונה לעומת זאת היא מבנה חברתי, נזיל, ומשתנה, לפעמים בין אדם לאדם, שנוצר כתוצאה מגורמים רבים: היסטוריים, אדמיניסטרטיביים, תרבותיים, כלכליים וגם מרחביים – ודפוסי התנועה המשותפים לתושבים באזור מסוים. מתכננים פיזיים יכולים לתכנן מוקדים עירוניים, היוצרים אגני הליכה סביבם, אבל אם נוצרות שכונות או לא איננו תלוי רק בהם. היווצרותה של קהילה הוא אקט אנושי חברתי התלוי בתודעה של אנשים וברצון שלהם לממש את הפוטנציאל החברתי הגלום במרחב. הרעיון השני הוא שבין המוקדים העירוניים, המוגדרים סביב צמתים של רחובות ראשיים נמצאים אזורי מגורים שקטים יותר, במאמר קראנו להם אזורי מפלט (Sanctuary Areas), והגודל שלהם קטן למדי כ – 400X400 מ' לכל היותר. מסתבר שהגודל הזה הוא גודל אמפירי הנוצר ברוב הערים אשר צמחו באופן הדרגתי, וללא תכנון כוללני. ידידי סרג'יו עכשיו עובד עם כמה סטודנטים להראות את זה על מדגם גדול של ערים.

פאניס קושר את הדברים שאנחנו כותבים לדפוסים עירוניים שפיתח אלכסנדר בשעתו, בספרו: שפת הדפוסים, ובעצם יותר לעצם הגישה הרואה בפיתוח דפוסי תכנון חשיבות כדי להימלט מצד אחד מהשרירותיות של התכנון העירוני, ומצד שני מההעתקה חסרת דעת של פתרונות עבר. האמת היא שהדפוסים שאנחנו מדברים עליהם במאמר שונים מאוד מהדפוסים של אלכסדנר. בשפת הדפוסים מופיעים למשל הדפוסים גבול השכונה (Neighborhood Boundary), ושכונה מזוהה (Identifiable Neighborhood), שמציגים תפיסה שונה מאוד "טריטוריאלית" הרבה יותר של שכונה עירונית מהתפיסה שלנו. אבל זה בדיוק מה שהיה אמור לקרות עם שפת הדפוסים. היא מעולם לא היתה אמורה להיות ספר תנ"ך למאמינים. אלא ספר הכולל ידע בצורה מאורגנת ומתומצתת, ואשר יש לשנות אותו לעדכן אותו בהתאם להתפתחות הידע והמחקר על הנושאים השונים הרלוונטיים.

בסוף המאמר של פאניס מצאתי קישור למאמר של ויטלולד ריבצ'ינסקי, אחד ממבקרי האדריכלות היחידים שאני מצליח להבין על מה הם כותבים, על ההשפעה המתמשכת של אלכסדנר. המאמר נכתב לרגל זכייתו של אלכסנדר בפרס סקאלי. המאמר מצאתי גם קישור מעניין לצייר ואדריכל שבדי בשם קרל לרסון.