Tag Archives: בניה ירוקה

ספר חדש – In Pursuit of a Living Architecture

p-b3-postcard_living-architecture_page_1

יצא לאור ספר חדש בעריכתי. זהו ספר שהתחיל אותו ידידי הטוב קיריאקוס פונטיקיס שנפטר לפני שנה ממחלה קשה. לבקשת אשתו לקחתי על עצמי את השלמת הספר, ואני שמח ששנה אחרי מותו הספר יוצא לאור. הספר יושק בכנס של תלמידים וחוקרים הממשיכים את דרכו של אלכסנדר שיתקיים בסן פרנסיסקו השנה בסוף אוקטובר.

ניתן להזמין את הספר כאן.

הנה תיאור מפורט של הספר:

p-b3-postcard_living-architecture_page_2

האם באמת חונקים את הציבור?

גיא נרדי ב- Xnet כותב על המדריך החדש להקצאת שטחים לשטחי ציבור שמכין מנהל התכנון, שטיוטה ראשונה שלו מתפרסמת בימים אלה. הכותרת מאיימת, וגיא פותח את הדיון שלו באמירה כאילו הכנת מדריך חדש זה היא חלק מהמהלך הכולל של האצת הבנייה, פישוט הליכים והעברת כוח לועדות המקומית והכל על חשבון הציבור. ומהו השינוי הדרמטי ביותר לדעתו של גיא, העובדה שלא תהיה עוד הגדרה מינימלית של שטחי ציבור (7 מ"ר) ברמת השכונה. לדבריו:

"מבקרי התדריך הקודם יצאו נגד השרירותיות בהקצאת כמות זהה של שטחים ליישובים במרכז הארץ ולעיירות בנגב, כאילו מדובר באותו יישוב, אותה אוכלוסייה ואותה שגרת חיים. היו אפילו אנשים שחשבו שיש יותר מדי גנים ופארקים שלא משתמשים בהם. עורכי המסמך החדש נתלים בביקורת הזאת, בהמלצתם להכין לכל אזור שיתוכנן בעתיד – ותיק או חדש – פרוגמה ייעודית לשטחים פתוחים."

כיון שיש לי הכבוד להיות חלק מאותם אנשים שחשבו וחושבים שיש יותר מדי גנים ופארקים בעיקר ברמת השכונה שעומדים ללא שימוש, ואף הראיתי זאת בסדרת מחקרים (כאן, וכאן, וכאן). אני חושב שזה מצוין שהתדריך החדש מקטין את סך כל השטחים הפתוחים ברמת השכונה, מתאים אותם להקשר העירוני, ומוכן לקבל בתוכם שטחים שאנשים אכן משתמשים בהם כמו שדרות ורחבות ציבוריות.

טועה ומטעה אדר. יעל דורי מאדם טבע ודין כשהיא אומרת כי ברוב ישובי הארץ חסרים שטחים ציבוריים פתוחים. המצב פשוט איננו כזה למעט במספר מצומצם של שכונות שתוכננו לפני שנות החמישים במרכז הארץ, או בישובים ערביים. ברוב ישובי הארץ יש עודף עצום של שטחים ציבוריים פתוחים, שאינם מתוחזקים ואינם נמצאים בשימוש אמיתי. עצוב הדבר, שאנשים הרואים את עצמם כשומרי הסביבה, אינם מבינים כי בתנאים של חברה צומחת, ובעלת משאבי קרקע סופיים, הקצאה מוגזמת של שטחים פתוחים, בתוקף זכות, שאין לה שום תוקף מדעי, למספר מסוים של מ"ר של שצ"פ,  היא בזבוז של משאב הקרקע היקר, ופוגעת בקיימות העירונית על ידי כך שהיא מגבילה את הצפיפות הכוללת האפשרית – ועל ידי כך מגדילה בהכרח את התפשטות הבינוי על שטחים פתוחים מחוץ לערים.

אין בדברים האלה כדי לאמר ששטחים פתוחים וירוקים בעיר אינם חשובים. ויש מחקרים רבים המראים את חשיבותם של עצים ברחובות ובעיר בכלל. אבל עצים יכולים לצמוח גם בשטחים פרטיים, וגם ברחובות – ואינם מחייבים הקצאות קרקע מיוחדות, אלא הקפדה על שימורם הן בשטחים ציבוריים והן בשטחים פרטיים. בכלל, לו רק חלק מההשקעה המיותרת בשטחים פתוחים שעומדים שוממים ברוב שעות היום הייתה מוסטת לשיפור מרחב הולכי הרגל ברחובות, ולהצללתו באמצעות עצים צפופים ואמצעים אחרים – הייתה בכך תועלת רבה פי כמה.

ארגונים ירוקים רוב המרחב הציבורי ממילא נמצא ברחובות, ותמיד יהיה כך משום שהוא צריך לאפשר נגישות לכל מבנה ומבנה. הציבו לפניכם אתגר – מרחב הולכי רגל נגיש, ראוי להליכה ומוצלל בכל רחוב ובכל עיר בישראל – עזבו את ההקצאות לנפש של שטחים ציבוריים – רב נזקן מתועלתן.

עירוניות, קיימות והחיים שביניהן

המאה ה-21 תהיה מאה עירונית. עד סופה תהיה רוב האנושות מרוכזת בערים. תהליך העיור המואץ, שהחל לפני כ– 200 שנה באירופה והתקדם דרך צפון-אמריקה במהלך המאה ה– 19 ותחילת המאה ה- 20, עבר את דרום אמריקה במחצית השנייה של המאה ה- 20 ונמצא עכשיו בעיצומו באסיה ובאפריקה. כשיגיע התהליך הזה לסיומו, יתגוררו כ-80% מן האנושות בערים. בישראל הספיק התהליך להתרחש אף במהירות גדולה בהרבה: כבר עכשיו, ישראל היא אחת החברות העירוניות ביותר בעולם. מעל ל – 90% מתושביה חיים ביישובים עירוניים.

מדוע זה קורה? מה הסיבה לכך שהחברה האנושית עוברת באופן עקבי ורצוף מהכפר אל העיר? הסיבה היא שהעיור הוא מכשיר מובהק להיחלצות מהעוני. העיר היא מחוללת של פיתוח כלכלי. בחברות כמו הודו וסין, העוברות את תהליך העיור עכשיו, הפער בהכנסה לנפש בין אזורים עירוניים לבין האזורים הכפריים הוא בין 20 ל- 30 אחוזים. פער זה הוא המנגנון הדוחף את תהליך העיור: כפריים שאינם מצליחים להתמודד עם חיי היום-יום הקשים בכפרים מהגרים בהמוניהם אל העיר הקרובה, ושם, למרות הקשיים, הם נחשפים להזדמנויות תעסוקה מגוונות. זהו איננו פער סטטי. בחברות שסיימו את תהליך העיור הוא מצטמצם, אך עדיין קיים.

כך מספקת העיר רגל אחת של הקיימות – פיתוח כלכלי.

אבל זוהי איננה התמונה כולה. בחברות מפותחות, שבהן הפיתוח הכלכלי הוא נחלת אזורים עירוניים וכפריים כאחד, צריכת האנרגיה והמשאבים לנפש בערים נמוכה בהרבה מזו שבאזורים הפרבריים והכפריים. ככל שהעיר צפופה יותר, כך יורדת הצריכה לנפש של אנרגיה לתחבורה, ואילו מחירה היקר של הקרקע מצמצם את צריכת השטח לדיור, ולכן מוריד באופן משמעותי גם את צריכת האנרגיה לחימום ולקירור. התשתיות והשירותים בעיר יעילים יותר, לרבות הפעלת שירותים המאפשרים שיתוף בשימוש, המחליפה לפחות חלק מהצריכה של מוצרים בני קיימא.

העיר יכולה, אפוא, לספק את הרגל השנייה לקיימות – שמירת הסביבה והקטנת צריכת המשאבים.

אבל ככל שגבר תהליך העיור באירופה ואמריקה הצפונית, כך החלו גם דברי הביקורת נגד הערים. הטענה הנשמעת ביותר היא שהעיר הגדולה היא מקום הגורם להתפרקות הקהילות, רווי סכנה ואלימות, גורר אנשים להתדרדרות מוסרית ומעצים את הפערים הכלכליים בין עשירים ועניים.

החלק האחרון של הטענה נשמע מובן מאליו, ולמעשה הוא איננו כך. אמנם ברוב הערים בעולם קל להבחין בפער בין העשירים לעניים, אך האם פירושו של דבר הוא שהערים מקוטבות יותר מצורות היישוב האחרות? די להעיף מבט על מפת הישובים העירוניים בישראל על פי החלוקה הסוציו-אקונומית שמספקת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי להבחין קודם-כל בעובדה הידועה לנו זה מכבר, שבישראל יש מרכז עשיר וחזק (יחסית) ופריפריה ענייה וחלשה. אלא שתמונה זו – של מרכז עשיר יחסית לפריפריה – חוזרת על עצמה בכל אחד מן המטרופולינים (למעט ירושלים), שהעיר המרכזית שלהם (או, במקרה של גוש דן, מקבץ הערים המרכזיות), עשירה יותר מהיישובים שבפריפריה המטרופולינית.

הפריפריה המטרופולינית עצמה עשויה מקבצים של ישובים עניים יחסית, ולעומתם אותם יישובים בודדים הנמצאים בעשירונים הגבוהים ביותר, 9 ו-10, ובדרך-כלל מבודדים עצמם מסביבתם הגיאוגרפית, שלא לומר מקיפים עצמם בחומות של בידול. מנגד, הערים הגדולות יותר ממוקמות תמיד ברמה הכלכלית-חברתית השנייה (עשירונים 7 ו-8), משום שהן כוללות מגוון רחב יותר של אוכלוסיות.

מסתבר, אם כן, שדווקא בערים הגדולות ישנו פוטנציאל לאינטגרציה חברתית רבה יותר, ומכל מקום, הן כוללות זו לצד זו מגוון רב יותר של אנשים מהערים הקטנות, הנוטות ללבוש אופי הומוגני יותר, ועל כן פחות מאפשר מוביליות והשתלבות חברתית-תרבותית.

ומכאן שהעיר מיטיבה יותר, או לפחות עשויה, לספק גם את הרגל השלישית של הקיימות – הרחבת השוויון והצדק החברתי.

אך מה בדבר תחושת הקהילה? בניגוד לדימוי הפופולרי של ערים כמקום של ניכור ובדידות, מחקרים (וגם כאן) מראים שתושבי הערים הגדולות נהנים מחיים חברתיים עשירים יותר מאלה של תושבי הערים הקטנות או האזורים הכפריים. בזכות הגודל והגיוון, חייהם החברתיים גם מבוססים יותר על רשתות ענפות של חברים ומכרים – משכונת המגורים, ממקומות העבודה, ממוסדות החינוך של הילדים ומקהילות עניין שונות – ופחות על קשרי משפחה ושכנות ארוכת שנים.

החברה האנושית נעשתה עירונית במהירות מסחררת, אולם יתכן שבתודעתה היא איננה מדביקה את קצב השינוי, ועדיין שבויה בדימויים שאינם מאפשרים לה להפנים את ההזדמנות העירונית במלואה. זאת מפני שהעיר היא קהילה אנושית שונה מהקהילות שבהן חיה האנושות לאורך רוב הקיום האנושי על פני האדמה, על פי רוב בחברות שבטיות שאוכלוסייתן לא מנתה יותר מ- 250 נפש. בעיר, כפי שאנו חווים אותה היום, רוב האנשים שאנחנו רואים מרגע שאנו יוצאים מפתח ביתנו הם זרים גמורים. זהו מקור עוצמתה של העיר כמחוללת חיים כלכליים ותרבותיים, אך זהו גם פוטנציאל הסכנה הטמון בה. בסופו של דבר, כל אחד מהזרים האלה עלול גם לחרוש רעה.

העיר היא, אם כן, חברה אנושית שלכאורה לא הייתה צריכה להיות אפשרית. אבל דווקא ערים הם היצירה האנושית המתמידה ביותר. אימפריות קמות ונופלות, עמים, תרבויות ולשונות נעלמים, לעומתן יש ערים הקיימות במקומן אלפי שנים. מהו המנגנון שמאפשר לעיר להתקיים, להתפתח ולהתמיד לאורך ההיסטוריה? מדובר בהמצאה שהיא ההתגלמות המובהקת ביותר של העירוניות – הרחוב העירוני.

הרחוב נראה לנו כל כך מובן מאליו, שאיננו רואים בו כבר המצאה אנושית. אנחנו משוכנעים שהוא חלק מהעולם "הטבעי". אבל הרחוב, שהמרחב הציבורי פתוח בו לכל אדם, המאפשר מעבר של עוברים ושבים במרחב שהתושבים הגרים מסביבו יכולים לצפות ולהתערב בו, הוא המנגנון המאפשר את הפלא הכלכלי-החברתי של העיר. בדיוק כפי שתיארה אותו לראשונה ג'יין ג'ייקובס בספרה פורץ הדרך "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות". הרחוב, היא הבהירה, פועל ליצירת ביטחון במקום של סכנה פוטנציאלית, מזמן לנו אפשרויות למפגש, מעניק לנו יכולת בחירה ברמת האינטימיות שבה אנו מעוניינים בקשרים עם שכנינו ומרחב חינוך לילדינו, להכשירם לחיים בעיר.

במשך עשרת אלפי שנות עירוניות שימש הרחוב מרחב תנועה ומרחב חברתי מובן מאליו, אך באמצע המאה ה-20, בהשפעת המכונית הפרטית וכלי הרכב הממונעים והחשיבה התכנונית האנטי-עירונית של התכנון המודרניסטי – נזנח והופקר. היום, לאחר חמישים שנה ויותר של ביקורת ומחקר שהצביעו על נזקי התכנון המודרניסטי, אנו מבינים מחדש את תפקידם של הרחוב ושל רשת הרחובות כלב הפועם של המרחב הציבורי בעיר.

השינוי מתחולל בהדרגה. סוף-סוף אנו מבינים שהרחוב ורשת הרחובות אינם צריכים לשמש רק למעבר תנועה, אלא להיות מקומות מפגש ופעילות אנושיים. אנו יודעים גם להגדיר, בדיוק רב, באילו תנאים עשויה הרשת הזו לאפשר צמיחתה של תרבות עירונית. אנו יודעים, למשל, שרשת רחובות צפופה שבה המרחק הממוצע בין צמתים הוא כ– 100 מ' זו מזו תורמת לעידוד ההליכה ברגל, ומגדילה את הסיכויים לפיתוח המסחר לאורך הרחובות ואת הסיכוי למפגש ולקשרים חברתיים בין תושבים הגרים לאורך הרחובות.

כתוצאה מהמחקר המעמיק והמתמשך הזה אנו מכירים היום בחשיבותה המיוחדת של הרשת המורכבת מרחובות ראשיים, אותם רחובות שבאמצעותם אפשר להגיע ישירות לכל חלקי העיר ושמרחקם הממוצע זה מזה צריך להיות עד 400 מטרים. הטווח של 400 מטרים איננו מיקרי, זהו טווח שאנשים מוכנים ללכת ללא מחשבה שניה. רחובות אלה מהווים אמנם רק כ – 15 עד 20 אחוזים מאורכם הכולל של הרחובות בעיר, אך הם מרכזים סביבם את הרוב המכריע (כ-85%) של הפעילות הכלכלית, התעסוקה, המסחר והשירותים הציבוריים בעיר, וכך משמעותו של כלל זה הוא שלכל אדם בעיר ישנם לפחות ארבעה רחובות שונים עם מסחר ופעילות כלכלית וחברתית בטווח הליכה מביתו. לאורכם של הרחובות האלה ניטשת עתה המלחמה על חלוקתו מחדש של המרחב העירוני: אזרחי העיר מבקשים להחזיר לעצמם חלק מהמרחב שחולק בנדיבות-יתר לתנועת המכוניות, ולפתוח אותו למשתמשי הדרך האחרים, ובראש וראשונה להולכי הרגל.

התנועה הציונית ומדינת ישראל בעקבותיה טיפחו אתוס של התיישבות וביטחון. ההתיישבות נועדה לקבוע את גבולות המרחב היהודי בארץ-ישראל, והביטחון נועד להגן על המרחב הזה. הביטחון עודנו חשוב, וכנראה שעוד נזדקק לו בעתיד הנראה לעין. אך ההתיישבות המבוזרת, שמאז שנות ה – 70 של המאה הקודמת רובה ככולה התיישבות פרברית, זוללת קרקע ומשאבים ומייצרת אי-שוויון גדל במרחב. התוצאה היא התופעה שאפשר לכנותה "הפרדוקס הישראלי".

מהו הפרדוקס הזה? אפשר להגדירו במושגים של כשל העירוניות. אף שרוב אזרחי ישראל הם תושבי ערים, הערים שבהן הם מתגוררים קטנות ודלילות מדי. לכן נבצר מהן להעניק לתושביהן את כל האפשרויות שהעירוניות יכולה לתת. קצב ההתפשטות של הערים בישראל גבוה מהממוצע העולמי ומהיר יותר מהגידול הטבעי. פירושו של דבר שמה שמתרחש כאן הוא פרבור מואץ. פרבור זה יצר מטרופולינים מפוצלים לרשויות קטנות, ללא מנגנוני ניהול מתאימים. ללא מודעות של הציבור, ובהיעדר שיתוף ותיאום בין רשויות שונות, אין יכולת לייצר שירותים מטרופוליניים ראויים בתחומים כמו תחבורה ציבורית או דיור. הגודל, שהיה אמור להיות יתרון מקדם שגשוג ושוויון, הופך במקרה זה לחיסרון מעכב.

הפתרון לעיכוב הזה טמון בשינוי האתוס של מדינת ישראל לאתוס של עירוניות ושותפות. עירוניות – שהיא כפי שראינו המפתח לקיימות במאה ה – 21, ושותפות בין החברות והמגזרים השונים, לעיצוב כללי ההתנהגות במרחב הציבורי, תמצית החוויה העירונית. התהליך הזה, של שינוי האתוס, כבר ניכר, לפחות במישור ההצהרתי, בתוכניות ארציות ומחוזיות החל משנות ה- 90 ואילך. עתה הוא צריך לחלחל אל מעבר לתכנון, ולזכות לגיבוי ממשי במדיניות, חקיקה והחלטות מעשיות של המדינה וגופיה השונים.

הדרך לשינוי כבר כאן, והכלים להוצאתו אל הפועל מונחים לפתחה של המדינה. פעילותה של עמותת "מרחב" בהכנת תשתית למדיניות עירונית לשנת 2050, פרויקט "קיימות 2030" של מכון ירושלים לחקר ישראל שלעירוניות בו יש תפקיד מרכזי, המסמך "לקראת שכונות בנות קיימא" שהוציאה המועצה לבנייה ירוקה בישראל; ולאחרונה ההכרזה על הקמתה של שדולה לעירוניות בכנסת – כל אלה ורבים כמותם מעידים על כך שההבנה על חשיבותה של עירוניות מוצלחת לחברה בישראל חלחלה לשיח הציבורי. יש לקוות כי הדברים יבשילו בשנים הבאות ויביאו לשינוי הנדרש באתוס הישראלי, וליצירתה של עירוניות מקיימת בישראל.

המאמר מבוסס על הרצאה בסדרה "עניין עירוני", אוגוסט 2014, במרכז לעירוניות ים-תיכונית, בת-ים. המאמר פורסם במוסף מיוחד של הארץ לרגל כנס המועצה לבנייה ירוקה בישראל שהתקיים אתמול