לונדון – רשמים תכנוניים

ביקור בלונדון של חמישה ימים מביא בעקבותיו הרבה מחשבות על תכנון ערים, תחבורה ציבורית והמרחב הציבורי. דבר ראשון זה תענוג לראות איך התחבורה הציבורית עובדת, תדירות הרכבות, האוטובוסים, המידע, הקישוריות, הנוחיות של שימוש בכרטיס אחד לכל האמצעים. בכל מקום יש עבודות של המשך פיתוח הרשת. בעיקר הפרוייקט הענקי של crosslink, שחוצה את כל לונדון רבתי ממזרח למערב דרך מרכז העיר. פרוייקט גדול נוסף, והשקעה משמעותית ביותר היא פיתוח רשת דרכי אפניים מהירות, דרך הרחובות הראשיים ביותר, וזאת במטרה להוריד נוסעים ממערכת התחבורה הציבורית שהיא עמוסה מדי. בכל מקום שיש עבודות, יש גם שלטים ברורים שמסבירים את מהות העבודות, מה מטרתן, ומה ייצא מהן לאזרח הפשוט, ואיפה אפשר לקבל עוד אינפורמציה.

הייתי כבר די הרבה פעמים בלונדון, אבל הפעם התגוררנו במזרח העיר בוויטצ'פל, רובע המהגרים הקלאסי של לונדון, שקולט עכשיו את המהגרים האחרונים. צעירים משכילים מדרום אירופה ומזרחה, שמגיעים ללונדון כדי למצוא עבודה – ויש. זה משנה את אופי הרובע, שהיה תמיד רובע פועלים ומעמד נמוך, והופך אותו להיפסטרי יותר, עם בתי קפה ופאבים בהתאם – אבל עדיין עם התערובת של כל ההגירות האחרונות: מבנגלדש ופקיסטן, אפגניסטן ורוסיה. מוויטצ'פל מרחק הליכה קצרה לשורדיץ' שעכשיו הוא מרכז החדשנות בעיר, העיצוב והאמנויות. ניתן לראות שם את החידושים האחרונים בתחום העירוניות ה"קלה". התערבויות זולות יחסית שמאפשרות פיתוח כלכלי וחיים אורבניים, כמו למשל אוסף המכולות הזה שמהווה מגוון עסקים למטה, ולמעלה בר ענק עם מרפסת גג, לכל הצעירים, או מגרשי חניה ותחנות דלק שהוסבו לחצרות של אוכל רחוב המוגש מעגלות.

מאחורי הפרויקט הזה מציצה תחנת הרכבת החדשה של האוברגראונד – פרויקט נוסף של שיפור תחבורתי שבו בקלות ובמחיר זול יחסית, עשו שימוש בקווים וזכויות דרך ישנות של הרכבת כדי להוסיף שירות לאזורים ולכיוונים שלא היו משורתים היטב, בעיקר קווים פריפריאליים, ובמזרח לונדון.

לראשונה ביקרתי במוזיאון העיר לונדון, המראה את ההיסטוריה של העיר וסביבתה מהתקופה הפרה היסטורית ועד ימינו. תצוגה צפופה ומעולה המתאימה מאוד גם לילדים. במיוחד ריגש אותי המיצג הזה של המפה של צ'רלס בות', שהיה הראשון למפות באופן מרחבי את המצב הסוציו-אקונומי בעיר של סוף המאה ה – 19. אפשר לראות במפה הזו את אחת ההתחלות של תכנון הערים המודרני. החדר ממש מכניס אותך תוך המפה, ובמסך המרכזי אפשר לשוטט בכל העיר ולראות את המצב כמו שהיה בסוף המאה ה- 19.

Booth map exhibit

מוזיאון העיר לונדון נמצא ליד הברביקן. פרוייקט של שיקום עירוני משנות ה- 60 וה- 70 של המאה הקודמת, שנעשה על טהרת ההפרדה בין הולכי רגל והמכוניות. הפרדה שהיום היא ממש לא רלוונטית במרכז העיר של לונדון, משום שממילא בעקבות החלת אגרת גודש במרכז העיר פחת מאוד מספר המכוניות. כך, למרות שהמרחב הציבורי בתוך הברביקן נעים וירוק, הוא ריק מאנשים, אשר ממשיכים ללכת ברחובות למטה שהם לא נעימים בעליל. הרשויות בעיר מודעות לכך, ועל כן יש עכשיו תכנית לכל האזור שמסביב לברביקן (שהוא בעצם מתנ"ס של העיר לונדון עצמה – כלומר אותו חלק של המטרופולין שהוא הגרעין ההיסטורי שלו מה שנקרא בדרך כלל הסיטי). באותו הערב שביקרנו שם אמור היה להיות שם דיון בתכנית, ולקראתו היו מסמכי התכנית פרושים לבקרת הציבור.

אולי הדבר הנחמד ביותר שקורה בלונדון בשנים האחרונות הוא השיפור במרחב הציבורי להולכי הרגל. במיוחד יפה האופן שבו הוחייתה הגדה הדרומית של התמזה, שאני זוכר אותה מתחילת שנות ה – 80, כמקום שפשוט לא היה. למעט ליד מרכז התרבות שכלל את אולם הקונצרטים והתיאטרון הלאומי אי אפשר היה ללכת ליד הנהר, והיום כולו מחובר בטיילת נהדרת, המחברת את המרכז הזה עם הטייט מודרן, הגלובס המחודש, בורו מרקט (שהוא שוק של אוכל איטי ומקורי, שנמצא ממש מתחת לצומת רכבות עילית) ועכשיו גם עם ה"שארד" גורד השחקים החדש שנוסף ללונדון (הגבוה ביותר באירופה כמדומני) שנמצא ממש לידו.

הטיילת בגדה הדרומית מלאה ביום שבת אביבי

בורו מרקט מלא וגדוש באנשים ובמטעמים, ומעליו מתנוסס "שבר הזכוכית"

לטייל עם ג'יין בבאר שבע (Jane's Walks – Beer Sheva)

הצטברה כמות ענקית של דברים לכתוב עליהם. אבל קודם כל אני רוצה למלא חובה נעימה.

השנה הצטרפה גם באר שבע לרשימת הערים בעולם שבהם יטיילו יחד עם ג'יין לגלות את המקומות המיוחדים שיש בכל עיר. את כל הפרטים ניתן לראות בעמוד הזה.

אני לא אהיה השנה בארץ בתאריך הזה, וודאי שזו לא תקופה שחסרה אירועים, אבל אני ממליץ להצטרף לטיול בבאר שבע או באחת הערים האחרות שמקיימות סיורים. בארץ או בעולם.

חברה בהתפרקות – על שני ספרים מאנגליה עם קשר לתכנון עירוני והפרטה

עברו עלי שלושה שבועות קשים של שפעת חוזרת ונשנית. מבעד לערפל של חום ושיעולים קראתי שני ספרים שבאים מאנגליה, שהסבירו לי מאוד את התחושות שהיו לי כלפי השינויים שעברה החברה הבריטית מאז שהכרתי אותה מקרוב כשחייתי בלונדון בתחילת שנות ה-80. אך יותר מכך ניתן לחשוב על ספרים אלה גם כתמרורי אזהרה לתהליכים דומים העוברים על החברה הישראלית בעקבות אותה אידאולוגיה איומה. שני הספרים הם: כסא פנוי מאת ג'יי. קיי. רולינג, ו- Ground Control: Fear and Happinees in the 21st Century City. מאת Anna Minton.

חייתי בלונדון כשנתיים וחצי בתחילת שנות ה-80. תקופה הזכורה לי כיפה במיוחד. היו אלה שנותיה הראשונות של מרגרט ת'אצ'ר כראש ממשלה, והדיון האידיאולוגי עדיין היה בעיצומו. במקביל לעלייתה של תאצ'ר נבחר קן ליוינגסטון לראש העיר של לונדון רבתי ובתור צעד ראשון קיצץ את מחירי התחבורה הציבורית ב – 50%, ומימן את הקיצוץ ממיסי רכוש שכמובן פגעו יותר בתושבי הפרברים החיצוניים השמרנים. הדבר הביא בסופו של דבר לביטול הממשל המטרופוליני של לונדון על ידי הפרלמנט שנשלט על ידי השמרנים, עד לחידושו שוב על ידי הניו-לייבור בסוף שנות ה – 90. אבל עד אז הנזק כבר נעשה, וכפי שמראה לנו הספר של אנה מינטון כאשר חזר הניו-לייבור לשלטון הוא המשיך את המדיניות ההרסנית של הפרטת המרחב הציבורי, והתבססות עיוורת על השוק הפרטי כדי לפתור את כל בעיות החברה, תוך הוספת רטוריקה קהילתית בלבד.

רולינג בוחרת לתאר את התפרקותה של החברה הבריטית דרך עיר קטנה. מאותן ערים שהתייר הנוסע דרכם רואה כשמורות אידיליות של אנגליה המסורתית. הסיפור עוסק בבחירות משנה לכסא פנוי בועד העיר שנוצר בעקבות מותו הפתאומי של אחד החברים בארי פיירברוד'ר. במוקד הבחירות, גורלה של שכונת שיכון ציבורי בעייתית, שנבנתה על ידי העיר הסמוכה בטריטוריה של העיירה, וגורל קליניקה לטיפול במכורים לסמים, שהועד המקומי רוצה לסגור. בשני המקרים, המאבק הוא בין רצונם של התושבים המהוגנים והשבעים של העיר הקטנה וההומוגנית, להרחיק מעצמם את הצורך להתמודד, לספק שירותים ולראות אפילו את השונים מהם, העניים, או אלה שפחות שפר עליהם גורלם בחברה, ובין אנשים כמו פיירברוד'ר (האח ההוגן בתרגום מילולי מאנגלית), אשר גדל בשיכון הציבורי, או הרופאה ממוצא הודי לקבל בתוכם את השונה והנזקק לעזרה. כרומן, הספר של רולינג עוסק יותר בדמויות השונות ובקורות אותן, וכסופרת טובה רולינג איננה הופכת אף אחת מהן לפלקט. אבל הדמויות פועלות בתוך מציאות מסוימת, אשר מוציאה מהן את הטוב, או את הרע, והרקע להכל, כולל ציטוטים מספר הכללים למחוקק המקומי, והסוגיות עצמן קשורות כמובן לשלטון מקומי ולתכנון.

ספרה של מינטון עוסק בשינויים שקרו בתכנון העירוני, במרכזי הערים, במרחב הציבורי, ובשאלת המגורים בבריטניה ב – 25 השנים האחרונות, ובמיוחד מאז תחילת שנות ה – 2000. הדבר המאפיין במיוחד את המרחב הציבורי בבריטניה (יותר אגב מכל ארץ אחרת) הוא נוכחותן האוניברסלית כמעט של מצלמות אבטחה. ובאופן פרדוקסלי יחד עם זאת עלייה גדולה בחשש מפשע, למרות שהפשע בפועל נמצא בירידה. השילוב בין העלייה בפופולריות של שכונות ומתחמי מגורים סגורים (ולא רק למעמדות הגבוהים), הפרטת מרחבים ציבוריים ורחובות והעברתם לניהול פרטי במרכזי ערים, ומתן זכויות לחברות פרטיות לבצע "שיקום עירוני" של שכונות קיימות רק על בסיס כדאיות כלכלית, מביאים לא רק לפגיעה בזכויות של אנשים פרטיים, אלא להריסתן של קהילות, ויצירתם של אזורים סמוכים המנותקים זה מזה ועוינים זה לזה.

במיוחד מעניין לקרוא את הניתוח שלה לאופן שבו ההסתמכות המוחלטת על בעלות דיור, ומכירת הדיור הציבורי והפרטתו גרמו למשבר דיור באנגליה. כאשר השוק הפרטי ממשיך לייצר פחות או יותר את אותה כמות בתים בשנה, ואילו החוסר נוצר על ידי העדרותה של ההשקעה הציבורית בדיור לשכבות החלשות יותר (ולאו דווקא העניות). במילים פשוטות מסבירה מינטון מדוע השוק מעולם לא יספק מספיק מגורים, בגלל העניין המובנה של יזמים לשמור את המחיר גבוה. ומצד שני, איך בתנאים של חוסר  בדיור – הופך הדיור לשכבות העניות ביותר להשקעה טובה, תוך שיחזור תופעת משכנות העוני. דברים שנראים כמתארים ממש את הקניה של דירות להשקעה בפריפריה בארץ בימים אלה.

מינטון מדגישה חזור והדגש איך הרבה מן הרעיונות שהביאו את בריטניה למקום שבו היא נמצאת היום מקורם באידיאולגיות אמריקניות, אלא שבזמן שבארה"ב הם היו חלק מדיון סוער על זכויות הפרט והחברה – באנגליה הם עברו במעט ללא כל דיון, ותחת מעטה כבד של מלל טכני לכאורה. וזו הנקודה שנראית לי חשובה לקורא הישראלי. כי גם אנחנו שאלנו מהאמריקאים הרבה מאוד מהגישות הללו לניהול הכלכלה והשירותים החברתיים, ופירקנו וממשיכים לפרק בשמחה את כל רשתות המגן החברתיות. אנחנו נגועים כבר לגמרי באותו הוירוס. הוירוס של הפרטת המרחב, והפרטת החברה – אך התוצאות כפי שמראה מינטון, וכפי שאנחנו רואים ביום יום אינן בהכרח מלבבות.