על חניה והעיר

השבוע היה בסימן מלחמת פייסבוק על נושא החניה חינם לתושבי העיר, כולל הנוהג הפסול של עיריית תל אביב שלא לאכוף חניה באדום לבן ועל המדרכות בלילות ועד 9:00 בבוקר. הכל התחיל כמובן מזה שהעירייה הפסיקה לקיים את הנוהג ואנשים קיבלו דו"חות של 500 ש"ח, וכי יריב אופנהיימר מנכ"ל שלום עכשיו לשעבר פרסם פוסט בפייסבוק על שיחה שלו עם אסף הראל, ומאז ממשיך בקמפיין שלו בנושא הזה.

כתבתי על הנושא בעבר לקראת הבחירות הקודמות וההחלטות של עיריית תל-אביב שהביאו אותנו למצב היום. גם ידידי יואב לרמן כתב על זה דברים נכוחים. אם אתם רוצים לקרוא את דעתי על הנושא אפשר לקרוא אותה בפוסט שכתבתי לפני 12 שנה, ובעוד פוסט אחר מפורט יותר שכתבתי ב- 2005. הדברים לא השתנו מאז, המצב נהיה רק יותר גרוע. אולי מה שהשתנה מאז הוא שהעירייה מתחילה לפחות לדבר בצורה שונה, ויש הרבה יותר תושבים שמודעים לכך שאי אפשר להוסיף עוד מקומות חניה בעיר מבלי להרוס אותה, ושמוכנים לחשוב על חיים ללא מכונית, ומשיבים מלחמה שערה.

מה עוד ניתן להוסיף? אחד הטיעונים שחוזרים על עצמם שוב ושוב הוא של אנשים שגרים במרכז תל אביב ועובדים מחוץ לה ועל כן זקוקים לרכב. אני לגמרי מבין אותם, הם גם גרים במקום הכי נגיש במטרופולין, שאפשר להגיע ממנו לכל מקום אחר בפחות זמן מכל מקום אחר במטרופולין, וגם בדרך כלל נוסעים נגד הכיוון העמוס יותר בשעות העומס (למעט מי שצריך להיכנס להרצליה פיתוח). אבל מצד שני, הם גם גרים במקום המשורת יותר טוב מכל מקום אחר בתחבורה ציבורית, שאמנם איננה מדהימה – אבל בסך הכל בשעות השיא עובדת לא רע עבור מי שגר במרכז תל אביב. אז לידיעתכם, אין מערכת תחבורה ציבורית בעולם שיכולה להתחרות במכונית כאשר יש מקום להחנות אותה ביעד או קרוב אליו – אך המחיר החברתי והסביבתי של ערים המבוססות על מכוניות הוא גבוה מדי עבור כולנו, וכפי שאתם כולכם יכולים לראות 20 שנה של מדיניות העדפה למכוניות לא הביאה לפתרון או לשיפור אלא רק להחרפה – אז אולי באמת הגיע הזמן לנסות מדיניות שונה.

עוד מילה אחת לגבי מדיניות ויישומה. לדעתי הצעד הראשון לא היה צריך להיות אכיפה בלבד, אלא צמצום מספר תווי החניה בכ- 10%-20% על ידי כך שהעירייה הייתה מתחילה לגבות תשלום על כל תו חניה נוסף לדירה מעל לתו הראשון, ומצמצמת חזרה את אזורי החניה כך שאזורי החניה היו מקבילים לטווח הליכה סביר. לאחר מכן יהיה צורך להגדיר את מספר תווי החניה כך שיתאימו למספר מקומות החניה בפועל ולתמחר אותם כך שתמיד יהיו מקומות פנויים עבור מבקרים ומזדמנים, אלה דברים אפשריים לעשייה שיכולים גם לייצר תזרים הכנסות לעירייה ליצירת מקומות חניה בנויים מתחת לקרקע או בבניינים, יתנו תמריץ ליזמים לבנות חניונים, ולדיירים שיש להם חניות צמודות בבניין להשכיר אותם לתושבים שאין להם תווי חניה. דווקא אותם בעלי הרכב שמעוניינים להמשיך ולהחזיק בו היו צריכים להיות מעוניינים במדיניות שהייתה מבטיחה להם חניה במחיר שבסופו של דבר יהיה לא גבוה במיוחד.

אגב, יש ערים בארצות הברית שאין בהם כמעט תחבורה ציבורית ויישמו מדיניות חניה כזו והביאו לשיפור משמעותי בכלכלה העירונית ובתחושות התושבים במרחב הציבורי. מדיניות חניה נבונה, שמתמחרת את החניות ברחוב על פי הביקוש, ומחלקת את המרחב הציבורי כך שלהולכי הרגל יש מרחב נעים ובטוח להליכה היא פשוט הדבר הנכון לעשות מבחינה עירונית – בסופו של דבר גם הנהגים הזועמים עכשיו ייהנו ממנה כתושבים וכהולכי רגל.

הוצאה חדשה של המאמר הקלאסי של אלכסנדר: A City is not a Tree

לפני חמישים ואחת שנה יצא המאמר הזה שהוא אחד הקלאסיים באדריכלות ובתכנון עירוני. מבשר את החשיבה על ערים כעל מערכות מורכבות. ידידי מייקל מהאפי מעמותת Sustasis חשב שזה יכול להיות רעיון טוב לפרסם את המאמר בספר יחד עם מאמרים ותגובות של אנשים שונים, חלקם שהיו תלמידים של אלכסנדר, אחרים שהמאמר הזה השפיע על דרכם האינטלקטואלית.

הרבה אנשים הבינו את מאמרו של אלכסנדר, כפי שהבינו קודם לכן את ספרה של ג'ייקובס כעמדה אנטי תכנונית, ובעד צמיחה "אורגנית" של העיר והתנגדות לתכנון על בסיס רשת ישרת זווית. יחד עם סרג'יו פורטה ותלמידתו מריהפיה וידולי כתבנו מאמר על הגריד העירוני כבונה יופי בקנה מידה גדול, והראינו שעל בסיס רשת אורתוגונלית הבנויה נכון יכולה להיווצר מורכבות עירונית אינסופית. המאמר מראה שמה שחשוב הוא לא האם מתכננים או לא מתכננים – ובכל אופן בתנאים מסוימים של גידול מהיר, או במקרה של עיר חדשה הצומחת במקום שאין בו היסטוריה יישובית – אין ברירה אלא לתכנן את השלד של העיר. העניין הוא לתכנן את המינימום ההכרחי כדי שהעיר אחר כך תוכל להתפתח על פי הדינמיקה הפנימית שלה וקשריה החיצוניים, ותאפשר לתושביה להתאים אותה לצרכיהם באופן דינמי.

עירוניות, קיימות והחיים שביניהן

המאה ה-21 תהיה מאה עירונית. עד סופה תהיה רוב האנושות מרוכזת בערים. תהליך העיור המואץ, שהחל לפני כ– 200 שנה באירופה והתקדם דרך צפון-אמריקה במהלך המאה ה– 19 ותחילת המאה ה- 20, עבר את דרום אמריקה במחצית השנייה של המאה ה- 20 ונמצא עכשיו בעיצומו באסיה ובאפריקה. כשיגיע התהליך הזה לסיומו, יתגוררו כ-80% מן האנושות בערים. בישראל הספיק התהליך להתרחש אף במהירות גדולה בהרבה: כבר עכשיו, ישראל היא אחת החברות העירוניות ביותר בעולם. מעל ל – 90% מתושביה חיים ביישובים עירוניים.

מדוע זה קורה? מה הסיבה לכך שהחברה האנושית עוברת באופן עקבי ורצוף מהכפר אל העיר? הסיבה היא שהעיור הוא מכשיר מובהק להיחלצות מהעוני. העיר היא מחוללת של פיתוח כלכלי. בחברות כמו הודו וסין, העוברות את תהליך העיור עכשיו, הפער בהכנסה לנפש בין אזורים עירוניים לבין האזורים הכפריים הוא בין 20 ל- 30 אחוזים. פער זה הוא המנגנון הדוחף את תהליך העיור: כפריים שאינם מצליחים להתמודד עם חיי היום-יום הקשים בכפרים מהגרים בהמוניהם אל העיר הקרובה, ושם, למרות הקשיים, הם נחשפים להזדמנויות תעסוקה מגוונות. זהו איננו פער סטטי. בחברות שסיימו את תהליך העיור הוא מצטמצם, אך עדיין קיים.

כך מספקת העיר רגל אחת של הקיימות – פיתוח כלכלי.

אבל זוהי איננה התמונה כולה. בחברות מפותחות, שבהן הפיתוח הכלכלי הוא נחלת אזורים עירוניים וכפריים כאחד, צריכת האנרגיה והמשאבים לנפש בערים נמוכה בהרבה מזו שבאזורים הפרבריים והכפריים. ככל שהעיר צפופה יותר, כך יורדת הצריכה לנפש של אנרגיה לתחבורה, ואילו מחירה היקר של הקרקע מצמצם את צריכת השטח לדיור, ולכן מוריד באופן משמעותי גם את צריכת האנרגיה לחימום ולקירור. התשתיות והשירותים בעיר יעילים יותר, לרבות הפעלת שירותים המאפשרים שיתוף בשימוש, המחליפה לפחות חלק מהצריכה של מוצרים בני קיימא.

העיר יכולה, אפוא, לספק את הרגל השנייה לקיימות – שמירת הסביבה והקטנת צריכת המשאבים.

אבל ככל שגבר תהליך העיור באירופה ואמריקה הצפונית, כך החלו גם דברי הביקורת נגד הערים. הטענה הנשמעת ביותר היא שהעיר הגדולה היא מקום הגורם להתפרקות הקהילות, רווי סכנה ואלימות, גורר אנשים להתדרדרות מוסרית ומעצים את הפערים הכלכליים בין עשירים ועניים.

החלק האחרון של הטענה נשמע מובן מאליו, ולמעשה הוא איננו כך. אמנם ברוב הערים בעולם קל להבחין בפער בין העשירים לעניים, אך האם פירושו של דבר הוא שהערים מקוטבות יותר מצורות היישוב האחרות? די להעיף מבט על מפת הישובים העירוניים בישראל על פי החלוקה הסוציו-אקונומית שמספקת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי להבחין קודם-כל בעובדה הידועה לנו זה מכבר, שבישראל יש מרכז עשיר וחזק (יחסית) ופריפריה ענייה וחלשה. אלא שתמונה זו – של מרכז עשיר יחסית לפריפריה – חוזרת על עצמה בכל אחד מן המטרופולינים (למעט ירושלים), שהעיר המרכזית שלהם (או, במקרה של גוש דן, מקבץ הערים המרכזיות), עשירה יותר מהיישובים שבפריפריה המטרופולינית.

הפריפריה המטרופולינית עצמה עשויה מקבצים של ישובים עניים יחסית, ולעומתם אותם יישובים בודדים הנמצאים בעשירונים הגבוהים ביותר, 9 ו-10, ובדרך-כלל מבודדים עצמם מסביבתם הגיאוגרפית, שלא לומר מקיפים עצמם בחומות של בידול. מנגד, הערים הגדולות יותר ממוקמות תמיד ברמה הכלכלית-חברתית השנייה (עשירונים 7 ו-8), משום שהן כוללות מגוון רחב יותר של אוכלוסיות.

מסתבר, אם כן, שדווקא בערים הגדולות ישנו פוטנציאל לאינטגרציה חברתית רבה יותר, ומכל מקום, הן כוללות זו לצד זו מגוון רב יותר של אנשים מהערים הקטנות, הנוטות ללבוש אופי הומוגני יותר, ועל כן פחות מאפשר מוביליות והשתלבות חברתית-תרבותית.

ומכאן שהעיר מיטיבה יותר, או לפחות עשויה, לספק גם את הרגל השלישית של הקיימות – הרחבת השוויון והצדק החברתי.

אך מה בדבר תחושת הקהילה? בניגוד לדימוי הפופולרי של ערים כמקום של ניכור ובדידות, מחקרים (וגם כאן) מראים שתושבי הערים הגדולות נהנים מחיים חברתיים עשירים יותר מאלה של תושבי הערים הקטנות או האזורים הכפריים. בזכות הגודל והגיוון, חייהם החברתיים גם מבוססים יותר על רשתות ענפות של חברים ומכרים – משכונת המגורים, ממקומות העבודה, ממוסדות החינוך של הילדים ומקהילות עניין שונות – ופחות על קשרי משפחה ושכנות ארוכת שנים.

החברה האנושית נעשתה עירונית במהירות מסחררת, אולם יתכן שבתודעתה היא איננה מדביקה את קצב השינוי, ועדיין שבויה בדימויים שאינם מאפשרים לה להפנים את ההזדמנות העירונית במלואה. זאת מפני שהעיר היא קהילה אנושית שונה מהקהילות שבהן חיה האנושות לאורך רוב הקיום האנושי על פני האדמה, על פי רוב בחברות שבטיות שאוכלוסייתן לא מנתה יותר מ- 250 נפש. בעיר, כפי שאנו חווים אותה היום, רוב האנשים שאנחנו רואים מרגע שאנו יוצאים מפתח ביתנו הם זרים גמורים. זהו מקור עוצמתה של העיר כמחוללת חיים כלכליים ותרבותיים, אך זהו גם פוטנציאל הסכנה הטמון בה. בסופו של דבר, כל אחד מהזרים האלה עלול גם לחרוש רעה.

העיר היא, אם כן, חברה אנושית שלכאורה לא הייתה צריכה להיות אפשרית. אבל דווקא ערים הם היצירה האנושית המתמידה ביותר. אימפריות קמות ונופלות, עמים, תרבויות ולשונות נעלמים, לעומתן יש ערים הקיימות במקומן אלפי שנים. מהו המנגנון שמאפשר לעיר להתקיים, להתפתח ולהתמיד לאורך ההיסטוריה? מדובר בהמצאה שהיא ההתגלמות המובהקת ביותר של העירוניות – הרחוב העירוני.

הרחוב נראה לנו כל כך מובן מאליו, שאיננו רואים בו כבר המצאה אנושית. אנחנו משוכנעים שהוא חלק מהעולם "הטבעי". אבל הרחוב, שהמרחב הציבורי פתוח בו לכל אדם, המאפשר מעבר של עוברים ושבים במרחב שהתושבים הגרים מסביבו יכולים לצפות ולהתערב בו, הוא המנגנון המאפשר את הפלא הכלכלי-החברתי של העיר. בדיוק כפי שתיארה אותו לראשונה ג'יין ג'ייקובס בספרה פורץ הדרך "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות". הרחוב, היא הבהירה, פועל ליצירת ביטחון במקום של סכנה פוטנציאלית, מזמן לנו אפשרויות למפגש, מעניק לנו יכולת בחירה ברמת האינטימיות שבה אנו מעוניינים בקשרים עם שכנינו ומרחב חינוך לילדינו, להכשירם לחיים בעיר.

במשך עשרת אלפי שנות עירוניות שימש הרחוב מרחב תנועה ומרחב חברתי מובן מאליו, אך באמצע המאה ה-20, בהשפעת המכונית הפרטית וכלי הרכב הממונעים והחשיבה התכנונית האנטי-עירונית של התכנון המודרניסטי – נזנח והופקר. היום, לאחר חמישים שנה ויותר של ביקורת ומחקר שהצביעו על נזקי התכנון המודרניסטי, אנו מבינים מחדש את תפקידם של הרחוב ושל רשת הרחובות כלב הפועם של המרחב הציבורי בעיר.

השינוי מתחולל בהדרגה. סוף-סוף אנו מבינים שהרחוב ורשת הרחובות אינם צריכים לשמש רק למעבר תנועה, אלא להיות מקומות מפגש ופעילות אנושיים. אנו יודעים גם להגדיר, בדיוק רב, באילו תנאים עשויה הרשת הזו לאפשר צמיחתה של תרבות עירונית. אנו יודעים, למשל, שרשת רחובות צפופה שבה המרחק הממוצע בין צמתים הוא כ– 100 מ' זו מזו תורמת לעידוד ההליכה ברגל, ומגדילה את הסיכויים לפיתוח המסחר לאורך הרחובות ואת הסיכוי למפגש ולקשרים חברתיים בין תושבים הגרים לאורך הרחובות.

כתוצאה מהמחקר המעמיק והמתמשך הזה אנו מכירים היום בחשיבותה המיוחדת של הרשת המורכבת מרחובות ראשיים, אותם רחובות שבאמצעותם אפשר להגיע ישירות לכל חלקי העיר ושמרחקם הממוצע זה מזה צריך להיות עד 400 מטרים. הטווח של 400 מטרים איננו מיקרי, זהו טווח שאנשים מוכנים ללכת ללא מחשבה שניה. רחובות אלה מהווים אמנם רק כ – 15 עד 20 אחוזים מאורכם הכולל של הרחובות בעיר, אך הם מרכזים סביבם את הרוב המכריע (כ-85%) של הפעילות הכלכלית, התעסוקה, המסחר והשירותים הציבוריים בעיר, וכך משמעותו של כלל זה הוא שלכל אדם בעיר ישנם לפחות ארבעה רחובות שונים עם מסחר ופעילות כלכלית וחברתית בטווח הליכה מביתו. לאורכם של הרחובות האלה ניטשת עתה המלחמה על חלוקתו מחדש של המרחב העירוני: אזרחי העיר מבקשים להחזיר לעצמם חלק מהמרחב שחולק בנדיבות-יתר לתנועת המכוניות, ולפתוח אותו למשתמשי הדרך האחרים, ובראש וראשונה להולכי הרגל.

התנועה הציונית ומדינת ישראל בעקבותיה טיפחו אתוס של התיישבות וביטחון. ההתיישבות נועדה לקבוע את גבולות המרחב היהודי בארץ-ישראל, והביטחון נועד להגן על המרחב הזה. הביטחון עודנו חשוב, וכנראה שעוד נזדקק לו בעתיד הנראה לעין. אך ההתיישבות המבוזרת, שמאז שנות ה – 70 של המאה הקודמת רובה ככולה התיישבות פרברית, זוללת קרקע ומשאבים ומייצרת אי-שוויון גדל במרחב. התוצאה היא התופעה שאפשר לכנותה "הפרדוקס הישראלי".

מהו הפרדוקס הזה? אפשר להגדירו במושגים של כשל העירוניות. אף שרוב אזרחי ישראל הם תושבי ערים, הערים שבהן הם מתגוררים קטנות ודלילות מדי. לכן נבצר מהן להעניק לתושביהן את כל האפשרויות שהעירוניות יכולה לתת. קצב ההתפשטות של הערים בישראל גבוה מהממוצע העולמי ומהיר יותר מהגידול הטבעי. פירושו של דבר שמה שמתרחש כאן הוא פרבור מואץ. פרבור זה יצר מטרופולינים מפוצלים לרשויות קטנות, ללא מנגנוני ניהול מתאימים. ללא מודעות של הציבור, ובהיעדר שיתוף ותיאום בין רשויות שונות, אין יכולת לייצר שירותים מטרופוליניים ראויים בתחומים כמו תחבורה ציבורית או דיור. הגודל, שהיה אמור להיות יתרון מקדם שגשוג ושוויון, הופך במקרה זה לחיסרון מעכב.

הפתרון לעיכוב הזה טמון בשינוי האתוס של מדינת ישראל לאתוס של עירוניות ושותפות. עירוניות – שהיא כפי שראינו המפתח לקיימות במאה ה – 21, ושותפות בין החברות והמגזרים השונים, לעיצוב כללי ההתנהגות במרחב הציבורי, תמצית החוויה העירונית. התהליך הזה, של שינוי האתוס, כבר ניכר, לפחות במישור ההצהרתי, בתוכניות ארציות ומחוזיות החל משנות ה- 90 ואילך. עתה הוא צריך לחלחל אל מעבר לתכנון, ולזכות לגיבוי ממשי במדיניות, חקיקה והחלטות מעשיות של המדינה וגופיה השונים.

הדרך לשינוי כבר כאן, והכלים להוצאתו אל הפועל מונחים לפתחה של המדינה. פעילותה של עמותת "מרחב" בהכנת תשתית למדיניות עירונית לשנת 2050, פרויקט "קיימות 2030" של מכון ירושלים לחקר ישראל שלעירוניות בו יש תפקיד מרכזי, המסמך "לקראת שכונות בנות קיימא" שהוציאה המועצה לבנייה ירוקה בישראל; ולאחרונה ההכרזה על הקמתה של שדולה לעירוניות בכנסת – כל אלה ורבים כמותם מעידים על כך שההבנה על חשיבותה של עירוניות מוצלחת לחברה בישראל חלחלה לשיח הציבורי. יש לקוות כי הדברים יבשילו בשנים הבאות ויביאו לשינוי הנדרש באתוס הישראלי, וליצירתה של עירוניות מקיימת בישראל.

המאמר מבוסס על הרצאה בסדרה "עניין עירוני", אוגוסט 2014, במרכז לעירוניות ים-תיכונית, בת-ים. המאמר פורסם במוסף מיוחד של הארץ לרגל כנס המועצה לבנייה ירוקה בישראל שהתקיים אתמול

ספר חדש: שיקולי קיימות בעיצוב גנים בערים בישראל

היום הגיע לידי הספר הנ"ל לו תרמתי מאמר משלי. המאמר: עירוניות קיימות וגנים עירוניים מסכם את התובנות שלי מהמחקר בין כ – 5 שנים שערכתי בנושא. הספר בעריכתם של יצחק שנל, אנדה רוזנברג וגלעד רונן כולל חמישה שערים הכוללים כל אחד מספר מאמרים: חי וצומח, השפעות סביבתיות, חברה וקהילה, מגמות תכנוניות והיבטים תרבותיים. הוא יצא בהוצאת פרדס.  למי שמעוניין לקרוא את המאמר ניתן למצוא אותו כאן, וכאן..

לטייל עם ג'יין בבאר שבע (Jane's Walks – Beer Sheva)

הצטברה כמות ענקית של דברים לכתוב עליהם. אבל קודם כל אני רוצה למלא חובה נעימה.

השנה הצטרפה גם באר שבע לרשימת הערים בעולם שבהם יטיילו יחד עם ג'יין לגלות את המקומות המיוחדים שיש בכל עיר. את כל הפרטים ניתן לראות בעמוד הזה.

אני לא אהיה השנה בארץ בתאריך הזה, וודאי שזו לא תקופה שחסרה אירועים, אבל אני ממליץ להצטרף לטיול בבאר שבע או באחת הערים האחרות שמקיימות סיורים. בארץ או בעולם.

הכנס השנתי של האגודה הישראלית למחקר תחבורה

ב – 3/4 אני אשתתף בכנס של האגודה הישראלית למחקר תחבורה שיתקיים בסינמטק בתל-אביב. אני ארצה במושב השני בנושא: "הולכי רגל תחילה – עקרונות לתכנון תחבורה תומך עירוניות".

הנה קישור להזמנה (pdf): הזמנה לכנס איל"ת

לקראת עירוניות תוססת בישראל

מאמר חדש שלי שהתפרסם היום בכתב העת פנים – כתב עת לתרבות, חברה וחינוך, בגליון שלם שמוקדש לעירוניות בעריכתם של קיקי אהרונוביץ' ורוביק רוזנטל.

רוב תושביה של מדינת ישראל חיים בישובים עירוניים, אולם באופן פרדוקסלי רוב עריה אינן צפופות. המגורים בעיר אינם נחשבים אידיאל עבור רוב תושביה, בעיני רבים (כולל מקבלי החלטות) נחשבת ההתיישבות בפריפריה בישובים קהילתיים קטנים כהגשמתה של הציונות, וכאידיאל לחיים טובים. למרות הביקוש הרב לדיור, נמשכת מגמת הפרבור של מטרופולין מרכז הארץ, שהיום עיקר הפיתוח בו מתמקד בטבעת החיצונית. מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת, התפתחה בשיח התכנוני, בתכניות הארציות ובמסמכי מדיניות התפיסה של ביזור מרוכז, המשלב פיתוח בפריפריה הארצית עם הישענות על ישובים עירוניים, זאת בעיקר כדי לשלב בין הצורך לחזק את הפריפריה, עם הצורך לשמר את השטחים הפתוחים שנותרו במרכז הארץ לטבע וחקלאות. אולם מדיניות זו עדיין לא הצליחה לשנות את הדינמיקה הקיימת. אחת הסיבות לכך היא כי הערים בארץ אינן אטרקטיביות מספיק ואינן מספקות סביבות מגורים עתירות עניין והזדמנויות מצד אחד, ותחושת ביתיות וקהילה מצד שני.

מאמר זה, המבוסס על נייר עמדה שנכתב עבור מכון ירושלים לחקר ישראל, במסגרת פרוייקט קיימות 2030 (http://www.kayamut2030.org/) שבוצע במכון עבור המשרד להגנת הסביבה, עוסק בקשר בין עירוניות וקיימות, ובעקרונות ליצירתו של מרחב ציבורי תוסס בישראל. הוא מתאר בקצרה את היתרונות של אורח חיים עירוני לקיימות במאה ה – 21, את הסיבות לשחיקתה של העירוניות במהלך המאה ה – 20 הן כתוצאה של תהליכי הפיתוח העירוני עצמם, והן בשל תכנון הערים המודרני ששגה בהבנתה של העירוניות ונטה ליצירת סביבות אנטי עירוניות. המאמר ממשיך בתיאור האתגרים המיוחדים העומדים בפני הפיתוח העירוני בישראל, מתוקף היותו בעיקר תוצר של החצי השני של המאה ה – 20, שבה שלטו פרדיגמות תכנוניות אנטי-עירוניות, ומשרטט אסטרטגיה לחיזוק העירוניות בישראל וביטוייה בהקשרים השונים של הפיתוח העירוני בישראל.

תכנית המתאר של לוד – ניצחון קטן לעירוניות

בימים אלה התפרסם כי תכנית מתאר חדשה ללוד הופקדה להתנגדויות. פירסמתי על כך פוסט בבלוג של מרחב.

עדכון 26/04/2014: משום מה הפוסט נעלם מהבלוג של מרחב. עד שייפתר העניין אני מעלה אותו שוב כאן.

בימים אלה התפרסם כי הועדה המחוזית לתכנון של מחוז מרכז הפקידה להתנגדויות את תכנית המתאר של לוד (ניתן לראות מצגת של התכנית כאן (pdf). מעיון בתכנית (בתכנון צוות בראשותו של אדריכל דני לזר) ניתן לראות כי היא מוסיפה כ – 18,000 יח"ד, יותר ממכפילה את שטחי המסחר, ומוסיפה יותר מפי 6 שטחים לתעסוקה, וכל זאת מבלי להרחיב את גבולות העיר. יתר על כן, התכנית מתייחסת אל העיר העתיקה כמשאב תיירותי, ומתעתדת לפתח אותה ואזור חיץ סביבה בקנה מידה ובאופי בניה מתאים. באופן דומה היא מתייחסת לשילובן של שכונות קיימות בבניה ספונטנית ממערב ומצפון למרכז העיר.

בהפקדה של תכנית זו אפשר לראות מעין ניצחון קטן לעמדותיה של מרחב. לפני ארבע שנים חברנו לחברה להגנת הטבע, "במקום" ואדם טבע ודין בהתנגדותנו לתכנית הרחבת העיר לוד מערבה. טענתנו היתה כי יש בלוד מספיק שטחים לצרכי הגידול המידיים שלה, ולשנים רבות, וכי הרחבת העיר מערבה רק תפגע בסיכויים לשקם ולחדש את המרקם הקיים של העיר. בשנת 2010 ו- 2011, יחד עם פרופ' אדריכל הלל שוקן, הנחיתי סטודנטים באונברסיטת תל-אביב בפרוייקטים של תכנון עירוני שמטרתם היתה להראות את ההיתכנות של מימוש הפוטנציאל הזה. בינתיים התחלפו הנפשות הפועלות: ראש העיר הממונה, מהנדס העיר, מתכננת המחוז, ומתכנן המחוז במשרד הבינוי והשיכון. עושה רושם שהתפיסה העירונית שהצגנו התקבלה על מוסדות התכנון, והתוצאה היא תכנית המתאר שהופקדה. אמנם לא הורמו כוסיות בארבעת הארגונים, ואף אחד לא שלח מכתבי תודה, אבל בפעילות סיזיפית של שינוי האתוס התכנוני של מדינת ישראל ניתן לרשום ניצחון קטן.

אך יש לזכור שתכנית המתאר איננה אלא השלב הראשון, והבסיס להתחדשות העיר לוד. עיר שיש לה פוטנציאל ענק, בגלל מיקומה בצומת הדרכים הראשית של מדינת ישראל (דרך 1 ו-6, צומת הרכבות ונמל התעופה הבינלאומי). אך זוהי עיר המהווה גם צומת חברתית של מדינת ישראל – תושבים ערבים, יהודים חילונים ודתיים על גווניהם השונים, עולים חדשים מחבר המדינות ומאתיופיה. ההתכנסות בגבולות אורבניים סבירים, טיפוח של עירוניות שמהותה תרבות של סובלנות וכבוד לאחר, אתוס של שיתוף ולא של בעלות ואדנות – כל אלה מהווים מבחן ליכולתה של החברה בישראל לעמוד באתגרים הפנימיים שניצבים בפניה בעשורים הקרובים . בשביל לעשות זאת לא מספיקה תכנית מתאר, אלא צריך להשקיע בהתחדשות עירונית אמיתית: בשיקום תשתיות, בטיפוח המרחב הציבורי והגנה על הנגישות של כולם אליו, בפרוייקטים חברתיים, בגיבוש מנהיגות מקומית נאורה, בחינוך החל מן הגיל הרך, בטיפול בנוער ובקשישים – לכל אלה יש להפנות את המשאבים שייכנסו לעיר מפרויקטים חדשים, וממימוש הפוטנציאל הכלכלי שלה.

כפי שכתבנו לפני ארבע שנים – לוד היא עדיין המשל והאתגר של החברה בישראל.