Tag Archives: סיציליה

האורבניזם הפשוט והאפקטיבי של מסינה

ב – 28 לדצמבר 1908, החריבו רעידת אדמה חזקה וצונמי בעקבותיה את מסינה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שרעידת אדמה החריבה את העיר הזו שנוסדה על ידי מתיישבים יוונים במאה השמינית לפני הספירה (וויקיפדיה). כך שהעיר שאנחנו רואים היום היא כולה פרי תכנון עירוני קלאסי של המאה ה-19. התכנון נעשה על ידי מהנדס העיר לואיגי' בודזי, והבנייה עצמה לקחה כשלושים שנה, ובעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה ובזמן השלטון הפשיסטי של מוסוליני. אחד העקרונות של התוכנית היה לבנות בניה נמוכה של עד 4 קומות, ורחובות רחבים שיאפשרו הימלטות מהירה של האוכלוסייה במקרה של רעידת אדמה – וזאת כלקח מהעובדה שעיקר ההרוגים באירוע לא היו מרעידת האדמה, אלא מחוסר היכולת להימלט מן העיר לפני ששטף אותה הצונמי.

קטע מתכניתו של בורדזי לשיקום מסינה בעקבות רעידת האדמה של 1908

התכנית שאנו רואים היא פשוטה מאוד, ומוקד האוריינטציה שלה הוא הנמל, המחבר את העיר עם החוף של קלבריה ואיטליה כולה ממול. ניתן גם לראות בפינה השמאלית התחתונה של הנמל את תחנת הרכבת הימית, שאליה, באמצעות המעבורת הגיעו הרכבות מהצפון. את המישור הגדול יותר, הנמצא ממול צידו הצר של הנמל חוצה שדרה מרכזית אחת ברוחב 30 מ'. לאורך צידו הרחב של הנמל נמתח ציר נוסף שלאורבו הקתדרלה ובניין העירייה. ציר זה היה צריך להיות פתוח מצידו האחד לחזית הים של העיר, אך במשך השנים נבנו לאורכו בניינים גם מצד הנמל, ומשמעותו אבדה במידה רבה, אם כי הוא הפך להיות רחוב הגיוני יותר מבחינה כלכלית משום שהוא משרת שימושי קרקע משני צדדיו. בנקודת המפגש בין שני הצירים הללו נמצאת הככר המרכזית הרחבה, שגודלה 180X120 מ' (להשוואה גודלה של ככר רבין, מדופן רחוב לדופן רחוב הוא 160X260 מ'). גודל הבלוקים העירוניים יחסית קטן בין 50X50 ל – 60X60 מ', והרחובות יחסית רחבים. הצרים בהם הם ברוחב 15 מ', הבינוניים ברוחב 20 מ' והרחבים בין 27 ל – 30 מ'. התוצאה היא שהיחס בין המרחב הציבורי לפרטי הוא כ – 40%, כאשר רובו המוחלט של השטח הציבורי הוא רחובות וככרות. הבלוקים הקטנים (דומים מבחינת גודלם לאלה של העיר העתיקה של באר שבע, או לפורטלנד) גם יוצרים יחס גבוה יחסית בין חזית הרחובות של הבניינים ושטחם, חזית המאפשרת ריבוי של חזיתות מסחריות פעילות לאורך הרחובות.

כך, למרות שמדובר בעיר קטנה יחסית (כ – 250,000 תושבים) בירתה של פרובינציה נידחת בדרום העני של איטליה, ולמרות המשבר הכלכלי הפוקד את אירופה ואיטליה במיוחד מזה יותר משש שנים. עדיין יכולה כל עיר בישראל להתקנא במספר החנויות, בתי הקפה, וחיי הרחוב הפעילים שיש למסינה, במיוחד למשך אותן שלוש שעות של טיול אחרי הצהריים בין 5 ל – 8 בערב שנראה שכמעט כל נפש בעיר יוצאת לטייל במרכזה. יש להוסיף לכך את העובדה כי מזה יותר מעשור שיש למסינה קרונית חשמלית המחברת את הנמל ותחנת הרכבת עם קצה העיר, ואשר עוברת כמובן במרכז השדרה המרכזית של העיר. הגדילו לעשות הסוחרים של מרכז העיר שדרשו מן העירייה ליצור אי להולכי הרגל בטווח של שני רחובות מכל צד של השדרה, ובעומק של כ – 7 בלוקים כולל הככר. האי עצמו נעשה כניסיון בינתיים, באמצעים מינימליסטיים, בין השאר משום שאין כרגע לעיר את הכספים הדרושים להשקעות ניכרות במרחב הציבורי.

הככר המרכזית עצמה, על גודלה העצום רוככה על ידי זה שנשתלה בצפיפות בעצי פיקוס מצלים כך שהיום היא נתפסת יותר כיער אורבני מאשר כככר רחבה. מתחת לעצים ספסלים וקיוסקים, וביניהם תחנת הקרונית החשמלית.

מבט על הככר המרכזית של מסינה

מבט על הככר המרכזית של מסינה

הככר הראשית של מסינה עם תחנת הקרונית החשמלית

הככר הראשית של מסינה עם תחנת הקרונית החשמלית

הבניה עצמה של העיר מחדש לקחה יותר משלושים שנה. על הבסיס האורבני הזה נבנו הבלוקים בבניה מסוגים שונים וברמות שונות של אדריכלות לאוכלוסייה שונה מבחינה כלכלית. בתמונות שלהלן ניתן לראות כמה דוגמאות. לא אדריכלות גדולה בשום מבחן, אבל היסודות החזקים מבחינה עירונית, והבניה שמשלימה אותם ביצירת דפנות חיות לרחוב. הנה כמה דוגמאות:

בניינים "איכותיים" יותר לאורך השדרה הראשית

בניינים "איכותיים" יותר לאורך השדרה הראשית

IMG_20140717_192840

בניינים איכותיים פחות לאנשים פחות אמידים

וגם בניה מודרנית יותר משנות ה- 60 או ה - 70

וגם בניה מודרנית יותר משנות ה- 60 או ה – 70

חלק מהבלוקים פותחו כפרוייקט אחד, למרות שהוא מורכב ממספר בניינים, על פי הקוד האורבני והצורך לאפשר מספיק שטחים פתוחים לבריחה של התושבים במקרה של רעידת אדמה. במקרה כזה החצר הפנימית בין הבניינים היא משותפת, והפרוייקט מתפקד במידה מסויימת כקהילה סגורה – מסתבר שגם זה הומצא מזמן.

שער נעול לחצר הפנימית וילדים משחקים בחצר

שער נעול לחצר הפנימית וילדים משחקים בחצר

עיר הררית (מודיקה) בערב

על ריטה בורסלינו – אשה אמיצה

מחר יהיו בחירות לנשיאות ולפרלמנט של סיציליה. הסיציליאנים מתגאים שזהו הפרלמנט העתיק באירופה. מאז שנעשיתי סיציליאני של כבוד (על לשון דוקטור של כבוד), הפכתי להיות מעורב. אולי אחד היתרונות היחידים של המצב הזה הוא שליד הבעיות הבלתי פתירות של סיציליה נראות הבעיות של מדינת ישראל פשוטות.

הלינק הוא למאמר שהתפרסם השבוע במוסף הארץ על ריטה בורסלינו, מועמדת לנשיאות מטעם מפלגות השמאל, ורשימות אזרחיות. נושאת הדגל של האנשים ההגונים באי. ריטה היא אחותו של התובע פאולו בורסלינו שנרצח על ידי המאפיה בתחילת שנות ה – 90.

בורסלינו מגיעה מחוץ לממסד הפוליטי. מועמדותה הוצעה על ידי מפלגות השמאל הקטנות. השמאל הממוסד לא היה יכול להתנגד לה, והיא זכתה בבחירות מוקדמות. היא מעמידה בפני הבוחרים ברירה מאוד פשוטה: האם להצביע לנשיא הנוכחי קופארו החשוד בקשרים על המאפיה או להצביע עבורה המסמלת את הנסיון לבנות חברה אזרחית כנגד כוחה של המאפיה. היא אשה סימפטית ונעימה אך המבט שלה משדר נחישות, כוח ואומץ רב.

יחד עם מרינה אני חווה את העליות והמורדות במאבק עם המאפיה. מרינה עבדה בשנים האחרונות בבאגריה, מעוזה של המאפיה של פרובנצאנו. יחד ראינו איך הדברים פשוט נהרסו בין הידיים. פרוייקט שיקום שהצלחנו להביא לעיר עוות לחלוטין בשורה של החלטות עקומות של ראש העיר. פרוייקטים מיותרים מומנו ללא כל האישורים הדרושים. הסוף היה בהתפטרותו של ראש העיר לפני כמה חודשים, ובועדת חקירה משטרתית. מקום נוסף שעבדנו בו לאחרונה הוא וילהבאטה. פרבר ליד פאלרמו ששם השקיען גורמים המקורבים למאפיה הון בקניית קרקעות כדי להקים מרכז קניות ענק. הצלחנו לבלום את זה (ראש העיר נאסר, ואת העיר מנהלת ועדה משטרתית קרואה), והגשנו תוכנית שאיננה מאפשרת הקמה של קניון על אותם האזורים. נצחונות קטנים אך הקרבות מתישים ובלתי נגמרים. נצחון של בורסלינו יכול להיות מסר לסיציליאנים ולמאפיה – הגל משתנה והחברה האזרחית מתחילה לכבוש את השליטה על חייה.

אחד במאי בפורטלה דלה ג'ינסטרה

לא רק עבורנו חודשי האביב מהווים תקופה של אירועים הקשורים בעצמאות ובמלחמותיה. ב – 25 לאפריל חוגגים באיטליה את יום השחרור מהפשיזם. זהו היום שבו נכנסו צבאות הברית לרומא, המלך נכנע, והמשטר הפשיסטי של מוסוליני נפל. ב – 1 במאי חוגגים את האחד במאי שהוא עדיין חג שמתייחסים אליו ברצינות באיטליה. חג הפועלים.

השבוע אני שוב בפאלרמו, ונסענו להשתתף בחגיגת האחד במאי בפורטלה דלה ג'ינסטרה. פורטלה דלה ג'ינסטרה היא מעבר הרים שנמצא מעל לפאלרמו ומחבר את עמק היאטו עם העמק של פיאנה דלי אלבנזי שבתרגום לעברית משמעותה: המישור של האלבנים. לפני חמש מאות שנה כאשר התורכים כבשו את אלבניה, ברחו נוצרים ממנה, וקיבלו רשות להתיישב מהארכיבישוף של פאלרמו על אדמות שהיו שייכות לו בפאלרמו. הם ייסדו ארבעה כפרים הנמצאים כולם בפרובינציה של פאלרמו. פיאנה, סנטה כריסטינה שנמצאת לידה, מדזויוזו, וקונטסה אנטלינה. הבדל הדת (רוב המתיישבים היו יוונים אורתודוקסים) והשפה שמרו על ההפרדה מהאוכלוסיה המקומית, ונוצרה תרבות ייחודית של המקום. החל מהמאה ה – 19 החלו נישואי תערובת וחילון, ורוב הכפרים הללו איבדו את ייחודם התרבותי, אולם בפיאנה עדיין הילדים לומדים אלבנית, והתרבות המיוחדת להם נשמרת.

פיאנה דלי אלבנזי והאגם שמתחתיה

בין השאר בגלל הייחוד התרבותי הזה, למאפיה לא היתה דריסת רגל בפיאנה. ובאזור הזה החוק שהעניק לאיכרים בעלות על הקרקעות שעיבדו, שנחקק לאחר מלחמת העולם השנייה, יושם ביתר מהירות מאשר בשאר סיציליה. באחד במאי 1947, עלו האיכרים לפורטלה דלה ג'ינסטרה ששם היה מקום כינוס מקובל לחגיגות, לחגוג את התקדמות הרפורמה. מן ההרים ירדו אנשים של סלבטורה ג'וליאנו, ראש המאפיה באותה תקופה והחלו לירות בחוגגים. מהם נהרגו 15. הקשר לפוליטיקה ולמשטרה מעולם לא הוברר, אבל בלטו בהעדרם אנשי החוק והקארביניירי שהגיעו רק מאוחר יותר. דווקא מעשה נבלה זה, גרם להתפרצות מרידות האיכרים בקיץ של 1947, שבמהלכם היו התנגשויות נוספות בין המאפיה, שהיתה קשורה כנראה לבעלי הקרקעות הגדולים ולפוליטיקה, ובין האיכרים, אבל שבסופן בוצעה הרפורמה הקרקעית וכוחה המסורתי של אצולת הקרקעות נשבר.

פורטלה דלה ג'ינסטרה הנמצאת באוכף בין שני ההרים

מאז חוגגים את האחד במאי בפאלרמו בפורטלה. וגם הפעם. בין הדוברים היתה גם ריטה בורסלינו, מועמדת השמאל והחברה האזרחית לנשיאות סיציליה בבחירות הקרובות (בסוף מאי תתקיימנה), ואלמנתו של השופט בורסלינו שנרצח על ידי המאפיה בסוף שנות ה-90 בסדרת הרציחות שהביאה בסופו של דבר לעלייתו לראשונה של השמאל לשלטון בפאלרמו ובסיציליה בשנות ה – 90, ולאביב של פאלרמו.

בהפגנה אוירת חג, פגשנו חברים ומכרים מהמקום ומהעיר. סיימנו את היום בארוחת צהריים על האש אצל משפחה של ידידים מפיאנה. בזה בהחלט אנו דומים לסיציליאנים – כל חג הוא סיבה טובה לצלות בשר על האש ולאכול טוב. הנאומים היו נמלצים, הרוח נשבה והיה קצת קר למרות יום השמש – אביב מאוחר גם כאן. ישנה אופטימיות זהירה. בסיציליה ניתנו בבחירות האחרונות יותר קולות לימין מאשר בכל איזור אחר באיטליה. מצד שני לפני מספר שבועות נתפס סוף סוף (אחרי 43 שנה) ראש המאפיה. הנשיא הנוכחי מסובך בחקירות בקשרים עם המאפיה, ומועמדי הימין מתרחקים ממנו. כיון שמצביעים כאן בפתק כפול (לנשיא לחוד ולפרלמנט לחוד) בהחלט יכול להיות שריטה בורסלינו תנצח, ויהיה בכך ניצחון של החברה האזרחית, ומסר חזק לפוליטיקאים להתרחק מהקשרים עם העולם האפל של המאפיה. כמו שאצלנו הבחירות הם תמיד בנושא הפלשתיני, כאן הבחירות הם בסופו של דבר בנושא המאפיה ומידת שליטתה בחיים הפוליטיים והכלכליים של האי. עצם החד מימדיות הזו מזיקה, משום שהיא דוחקת נושאים חשובים אחרים מסדר היום. היא גם יוצרת את ההקצנה של העימות הפוליטי, ואת הקושי של המחנות ליצור שיח זה עם זה. אך להערכתי הבעיה של סיציליה קשה הרבה יותר לפיתרון מאשר הבעיה שלנו עם הפלסטינים, כי היא נוגעת לעצם ההבנה שלהם את עצמם, והצורה שהם רואים את תרבותם. כמעט אפשר להגיד שגם האנטי-מאפיוזים הגדולים ביותר מאוהבים בטראגיות של הסיפור הסיציליאני. קצת כמו שיש אילו מאיתנו המאוהבים בגורל היהודי.

בתמונה התחתונה ניתן לראות על אחד הדגלים את התמונה המפורסמת המתארת את שביתת האיכרים והפועלים הגדולה בתחילת המאה ה – 20, שהיתה תחילתה של תנועת הפועלים באיטליה (אותה תמונה גם מלווה את סרטו הגדול של ברטולוצ'י: 1900).

טיול פסח – רגוזה

את פסח עשינו בחברתה של המשפחה של מרינה בסיציליה. המנהג באיטליה למחרת הפסחא הוא לצאת לטבע ולעשות ברביקיו – אולי כדרך להכריז רשמית שהחורף נגמר. אנחנו נסענו לטייל ברגוזה ובמודיקה.

בשנת 1693 החריבה את דרום מזרח סיציליה רעידת אדמה חזקה. אזור זה היה עד אז אחד העשירים באי, בגלל ריבוי מקורות המים, המישורים החקלאיים, וההרים שבהם גידלו זיתים וגפנים. לאחר רעידת האדמה, הוקמו הערים מחדש, לפעמים על גבי אתרן הקודם, לפעמים באתר חדש. הכנסיות נבנו מחדש בסגנון ברוק מיוחד לאזור הזה. היום האזור כולו הוא אתר מורשת עולמית של יונסקו.

רגוזה עצמה בנויה על שלוש גבעות. הישוב הקדום והעיר העתיקה יותר הנקראת רגוזה איבלה יושבת על שלוחה צרה דמוית גמל המנותקת מההר שמאחוריה על ידי אוכף צר (קצת גמו בגמלא). היא היתה אתר ישוב כבר באלף השני לפנ הספירה. העיר הזו החלה כבר במאה ה – 15 וה – 16 לגלוש במדרון, ולטפס מצדו השני של האוכף. אחרי רעידת האדמה החלה להיבנות העיר החדשה על גבי טבלת ההא השטוחה. אבל גם העיר העתיקה נבנתה מחדש. כל הבניינים בעיר עברו שיקום וחידוש, ובחלק מהמקרים גם השתנתה תבנית העיר.

רגוזה איבלה מתחתית האוכף המחבר אותה לעיר החדשה

העיר ה"חדשה"

בחיבור שבין העיר העתיקה לעיר החדשה נמצאת כמובן ככר וכנסיה המברכת את פני הבאים לעיר הישנה:

לא רחוק ממנה נמצא אחד הארמונות מהתקופה ההיא. תקופה מיוחדת בהיסטוריה של סיציליה, שבה התחילה לעלות אצולה חדשה על בסיס העיבוד האינטנסיבי יותר של הקרקעות. אחד הדברים המייחדים את הסגנון של הארמונות של התקופה ההיא הוא השימוש בפסלים של מפלצות וגרוטסקות בפינות הבית ומתחת למרפסות.

המוות בפינה

מפלצות

האגדה אומרת שההרחבה של המעקה של המרפסות נועד כדי לאפשר לנשות האצילים על חצאיותיהן המנופחות בקרינולינות לעמוד בגזוזטרא, ואכן בבתים של פשוטי העם יש מרפסות אך אין למעקה שלהם הרחבה תחתונה. אני קצת מפקפק באגדה הזו, ונראה לי שזה פשוט חלק מהאהבה הבארוקית לעיבוד הפלסטי של משטחים.

המרכז של העיר איבלה איננו בנקודה הגבוהה ביותר, אלא הוא מגשר בין הגבעה האמצעית, שעליה היה ממוקם האקרופוליס והמבצר העתיק, ואח"כ הפך למינזר, ובין קצה השלוחה המתון יותר. הכנסיה הראשית של העיר סן ג'יורג'יו, מגשרת על ההפרש במפלס במיקום שלה, ועל ידי חיבורה בגרם מדרגות אל הככר, שכלשעצמה נמצאת בשיפוע די חזק.

הככר עצמה מתעקלת, והכנסיה איננה עומדת על גבי הציר של הככר, אלא בזוית אליו, וכך נוצרת קומפוזיציה דינמית יוצאת מהכלל. שימו לב לכך שממדרגות הכנסיה ניתן לראות את ההרים שמסביב. ובכלל, העמקים התלולים שמסביב לעיר יוצרים מצב שההרים נוכחים מאוד בכל העיר כרקע.

הכנסיה שלמרבה הצער היתה מכוסה בפיגומים לשיפוץ

מן הככר הראשית מוביל הרחוב הראשי של העיר, ובעצם הרחוב היחיד שלה שהוא גם מישורי וגם רחב אל ככר נוספת קטנה יותר. אחרי הצהריים באים לכאן כל התושבים ללכת הלוך ושוב ולדבר.

הככר המשנית

בהמשך הרחוב מגיעים אל גן פתוח יותר שהחליף במאה ה – 19 את המבצר שהגן על העיר בקצה, ושממנו ניתן לראות את העמקים שמסביב.

פרוייקט מוצלח מבחינה אורבנית

אני חוזר למרכז פאלרמו להראות דוגמא של איך ניתן לשלב פרוייקט גדול במרכז העיר לתוך מבנה הרחובות הקיים. הפרוייקט תופס בלוק עירוני שלם שיש לו חזית צרה לכוון הרחוב הראשי של העיר (Via Ruggero Settimo מצד ימין), ובין הרחוב האלכסוני (Via Aragona) המביא גם הוא אל ככר ורדי (הכוללת את בית האופרה שניתן לראות את קצהו בתחתית התמונה למטה).
הפרוייקט כולל מבני משרדים, בנייני מגורים, חנויות בקומת הקרקע, ומבנה גבוה אחד המשמש למגורים ומשרדים, ניתן לראות אותו מצד שמאל במרכז. הפרוייקט מגדיל את אפשרויות המעבר של הולכי הרגל בחלק זה של העיר, משום שבניגוד לבניינים שמסביב הוא פותח גם את חלקיו הפנימיים לציבור, אולם בניגוד למרכזי קניות עירוניים, הפתוחים גם הם לציבור ומנצלים זאת כדי להגדיל את שטח הפנים של החזיתות המסחריות, הוא שומר על היחס המסורתי של הבניינים אל הרחובות, החזית הראשית היא החזית לרחובות, ואילו החזיתות האחוריות, למרות היותן נגישות לציבור הן משניות.

בתמונה הראשונה ניתן לראות את החזית של הפרוייקט אל הרחוב הראשי ויה רוג'רו סטימו. זוהי חזית המדגישה את תפקודו של המבנה כבניין משרדים. אולם הארקדה אמורה להכניס את העוברים והשבים לתוך הפרוייקט. המתכננים של הפרוייקט ויתרו על חלק נרחב מהחזית החשובה ביותר של הבניין כדי ל"הכניס" את העוברים והשבים אל תוך הפרוייקט ולמשוך אותם פנימה.

יחד עם הבניינים הסמוכים יוצר המבנה הזה מפגש רחובות עם פינות קטומות המהווה הד למפגש ארבעת הפינותשל שני הצירים הראשיים של העיר העתיקה של פאלרמו.

הארכיטקטורה איננה מדהימה, ודאי לא בצד הזה המשרדי של הפרוייקט שנבנה בשנות החמישים. זהו מעין קלאסיציזם שהיפשיטו אותו מהקישוטים, מאוד ביורוקרטי. בתמונה שלמטה ניתן לראות את החזית של הבניין ודרכו את החצר הפנימית ואת הבניין הגובה שבסופה.
קנה המידה של החזית הזו איננו מאוד אנושי. הארקדה היא בגובה שתי קומות הכוללות את הקומה המסחרית הגבוהה בדרך כלל וקומת השירות שמעליה. התחושה במיוחד בשעות הבוקר עם הצללים העמוקים של שמש היא קצת כמו תמונות של דה קיריקו.

בהמשך ניתן לראות את אחת הארקדות הצדדיות הפונה אל הרחוב הניצב לרחוב הראשי (היוצא גם  הוא מההצטלבות הקטומה). מנגד, בתמונות שמתחתיה ניתן לראות את הארקדות הפנימיות שאופיין פחות רשמי ויותר נינוח. במקומות מסויימים שישנה אפילו יציאה החוצה של הפעילויות.

בתמונה שלמעלה ניתן לראות איך מתקשרת הארקדה הפנימית אל אחד הרחובות הצדדיים המגיעים אל הפרוייקט ונכנסים אליו. רחוב זה רוצף לאחרונה והפך לאזור להולכי רגל בלבד. מצד ימין נמצא דוכן לממכר עיתונים המוצב בסוף הככרונת ומושך את האנשים להגיע אל תוך הארקדה מצד אחד, או לצאת מן הארקדה אל הככר. בככר נמצא אחד מבתי הקפה והמגדניות הטובים ביותר של פאלרמו: Mazzara.

בתמונה למעלה ניתן לראות את הככר הקטנה, הסוכך שמעל לכסאות בתי הקפה, ודוכן העיתונים המקשר אותה אל הארקדה הפנימית של הפרוייקט שלנו.

בניגוד לחזית לויה רוג'רו סטימו שהיא כולה מקשה אחת, ומשדרת נוכחות מסחרית חזקה (במקרה הזה של הבנק של סיציליה), החזית לרחוב המשני (Via Mariano Stabile) מפורקת למספר בניינים נפרדים. חלקם תוכננו למגורים (המרפסות הם העדות הטובה הביותר), וחלקם למשרדים. הארקדה איננה נמשכת  לאורך כל הפרוייקט אלא מסתיימת במרחק של כ 100 מ' מן הרחוב הראשי. למסתכל בנקודה הזו קשה לדמיין שהבנינים מימין הם כולם חלק מאותו פרוייקט. רק האחידות המסויימת של הסגנון האדריכלי מסגירה זאת.

במקום שבו חוצה הפרוייקט רחוב צדדי נוסף, למרגלות הבניין הגבוה, תוכננה ככר קטנה נוספת. הככר משמשת היום כמגרש חניה של אופנועים, אולם היתה יכולה להיות פינת חמד לאורך הרחוב.

התמונה הבאה מראה את החצר הפנימית של הפרוייקט. חצר זו מהווה היום מגרש חניה, אחד הבודדים במרכז העיר, ועל כן אין לה איכות אנושית  במיוחד (למרות שאנשים חוצים דרכה). היתרון מבחינה אורבנית הוא בכך שמגרש החניה מוסתר מן הרחובות, והבניינים עוזרים ליצור את הרחובות שסביבם, והמכוניות אינן משפיעות לרעה על המרחב הציבורי.

אפשר לראות גם את השוני בין הצד הימני (המסחרי יותר) של הפרוייקט, והצד השמאלי (מגורים) שהבניינים שלו עומדים דווקא באופן פרטני בניצב לכוון החזית לרחוב, על גבי המסד המסחרי הממשיך אותו. ניתן לראות אותם גם בתמונה הבאה.

צידו הדרום מזרחי של הפרוייקט שונה באופיו מהצד הצפון מערבי. הפרוייקט גובל כאן ברחוב משני, וזהו הצד השקט שלו. אופי שהודגש לאחרונה על ידי הפיכתו לאזור להולכי רגל בלבד. למרות זאת גם באזור זה ישנו עירוב שימושים. מסחר ומשרדים בקטע הרחוב הקרוב לרחוב הראשי, מסחר בתי קפה ומגורים באמצע, ובית קולנוע במפגש הרחוב הזה אם הרחוב האלכסוני שנמצא בצידו המערבי של הפרוייקט.

לאורך הקטע הזה, מרובים יותר המעברים בין הרחוב המקיף ובין הארקדה הפנימית של הפרוייקט. אחד מהם מעוצב באמצעות אריחי קרמיקה סיציליאנים מסורתיים.

שתי התמונות האחרונות מראות איך הפרוייקט למרות המאסה הבנויה שלו, משתלב גם עם הרחוב האחורי שבצידו הדרומי. רוב הבניינים הם בגובה של ארבע קומות כשאר בנייני הסביבה. המגדל, למרות היותו בן כ – 17 קומות, מתוכנן בצורה פירמידית, כאשר הבסיס שלו בן השלוש קומות מגיע אל הרחוב, ושיאו כמעט נסתר מקרוב. קנה המידה של הקומות הנמוכות דומה לזה של הבניינים הסמוכים וחוזר על האלמנטים המייצרים את סביבת המגורים הזו. מרפסות, פתחי חלונות וארקדות. צידו האחורי של הפרוייקט כולל גם הוא אלמנטים שמהווים חיבור לסביבה, הרחבת הצומת לככר קטנה ובית הקפה הקטן הבלתי נמנע.

הטכניקות שנעשה בהם שימוש כדי ליצור את השילוב בין פרוייקט ענק זה ובין סביבתו הן פשוטות לכאורה, אבל יעילות:

  • פירוק הפרוייקט למסות קטנות יותר הדומות בקנה המידה לבניינים הסובבים
  • הרחקת הבניין הגבוה ממגע ישיר עם הרחובות הסובבים ובנייתו על בסיס נמוך הנמצא בקנה המידה של הסביבה
  • עירוב שימושים – התאמת השימושים להקשר המיידי שלהם
  • המשך הרחובות החוצים דרך הפרוייקט
  • מתן אופי שונה לכל חזית בהתאם להקשר שלה
  • יצירת מרחבים ציבוריים פתוחים קטנים במקומות החיבור עם הסביבה
  • מיקום פונקציות המושכות אנשים (כדוגמת קיוסק מוכר העיתונים) בנקודות מפתח כדי למשוך אנשים למעבר דרך הפרוייקט או ממנו לחללים הציבוריים שמסביבו

הקורא יכול לקחת רשימה זו ולבחון באמצעותה פרוייקטים גדולים המשולבים בסביבה אורבנית כדי להעריך את מידת הצלחתם להשתלב ולתרום לחיזוקה של הסביבה כולה.

פלקונה ובורסלינו

מי שמגיע לפאלרמו בדרך האויר מגיע לשדה התעופה פלקונה ובורסלינו.  מי היו פלקונה ובורסלינו?

בדרך משדה התעופה לעיר, בערך בסביבות העיירה קאריני, במיוחד בלילה ניתן להבחין בשתי פירמידות צרות משני צידי האוטוסטרדה, בלילה ניתן לראות על צלע ההר מימין ביתן ממסר חשמל מואר באור אדום. זהו הגלעד לזכר ג'ובאני פלקונה, שופט בחבורת השופטים שפעלה כנגד המאפיה בשנות ה-80. הוא נרצח באמצעות פיצוץ מכונית תופת מתחת לאוטוסטרדה במקום שבו נמצא הגלעד. והביתן המואר באדום הוא המקום שממנו הפעילו הרוצחים את הפצצה. הפיצוץ היה בעוצמה גדולה כל-כך שהרים חצי מהאוטוסטרדה באויר. יחד איתו נהרגו נהגו, שומר ראשו ועוד כמה אזרחים תמימים שנסעו באותו זמן גם הם בכביש.

כמה שבועות אחר-כך נרצח חברו לחבורה פאולו בורסלינו. זה היה ב – 1992 לפני 12 שנה. השנה הלכנו לאזכרה המתקיימת כל שנה מול ביתו. ליד הבית ישנו עץ ועליו כתובות. קוראים לו העץ של בורסלינו. כמו בארץ גם פאלרמו מלאה גלעדים קטנים לשופטים, שוטרים, וסתם אזרחים שנרצחו על ידי המאפיה כדי לשמור על כוחה.

פלקונה ובורסלינו היו הראשונים שתבעו למשפט מאות נאשמים בפשע חדש שהם אלה שהגדירו אותו: חברות בארגון מאפיה. לא עוד מלחמה סיזיפית בכל אחד ואחד, אלא העמדה לדין של מערכת שלמה תת-קרקעית ובעלת עוצמה לא פחות מהמדינה עצמה.

בעקבות הרציחות הללו, הוכרז בפאלרמו מעין משטר צבאי, שריוניות הסתובבו ברחובות, חיילים בכל פינה, המאפיה החליטה שלא כדאי לה להיכנס לעימות ישיר עם הממשלה והורידה פרופיל. בסיציליה נבחרה בפעם הראשונה ממשלה של השמאל והמרכז, וכך גם בעיר הבירה פאלרמו. שנים אלה היו האביב של פאלרמו.

בינתיים חזר הימין לשלטון, הנשיא של סיציליה מואשם בימים אלה בקשר עם המאפיה, גם בפאלרמו חזרו העניינים למסלולם – המאפיה חזרה אל מתחת לפני השטח. כמו שאומרים כאן: מאפיה היא כמו שתן של חתולים, לא רואים אותו אבל מריחים את הסירחון.

הערב התחילו כאן בטלוויזיה בהקרנת סרט בן שני פרקים על בורסלינו, זהו סרט על אנשים אמיצים שהקריבו את חייהם ואת חיי משפחותיהם כדי שסיציליה תהיה למקום נורמלי, משום שנמאס להם להתכופף ולהסתכל לצד השני. היום עדיין ממשיכות החקירות ומתרבים המשפטים, אך תארו לעצמכם שראש המאפיה מבוקש כבר יותר משלושים שנה על ידי השלטונות ולא מצליחים לעלות עליו – זאת באי שגודלו בערך כמדינת ישראל ושיש בו 5 מיליון תושבים.