מוות מצער ומיותר

מה שקרה היום באום אל חיראן היה מוות מיותר של שני אנשים במסגרת פעילות שגם אם הייתה חוקית לעילא הייתה מיותרת לחלוטין. אין שום סיבה אמיתית למאבק הזה על הקרקע. אין מחסור בקרקע בנגב, וגם אם רוצים להקים ישובים יהודיים אין סיבה לעשות זאת דווקא על חשבון התיישבות ערבית. העיקרון של הכרה בישובים הבדואים במקומם במידת האפשר הוכר על ידי המדינה בוועדת גולדברג, אושר גם על ידי בני בגין, וחלק מן התכנון היום לאוכלוסייה הערבית נעשה על פיו. הוצאת סוג אחד של אנשים מישוב שבו הם גרים מזה שנים, כדי לתת את הקרקע והמקום לתושבים מסוג אחר הוא מעשה שלא ייעשה במדינה דמוקרטית ומהווה עוול שכל אחד יכול להבין ולהזדהות איתו.

אני עובד וחוקר כבר הרבה שנים את ההתיישבות הבדואית בנגב. כל מי שמכיר אותה ועיניו בראשו יודע כי האופן שבו התיישבות זו מתפתחת תלוי באופייה של החברה והתרבות הבדואית, על מערכת החוקים הפנימית שלה. אין שום דבר מקרי בצורה שבה היא מתפתחת, ומצד שני אין בה גם שום אסטרטגיה או תכנון כוללני אל מול רשויות המדינה. ההפך הוא הנכון, במידה רבה הבדואים רוצים שהמדינה תסייע להם להתפתח במסגרת הישובים שלהם, תוך שמירה על תרבותם מצד אחד, ושינוי הדרגתי של החיים והשתלבות במרחב הישראלי מצד שני. מבחינות רבות ההתיישבות הבדואית מתאימה את עצמה לסביבת המדבר ומוצאת פתרונות יצירתיים לקיום חיים סבירים בתנאים כלכליים קשים ביותר – הרבה יותר מאשר הסביבה "המתוכננת" שהמדינה יודעת ליצור עבורם בעיירות שנבנו על ידה. אין הבדואים מעוניינים כלל לקרוא תיגר על הריבונות של ישראל. הם מעוניינים לחיות בתוכה בשקט, בשלום וברווחה כמו רובנו.

מי שהופך את הסכסוך הזה לסכסוך לאומי, מי שמתעקש מסיבות לאומיות, בעטיפה כלכלית או סביבתית להתעקש על העיקרון של מקסימום בדואים במינימום שטח, כאשר מצד שני, באותו מרחב, הוא מתכנן ומפתח ליהודים ישובים פרבריים וחוות חקלאיות, ידחף בסופו של דבר את האוכלוסייה למאבק עם מאפיינים לאומיים ודתיים, ובסופו של דבר לפיצוץ של אלימות שמה שקרה היום עוד יחוויר לעומתו.

וילאנל לזמננו – לכבודו של לאונרד כהן ז"ל

חייב להודות. כשהייתי נער לא אהבתי את לאונרד כהן. לא התחברתי לקול העמוק והמחוספס ולמילים הסתומות. הוא נראה לי כמו מלכודת צוף לנערות, שכמובן אהבו אותו מאוד. אולי הייתי צריך ללמוד ממנו משהו. גיליתי אותו מחדש רק בבגרותי ובמיוחד בתקליט Dear Heather. בתוך התקליט הזה נמצא שיר שמדבר אלי במיוחד, קוראים לו וילאנל לזמננו. וילאנל הוא צורה שירית בת 19 שורות המורכבת מחמישה בתים בני שלוש שורות שהחריזה שלהם קבועה א.ב.א והבית האחרון בן 4 שורות א.ב.א.א כאשר שתי השורות האחרונות חוזרות על השורה הראשונה והאחרונה של הבית הראשון בהתאמה.

את כל זאת למדתי אחרי שהחלטתי הבוקר לתרגם את השיר לעברית, אבל תוך כדי שמירת צורתו השירית והנה הוא לפניכם לכבודו של לאונרד כהן, נביא לזמננו.

מתוך חשבון נפש נוקב
מדורבנים מכאב ולהט האהבה
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

זו האמונה שבלב:
בני האדם ידעו שוב חיי אחווה
מתוך חשבון נפש נוקב

אהבנו את הקל והמלבב,
אך עתה במוח חד ויד שלווה
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

יעזבונו נטיות הלב,
גזע ודת לא עוד ייצרו קירבה
מתוך חשבון נפש נוקב.

המפה המושחתת והמטעה תיעזב,
אשר למען רווח תעתעה ברבבות הרבבה,
מתוך חשבון נפש נוקב.

חוק ואמנות צרים, מחדש נעצב
שסמליהם המיליונים שנשחטו למעזבה,
מתוך חשבון נפש נוקב
נעלה לקחת את חלקנו בסובב.

האם באמת חונקים את הציבור?

גיא נרדי ב- Xnet כותב על המדריך החדש להקצאת שטחים לשטחי ציבור שמכין מנהל התכנון, שטיוטה ראשונה שלו מתפרסמת בימים אלה. הכותרת מאיימת, וגיא פותח את הדיון שלו באמירה כאילו הכנת מדריך חדש זה היא חלק מהמהלך הכולל של האצת הבנייה, פישוט הליכים והעברת כוח לועדות המקומית והכל על חשבון הציבור. ומהו השינוי הדרמטי ביותר לדעתו של גיא, העובדה שלא תהיה עוד הגדרה מינימלית של שטחי ציבור (7 מ"ר) ברמת השכונה. לדבריו:

"מבקרי התדריך הקודם יצאו נגד השרירותיות בהקצאת כמות זהה של שטחים ליישובים במרכז הארץ ולעיירות בנגב, כאילו מדובר באותו יישוב, אותה אוכלוסייה ואותה שגרת חיים. היו אפילו אנשים שחשבו שיש יותר מדי גנים ופארקים שלא משתמשים בהם. עורכי המסמך החדש נתלים בביקורת הזאת, בהמלצתם להכין לכל אזור שיתוכנן בעתיד – ותיק או חדש – פרוגמה ייעודית לשטחים פתוחים."

כיון שיש לי הכבוד להיות חלק מאותם אנשים שחשבו וחושבים שיש יותר מדי גנים ופארקים בעיקר ברמת השכונה שעומדים ללא שימוש, ואף הראיתי זאת בסדרת מחקרים (כאן, וכאן, וכאן). אני חושב שזה מצוין שהתדריך החדש מקטין את סך כל השטחים הפתוחים ברמת השכונה, מתאים אותם להקשר העירוני, ומוכן לקבל בתוכם שטחים שאנשים אכן משתמשים בהם כמו שדרות ורחבות ציבוריות.

טועה ומטעה אדר. יעל דורי מאדם טבע ודין כשהיא אומרת כי ברוב ישובי הארץ חסרים שטחים ציבוריים פתוחים. המצב פשוט איננו כזה למעט במספר מצומצם של שכונות שתוכננו לפני שנות החמישים במרכז הארץ, או בישובים ערביים. ברוב ישובי הארץ יש עודף עצום של שטחים ציבוריים פתוחים, שאינם מתוחזקים ואינם נמצאים בשימוש אמיתי. עצוב הדבר, שאנשים הרואים את עצמם כשומרי הסביבה, אינם מבינים כי בתנאים של חברה צומחת, ובעלת משאבי קרקע סופיים, הקצאה מוגזמת של שטחים פתוחים, בתוקף זכות, שאין לה שום תוקף מדעי, למספר מסוים של מ"ר של שצ"פ,  היא בזבוז של משאב הקרקע היקר, ופוגעת בקיימות העירונית על ידי כך שהיא מגבילה את הצפיפות הכוללת האפשרית – ועל ידי כך מגדילה בהכרח את התפשטות הבינוי על שטחים פתוחים מחוץ לערים.

אין בדברים האלה כדי לאמר ששטחים פתוחים וירוקים בעיר אינם חשובים. ויש מחקרים רבים המראים את חשיבותם של עצים ברחובות ובעיר בכלל. אבל עצים יכולים לצמוח גם בשטחים פרטיים, וגם ברחובות – ואינם מחייבים הקצאות קרקע מיוחדות, אלא הקפדה על שימורם הן בשטחים ציבוריים והן בשטחים פרטיים. בכלל, לו רק חלק מההשקעה המיותרת בשטחים פתוחים שעומדים שוממים ברוב שעות היום הייתה מוסטת לשיפור מרחב הולכי הרגל ברחובות, ולהצללתו באמצעות עצים צפופים ואמצעים אחרים – הייתה בכך תועלת רבה פי כמה.

ארגונים ירוקים רוב המרחב הציבורי ממילא נמצא ברחובות, ותמיד יהיה כך משום שהוא צריך לאפשר נגישות לכל מבנה ומבנה. הציבו לפניכם אתגר – מרחב הולכי רגל נגיש, ראוי להליכה ומוצלל בכל רחוב ובכל עיר בישראל – עזבו את ההקצאות לנפש של שטחים ציבוריים – רב נזקן מתועלתן.

לינקים סביבותיים לשבת

לפי סדר תמטי וכרונולוגי יורד:

מאמר בדה-מרקר על פרוייקט קיימות 2030 של המשרד להגנת הסביבה ומכון ירושלים. זהו פרוייקט שאני מעורב בו בהכנת כלי מדיניות ליצירת מרחב עירוני תוסס ואני מצוטט במאמר בהרחבה.

עוד כתבה מעניינת בהארץ המראה את הבעיות הכרוכות בבניית פרוייקטים ציבוריים מורכבים באמצעות חוזים של BOT. ההתחייבויות של המדינה ליזם כוללות בעצם הפקעה מסימת של המרחב הציבורי מבחינת תפקודיו כמרחב ציבורי (שאחד החשובים בהם הוא זכות המחאה וההתאגדות) לגורם פרטי.

מאמר של כריס ליינברגר בניו-יורק טיימס המתארת מחקר שלו שמראה שהמגורים בסיבות המאפשרות נגישות ברגל למגוון רכב של שירותים (walkable), מבוקשות היום יותר מאשר מגורים פרבריים, ומראות על מעמד סוציו-כלכלי גבוה יותר בארה"ב.

סדרה של מאמרים בסלייט על הליכה ברגל. איך אפשר להחזיר את אמריקה להליכה ברגל?

גם ורד לי כותבת בהארץ על מרחב ראוי להולכי רגל (אולי זה יכול להיות תרגום טוב ל – Walkable: "ראוי להליכה"; מרחב ראוי להליכה, עיר ראויה להליכה), למרות שאיננה מזכירה אף אחד מהאנשים הרבים והטובים העוסקים בנושא זה בארץ.

מחקר של משרד התחבורה באריזונה מראה שאזורים קומפקטיים יותר ומעורבי שימושים יוצרים פחות גודש בדרכים. נכון מדובר עדיין בצפיפויות מאוד נמוכות במושגים ישראליים, אבל לדעתי וגם במאמר מציינים השוני העיקרי איננו רק בצפיפות ובשימושים המעורבים, אלא במבנה הרשת העירונית, ובכך שיש יותר חלופות לתנועה, ועל כן היא לא מחוייבת כולה לעבור במספר מועט של עורקים ראשיים ודרכים מהירות.

בהקשר הזה מאמר המדבר על ההתפתחות האבולוציונית של רשתות דרכים עירוניות בסיינטיפיק אמריקן. במאמר מוזכרים גם עמיתי סרג'יו פורטה ואמנואלה סטרנו מאוניברסיטת סטרת'קלייד בגלזגו וכן אנשי תחביר המרחב ביוניברסיטי קולג' בלונדון.

עוד מאמר מראה שהנזקים הסביבתיים של תנועה אינם מפוזרים באופן שווה. שכונות עניות קרובות יותר לדרכים ורחובות מסוכנים, ובהתחשב בזה שרמת המינוע בהם בדרך כלל נמוכה יותר, אז מסתבר שגם בהקשר הזה העניים משלמים באופן לא פרופורציונלי את המחיר על נוחויותם של העשירים יותר.

ולעניין אחר לגמרי. אחד הפוסטים הפופולריי ביותר אצלי הוא הפוסט על מפת נולי. דולורס היידן בשיר על ארוחת צהריים עם נולי והמפה המפורסמת שלו.

ז'יימי לרנר שר על העיר המקיימת. המסר העיקרי הוא שעירוניות ירוקה יותר.

ניק וולץ' במאמר בבלוג סיטיטנק מראה את זה לעיר סיאטל כאשר הוא מפעיל את הקריטריונים החדשים לשכונות ירוקות בארה"ב (LEED-ND) שפותחו במשותף על ידי המועצה האמריקאית לבניה ירוקה (USGBC), והקונגרס לעירוניות חדשה, על העיר הקיימת סיאטל. במפות ניתן לראות בבירור שהאזורים הצפופים יותר, והמשורתים יותר טוב על ידי תחבורה ציבורית הם הירוקים יותרמבחינת עמידה בקריטריונים. בארץ, אגב, אין לנו עדיין קוד לבניה ירוקה לשכונות, ועל כן יכולות כל מיני שכונות שאין בינן ובין חיסכון באנרגיה ולא כלום להכריז על עצמם כשכונות ירוקות.

אמילי טאלן בונה בסיס נתונים של קודים של בינוי עירוני (ולאו דווקא שימושי הקרקע) מה שנקרא באנגלית: Form Based Codes לאורך ההיסטוריה.

הסרט "מעויירים" של גארי הסטוויט היה בפסטיבל דוקאביב. לצערי פיספסתי אותו, אבל אפשר לשכור אותו, ולקנות אותו במחיר די זול כאן.

שבת שלום.

אז מה קורה בחודשים האחרונים?

קשה לחזור לכתוב אחרי הרבה זמן. כמעט שחודש וחצי שלא כתבתי כאן על נושאי הבלוג. אז כדי לחזור לעניינים כמה לינקים לאתרים ומאמרים שעוררו את ענייני או את רצוני להגיב בחודשים האחרונים. הרשימה בסדר יורד מהמעודכן לכמעט לא רלוונטי כנראה:

ניק וולץ' כותב על שימוש ב – GIS כדי להעריך את השכונות הקיימות בסיאטל באמצעות המדד של LEED-ND. זהו מדד לשכונות ירוקות שפותח במשותף על ידי המועצה האמריקאית לבניה ירוקה (USGBC), והקונגרס לעירוניות חדשה (CNU) כדי להעריך את מידת ה"ירוקות" של שכונות חדשות. תקן 5281  שפותח בארץ ביוזמתה של המועצה לבניה ירוקה אמנם הורחב באחרונה לסוגי בניינים שונים, אך עדיין איננו כולל הערכה ומדידה של שכונות שלמות. המעניין הוא שתקן כזה מאפשר בקרה של שכונות קיימות ומאפשר גם קביעת מדיניות לגביהם כדי לשפר את תפקודן האנרגטי.

ורד לי מפרסמת בהארץ מאמר על מרחב ראוי להולכי הרגל – סנונית ראשונה אני מקווה בנושא שחשוב שייכנס לתודעה הציבורית. שימו לב לשני הקישורים למאמרים אחרים שהתפרסמו באותו נושא בהארץ. האחד מדבר על דנבר המנסה להשפיע על אנשים ללכת ברגל לעבודה במידת האפשר, והשני על תנועת ילדים ונשים עם עגלות. נושא סביבתי שהשלכותיו מרחיקות לכת, אך שמצד שני הוא יומיומי ומשפיע על כל אחד ואחד.

הניו יורק טיימס מדווח על תכניתה של סן פרנסיסקו לתמחר מקומות חניה על פי הביקוש להם. זאת על פי התיאוריות של דונלד שופ, פרופסור לתכנון ערים מ – UCLA שכבר כתבתי עליו כאן. זהו כנראה הפתרון היחידי למכוניות בעיר – העלאת מחיר החניה כך שיהיה אמיתי ולא יסבסד חניה של מכוניות בעיר.

נועם דביר כותב על הבחינות באדריכלות והצגת הנושא של "אחריות ציבורית" כחלק מהבחינה כמעורפל ולא ברור – ועל כן מכשיל. מנגד אסתי זנדברג בחלק השני של מאמרה דווקא לועגת לאדריכלים שהצליחו להתלכד סביב הזכות לחוסר אחריות חברתית ברורה למקצוע. אני בעניין הזה עם אסתי, אך הבעיה היא שכיון שלא מלמדים בבתי הספר לאדריכלות אתיקה מקצועית מהי? ולא דנים בשאלות האלה כלל, אלא מעמידים על נס דווקא את היצירתיות האישית, והתפיסה הסובייקטיבית של העולם, איך מצפים מסטודנטים להיות מסוגלים להתמודד עם השאלה הזו בבחינה?

בחלק הראשון של מאמרה המצוטט לעיל כותבת אסתי על מדרחוב נחלת בנימין. כמי שהיה מעורב בתכנון המדרחוב לפני כמעט 30 שנה, אני יכול להגיד שהוא בעצם נכשל בתפקיד שייעדו לו, שהיה הפיכת הרחוב לרחוב קניות אקסקלוסיבי, וזרז לשיפוץ של כל הבניינים ברחוב. בפועל שופצו מעט מאוד בניינים, וגם אלה ששופצו מייד כמו הבנין היפה ברחוב רמב"ם 17, זקוקים היום לשיפוץ מחודש. העסקים הקמעונאים לא נעלמו ממנו, ואולי רק שינו קצת את האוריינטציה שלהם למסחר סיטונאי גם כן. יש בכך כדי ללמד על כמה קשה לשנות את תפקודה של העיר, ועל כך שרחובות הליכה אינם יכולים לשנות את האופי של מקום, אלא אולי רק להקצין אותו. זה במיוחד בולט מול השינוי שעבר רחוב שינקין בתקופה המקבילה – שינוי ששיקף אבל את השינוי שחל בכל השכונה שסביבו – ואשר בימים אלה בא לידי ביטוי במתיחת פנים נוספת. גם כאן אני נוטה להסכים עם אסתי, אם כי אולי להיות פחות קיצוני ממני – אפשר להרים קצת את האטרקרטיביות של הרחוב, במיוחד על ידי שיפוץ של עוד בניינים לאורכו, אך בכל אופן בין שוק הכרמל, אלנבי, שינקין וקינג ג'ורג' שלכל אחד מהם אופי משלו – יש מקום למדרחוב הקיים על אופיו המיוחד.

אהרון הובסון יוצר פנורמות מרהיבות מתמונות של google street view.

מאמר של אנדרס דואני בזכות החשיבות של קודים עירוניים ליצירת ערים טובות. המאמר הוא הקדמה לספרה החדש של אמילי טאלן: City Rules.

ועוד מאמר חשוב של אסתי זנדברג על המחיר הגבוה של בניה גבוהה – מידע שרובם מעדיפים להתעלם ממנו. אך בניה לגובה איננה פתרון לערים קומפקטיות יותר ועל כן לשמירה על המרחבים הפתוחים.

אני דווקא בעד הרפורמה בתחבורה ציבורית

העיתונים מלאים בכתבות על הרפורמה בתחבורה הציבורית. דוגמיות מהיום ניתן לראות כאן וכאן. לרמן הבלתי נלאה מביא כאן רשימה מקיפה למדי של כל הדברים השונים שנכתבו על הרפורמה. מעניין לראות עד כמה הקו של הפרסומים שלילי. בזמן שהרפורמה ברובה היא דבר חיובי ביותר, שישנה בצורה משמעותית לטובה את האפשרויות לנסוע בתחבורה ציבורית ולהגיע למקומות במטרופולין בזמן סביר. וכל כך למה?

השינוי החשוב ביותר הוא שניתן יהיה לנסוע בכל גוש דן באמצעות כרטיס אחד ללא תוספת עלות, ניתן יהיה להחליף אוטובוסים לעלות ולרדת, לנסוע בדן, אגד או קווים ללא קניה של כרטיס נוסף. עם כרטיס רב-קו זה יהיה עוד יותר פשוט. מבחינת הנוסע זה שיפור משמעותי. במחקר שערכתי יחד עם עמיתי יצחק בננסון וקרל מרטנס מצאנו שגם במערכת הקווים היום, המעבר מקו לקו מגדיל את הנגישות למשתמשי התחבורה הציבורית ב – 25%. העובדה שהרפורמה בנויה על כך שזה מה שאנשים יעשו כדי להגיע ממקום למקום, תאפשר שיפור משמעותי בנגישות.

השינוי החשוב השני הוא מעבר מאוסף של קווים בלתי קשורים ביניהם לרשת משולבת. במקום נסיעה באוטובוסים שכדי לתת שירות מקסימלי נכנסים להמון שכונות בדרך, מתפתלים ולוקח להם שעות להגיע – הנסיעה תהיה בקו מזין מהבית לאחד הצירים הראשיים, או למרכז תנועה, ומשם עוד קו שבדרך כלל מביא אותך עד ליעדך. לפעמים יהיה צורך בשני חילופים. בעיקרון השינוי הזה אמור להביא להעלאת תדירות הנסיעות בקווים הראשיים, ועל כן בזמני ההמתנה, ובסך הכל לקיצור בזמני הנסיעה. בחיפה לפחות עשו את זה כבר לפני כמה שנים וזה עובד. לפני שבוע הייתי צריך לנסוע לטכניון ולא רציתי לקחת את מכוניתי. הגעתי ברכבת לתחנת חוף הכרמל, משם עליתי (בהמתנה של כ – 5 דקות) לקו 123 שנוסע בין תחנת חוף הכרמל לתחנת המפרץ דרך שכונת זיו, בשכונת זיו ירדתי מהאוטובוס ובהמתנה של כדקה, החלפתי לאוטובוס 19 שנכנס לטכניון. הקו הישיר מהרכבת לטכניון לעומת זאת נוסע כל שעה.

אבל יש לציין שהרבה אנשים, גם מעמיתי שעושים את הדרך הזו כל שבוע אינם מודעים לאפשרות הזו. אני גיליתי אותה בהסתכלות באתר של אגד, אבל גם כן רק כי חיפשתי את האפשרות לנסוע ביותר מקו אחד – אין שום מקום שאומרים לך שזה מה שצריך לעשות כי לכך המערכת מתוכננת. וגם חסרה מפה ברורה של מערך הקווים כדי שתוכל לתכנן את הנסיעה גם ללא הסתכלות באתר. אז נכנסתי לאתר של הרפורמה. ויש בו דווקא מפות לפי אזורים. ואני יכול גם לקבל אינפורמציה על הקווים השונים. אבל אין בו דרך לדעת את המסלול מכל נקודה לכל נקודה בגוש דן וזו האינפורמציה שאנשים צריכים. אינפורמציה שאפשר לקבל בכל מקום שיש בו Google Transit, או אפליקציות לסלולרי, וראו כאן את הדברים של לרמן גם בנושא הזה. אם אני רוצה לברר איך עלי לנסוע אני צריך לחפש את הקווים שעוברים ליד הבית שלי, יש שלושה סוגים של קווים, וחלקם ממשיכים לאזורים אחרים – בקיצור מסובך. למרבה המזל, רוב האנשים נוסעים נסיעות די קבועות לעבודה או ללימודים וחזרה, והם יתארגנו על עצמם די מהר.

אם יש בעיה עם הרפורמה זה שהיא אולי כבר לא מעודכנת. התכנון שלה הסתיים אם אינני טועה מתי שהוא ב – 2005 או 2006. ומבוסס על נתונים שנסקרו מתי שהוא בתחילת שנות ה – 2000. היום אנחנו עשר שנים אחרי, ויכול להיות שנוצרו הרבה שינויים בדפוסי הנסיעה של התושבים, בעיקר בעקבות העלייה הגבוהה במחירי הדיור. דוגמא לכך יכול להיות שמהווה הקו המחבר את האוניברסיטה על גבעתיים. למרבה הצער עברו שנים ארוכות של ויכוחים עם המפעילים כדי לשכנע את כולם להסכים לרפורמה. כרגיל, שיתוף הציבור ויידועו בצורה סבירה הם לא הצד החזק של משרד התחבורה. אבל שלא נשלה את עצמנו שלו היו עושים שיתוף ציבור למשעי היו פחות צעקות והתמרמרויות. בסופו של דבר בכל תכנון, גם אם הוא מצליח השיפור הוא ממוצע של הרבה שיפורים להרבה אנשים, וגם פגיעה ושינוי לרעה אצל חלקם. אותם אנשים יצטרכו להתאים את עצמם במידה מסוימת למצב החדש.

העיקר איננו בזה שיבוטלו הרבה קווים כפי שצועקת הכותרת של "הארץ" – כי רבים מהם היו לא יעילים ונסעו בתדירויות נמוכות ביותר. העסק יימדד אם בסופו של יום תעצר מגמת הירידה בשימוש בתחבורה הציבורית במטרופולין, ואם אנשים יצליחו להגיע מהר יותר ובנוחות רבה יותר ליעדיהם. בסך הכל אני חושב שיש כאן צעד חשוב קדימה בכוון הנכון.

כן זה נכון, חזרתי לארץ לפני שבוע בכוחות מחודשים.

עדכון: גיא מרוז בהיום שהיה ציטט את הבלוג וגם את זה של לרמן בכתבה על הרפורמה כאן.

, לכו לדקה הרביעית.

משאל עם על ככר דיזנגוף

משאל הציבור על ככר דיזנגוף נפתח באינטרנט.

יואב לרמן כתב על זה כאן.

אליאב כתב כאן

במשך השנים אני כתבתי על ככר דיזנגוף מספר רשימות. כאן אפשר לראות כמה דוגמאות של ככרות טובות בעולם והסבר מה עושה אותם לכאלה. כאן אפשר לקרוא על ביקורו של ג'יימי לרנר בככר – גם הוא היה בעד הורדה שלה חזרה למפלס הרחוב.

זהו פרוייקט שמפאת הנראות שלו יכול לסמל את השינוי שמתחיל לקרות בתל אביב – שינוי של החזרת המרחב הציבורי להולכי הרגל. שינוי של העדפת התחבורה הציבורית על הרכב הפרטי.  כל כך פשוט: ככר, במפלס הקרקע, ללא חניון תת-קרקעי. הצביעו!

שוב הצטברו הרבה נושאים

הצטברו לי בסימניות המון דברים חדשים שראיתי ושרציתי להגיב או לידע עליהם:

דטרויט מתכננת לבנות קו רכבת קלה בוודוורד אבניו – רחובה הראשי. ישנו דיון האם על הרכבת הקלה לנוע במרכז או בצדדים ליד המדרכות. הנה סרטון נחמד שקורא לאנשים לבוא ולהצביע ומסביר את היתרונות של תנועת רכבת קלה במרכז בעיקר. כמה זה היה נחמד אם מישהו היה מסביר כך את בעיות התחבורה של מטרופולין תל אביב לתושביה, וקורא להם להשתתף בקבלת ההחלטות. בזמנו היה דיון בנ.ת.ע על מיקום הרכבת הקלה בשדרות ירושלים ביפו. הצלחתי לשכנע לעשות משאל בקרב המשתתפים בישיבה על החלופות – והחלופה שהמלצנו עליה של  תנועה הרכבת הקלה במרכז משני צידי השדרה (התכנון המקורי היה לתנועה של הרכבת הקלה באחד משני המסלולים מהצד המזרחי של השדרה), קיבלה יותר קולות. אבל כמה זה היה קשה לשכנע לעשות את זה.

אליאב כותב מילים כדורבנות כאן, על חוסר ההבנה של נתניהו בענייני תכנון – וההחלטות ההרסניות שמגיעות בעקבותיה.

רשומון בדיון על יוקר הדיור. שימו לב איך כל אחד מהדוברים מדבר מתוך האינטרס שלו. סמנכ"ל השיווק רוצה מחיר נמוך לקרקע כדי שחברות הבניה יוכלו למקסם את הרווחים שלהם. היועץ המשפטי של המנהל מדבר על התחדשות עירונית, אבל בלי להבין שכדי לעשות אותה יש להשקיע השקעות ממשלתיות משמעותיות (כנגד מחיר הקרקע המאמיר) בשיפור התשתיות והסרת המחסומים להתחדשות הזו – כי עובדה שדרך השוק הפרטי זה לא עבד בשלוש עשרה השנים האחרונות. ראש עיריית באר שבע מדבר על כך שעל ראשי הערים להיות מסוגלים לקבוע את תמהיל הדיור – כלומר להגביל את האפשרות של זוגות צעירים לקנות (עוד מעט תראו למה), ולהטות את ההיצע לכיוון של משפחות אמידות יחסית. לכן ההתעקשות על צמודי קרקע (המסובסדים בדרך כלל בעלויות הפיתוח שלהם על ידי הבניה הרוויה). מנכ"ל חברת הבניה מדבר על כך שהעלייה במחירים איננה נובעת מעליית מחיר הקרקע (כולל הפיתוח), אלא בעליית מחיר הבניה – הפתרון ייבוא עובדים זולים (למה לא התייעלות?). ויועץ שר השיכון והבינוי מדבר על כך שדירות לזוגות צעירים (בעיקר אם הם חרדים) הם עלות נטו לעיריות (עכשיו אפשר להבין יותר ברור את דנילביץ') כי הארנונה שהם משלמים נמוכה בהרבה מהעלויות שלהם בשירותים שזוגות כאלה צורכים. הפיתרון בגדלת ההיצע – בלי ספק נכון, אבל הבעיה היא שההיצע מוגבל משום שהמשאב של קרקע באזורי הביקוש מוגבל, והמגבלות התכנוניות הופכות אותו למוגבל עוד יותר.

תכנית מרכז העיר של בולטימור מתמקדת ביצירת מקומות להולכי רגל בהשראה ושיתוף של PPS.

בחינה באמצעות הדמיה תלת מימדית של ההבדלים בנגישות לתחבורה ציבורית בפורטלנד, אורגון.

אומן אוסטרלי לקח לעצמו משימה לצייר את כל הבניינים בניו-יורק. הנה פרוייקט יפה לתל-אביב – לפחות לעיר הלבנה.

בום של מערכות BRT באמריקה הלטינית ובכל העולם.

זה הרבה יותר קל לתכנן פארקים מאשר לתחזק אותם לאורך זמן – החלטות קשות בסיאטל שאיננה מסוגלת לממן את התחזוקה והתפעול של כל השטחים הפתוחים שיצרה בשנים האחרונות.

ויבנו הגמדים מגדלים בירושלים

ויבנו הגמדים מגדלים בירושלים ויהרסו את אופיה ויופיה של העיר, ויהפכו אותה לעוד כרך מודרני חסר אופי, וישכחו את עברה ואת ייחודה של העיר, ואת הקסם המיוחד של קוי הרקיע שלה הניבטים מהפסגות שסביבה.

בשנות ה – 70, כאשר היה הדיון הראשון על בנית מגדלים בירושלים כתב ארט קוצ'ר ספר נהדר על הנושא, והראה באמצעות פנורמות את האיכות המיוחדת של הטופוגרפיה הירושלמית שמייצרת את המבטים של הר הבית על רקע הגבעות הגבוהות יותר שסביבו. הוא הראה איך בניה גבוהה מחסלת את האשליה האופטית של קרבה בין הגבעות להר הבית ומגמדת את האפקט של הר הבית בסביבתו. אפשר לראות בתמונה שלמטה עד כמה שהמגדלים "נוכחים" ברקע של הר הבית. מה שמעצבן יותר מכל זה הטיעונים על הצורך בבניה גבוהה כדי לצופף את העיר – כאשר ברור לגמרי שאין בכמה מגדלים כאלה כדי לשנות כלום והם גם לא פונים לאותו קהל שהיה אמור להגיע לתכנית מרב ירושלים, אלא להפיק רווחים מהאפשרות לראות את העיר העתיקה מהחלונות. לו היינו חיים בזמנים תנ"כיים רק בשביל האקט הונדלי הזה היה מגיע לנו לאבד את שליטתנו בעיר. האנגלים לא העלו על דעתם להתייחס כך אל העיר, אלא להיפך היו הם אלה שחוקקו את אותם חוקים ששמרו על האופי של העיר כעיר מיוחדת במינה ביופיה בעולם. לא היה אורח אחד שהבאתי למודל העיר שנמצא במרתפי העיריה שלא הזדעדע מהמגדלים האלה, ממיקומם ומהשלכותיהם על אגן העיר העתיקה.

צולם על ידי ידידי פרנקו

וזו הפסקה המדאיגה ביותר:

"באחת מהטיוטות המוקדמות של תוכנית המתאר נבחנה אפשרות לעודד אדריכלים בעלי מוניטין בינלאומיים לבנות במרכז ירושלים כדי לקדם מצוינות אדריכלית ואולי אף ליצור מוקד עלייה לרגל דוגמת זה שיצר מוזיאון גוגנהיים בבילבאו. הסעיף הזה הושמט לבסוף, אולם אם לשפוט לפי המצב הנוכחי נראה שרמת המעורבות הבינלאומית בהחלט מכובדת."

כי האדונים הנכבדים הללו איננו יודעים שום דבר מלבד האגו הענק שלהם, מה להם ולשתלבות בסביבה? מה להם לרגישות לנוף הירושלמי העדין והרגיש? מספיק היה לראות את התכניות של גרי למוזיאון הסובלנות המופרך, או הקשקוש של דניאל ליבסקינד במגרש עדן. המוקד של ירושלים נמצא במקום אחר, והבניה הרגילה היומיומית צריכה להיות אנונימית ככל האפשר – ולספק את העושר התחושתי שלה מקרוב ובקנה המידה של הולך הרגל, ולא לבנות מגדלים פיסוליים שיתחרו על תשומת הלב.

מרכז העיר יחזור לחיים, אבל זה יהיה בזכות הרכבת הקלה, ואפשר היה לפתח אותו בגובה של עד 8-9 קומות ובתכסיות גבוהות יותר ממה שעושים המגדלים. בסוג בניה כזה ניתן היה לספק גם דיור לא רק לעשירים מופלגים. ואת הטיעון שכבר הרסנו את המראה הרומנטי של העיר אז אפשר עכשיו לדרוך על הגוייה שמעלה נעמה מליס תשפטו בעצמכם. זה מה שנקרא: הרצחת וגם ירשת?

רק זכרו- אף אחד, אבל אף אחד, לא מגיע לירושלים כדי לראות את המגדלים הללו, או את הגשר של קלטרבה, וזה גם לא מה שהם לוקחים ממנה כשהם עוזבים.

ציוצים קצרים לקראת שבת

אי אפשר כמובן שלא להתפעם מהאירועים בקהיר. הקשבתי לקולות משם שהביאן בחדשות של הרשת הציבורית (NPR), אחד הדברים המעניינים היה הרהיטות של הדוברים והאנגלית המצוינת של רוב אלה שרואינו. כמובן שהמדגם לא היה מייצג, אבל במיוחד התרשמתי מהמבטא האמריקאי והסלנג העדכני של רובם משהו שמראה קצת על החיבור של חלק מהמפגינים לעולם הגלובלי ולאינטרנט. אד גלזר כותב כאן בניו יורק טיימס על התפקיד ההיסטורי של ערים ביצירת שינויים ומהפכות. בכלל, זה מעניין איך מצד אחד כולנו רוצים יציבות, וכולנו קצת שמרנים (אחרי שאנחנו עוברים את גיל ההתבגרות), במיוחד אם בסך הכל טוב לנו, אנחנו לא רעבים ללכם ויכולים להגשים את מאוויינו (פחות או יותר). אבל מצד שני, הרדיפה אחרי יציבות ושמירה על הקיים היא מתכון בטוח לכישלון בטווח ארוך – כי העולם משתנה כל הזמן, ומה שהיה נכון היום לא יהיה כבר נכון מחר.  במצריים בשנים האחרונות הכלכלה דווקא צמחה והתוצר גדל, אבל אולי דווקא זה גרם לכך שהציפיות של המעמד הבינוני עלו יותר מהיכולת לספק אותם – והשיעור הזה מחכה גם לסין כנראה, וגם להודו, שבה למרות המערכת הדמוקרטית יותר, יש עדיין הרבה מאוד מבנים מאובנים היסטורית.

האקדמיה סוערת סביב המאבק בהרוורד בין המצדדים בעירוניות החדשה (New Urbanism) ועירוניות נוף (Landscape Urbanism). אחרי הניצחון הכמעט מוחלט של האורבניסטים החדשים במחלקות לתכנון ערים ובעיקר בשוק האמריקאי – למרות שעדיין רוב הפיתוח שלפני המשבר היה פשוט התבזרות עירונית (urban sprawl), עולה תנועה אקדמית חדשה שמנסה להגדיר מחדש את העיר – כנוף: כבניינים בתוך נוף. התייחסות רחבה יותר מתי שהוא בעתיד.

ואם בניו אורבניזם מדובר הנה כתבה מהתכנית של אופרה וינפרי על העיר השמחה ביותר בארה"ב סן לואיס אוביספו (קטנה, קופקטית, נוחה להליכה ברגל, ומשעממת למדי כנראה.

הכלכלה תקועה – הפיתרון עידוד הצמיחה. ומצד שני צמיחה מכלה את הסביבה – ובמובן עמוק יותר איננה בת קיימא – כי לא תיתכן צמיחה אינסופית בעולם שמשאביו מוגבלים. ומה קורה במקומות שאינם צומחים מבחינה דמוגרפית? צ'רלס מרהון כותב על מדוע יכולת התאוששות וגמישות חשובים יותר מצמיחה לעתיד.

ריצ'רד רוג'רס, מפורסם בעיקר בגלל שהיה אחד משני המתכננים של מרכז פומפידו. בסוף שנות ה – 90 הוביל את כוח המשימה שפיתח את מדיניות הרנסנס העירוני בבריטניה שהיה הבסיס למדיניות העירונית של ממשל בלייר, בשנה שעברה היה קשור בסקנדל נוסף מול הנסיך מווילס שגרם להפסקת פרוייקט גדול בתכנונו, עבור הנסיכות הקטארית באחד השטחים הגדולים האחרונים שנשארו בתוך לונדון – מחנה צ'לסי. כאן מובאת הרצאה שלו על עירוניות וארכיטקטורה, המשכיות ושינוי. שווה קריאה וניתוח אולי בעתיד.

בעולם יש צמיחה מהירה במערכות BRT. פתרון זול ומהיר יחסית לבעיות של תחבורה ציבורית. בשנים האחרונות זה תופס בכל היבשות מדרום אמריקה ועד לסין.

ופינת החדשות הטובות. סקר יחליט על גורלה של ככר דיזנגוף. זה חדשה טובה משתי סיבות: א. ששואלים את פי הנוגעים בדבר. למרות שסקר הוא לאו דווקא הדרך האופטימלית בלי ספק התוצאות יהיו מעניינות. ב. יש סיכוי טוב שהתוצאה שלו תהיה שהככר תחזור למפלס הקרקע (עם חניון או בלי חניון שזו כבר שאלה אחרת.

ועכשיו אני הולך לשמוע הרצאה של ריצ'רד סנט על גבולות בעיר.

שבת שלום.