שלום לך ג'יימי לרנר

כמה מילים אישיות בעקבות הידיעה על מותו של ג'יימי לרנר, האדריכל ומתכנן הערים, ראש העיריה האגדי של קוריטיבה ואיש נפלא.

על ג'יימי לרנר שמעתי די הרבה לפני שהתפרסם בעולם כולו. ג'יימי היה חבר טוב של המורה שלי בברקלי אלן ג'ייקובס, ובאחד הקורסים שלו הוא הציג לנו את התכנון של קוריטיבה כדוגמה לתכנון ערים שעובד. הרבה אנשים כתבו על פיתוח מערכת התחבורה של קוריטיבה שהשכילה באמצעות אוטובוסים להגיע לכמויות נוסעים מקבילות למטרו, בפחות מעשירית העלות של מטרו לק"מ. אבל רוב מי שכתב לא ציין את זה שמערכת התחבורה פותחה כחלק מתכנית פיתוח עירונית כוללת וארוכת טווח, והייתה חלק ממדיניות פיתוח כלכלי, סביבתי וחברתי של העיר.

אבל לא על זה אני רוצה לכתוב היום. אני רוצה לכתוב על היכרותי האישית עם ג'יימי, משפחתו ומה שראיתי מחוג מכריו הקרוב ואופן עבודתו. בסוף שנות ה-90, בזמן עבודתנו על ספר השדרות נסענו, אלן, אליזבת ואני לדרום אמריקה. ביקרנו בבואנוס איירס, ובדרך לריו עצרנו לשבוע בקוריטיבה. ג'יימי היה אז מושל מדינת פארנה, התארחנו בביתו בקוריטיבה, בילינו יחד איתו בבקרים במוסד התכנון שהקים בקוריטיבה ושהיה הסדנה לכל הרעיונות שיצאו ממנה (Ippuc), התארחנו לסוף שבוע בוילה הרשמית של המושל באזור הכפרי שסביב לקוריטיבה, ונסענו יחד עם הצוות שלו לסיור בעיר הנמל פארנאגווה, שמשם יוצא הייצוא החקלאי של מדינת פאראנה, שמהווה את הבסיס הכלכלי שלה.

ג'יימי היה נוהג לפתוח את יום העבודה שלו עם הצוות ב- Ippuc, בדיון על פרויקטים. אחד אחרי השני היו עולים פרויקטים על השולחן על ידי אנשי הצוות השונים, נידונים באופן פתוח, החלטות היו מתקבלות או הערות לשינוי היו מסוכמות, וכך היה במשך שלוש ארבע שעות אינטנסיביות. אותנו הזמינו להרצות על שדרות רב מסלוליות בפני צוות המכון, ולהגיב לפרויקטים שלהם. אחרי ארוחה ומנוחת צהריים היה הזמן שלו ללכת למשרד ראש העיר או המושל, לקבל קהל או לעסוק באדמיניסטרציה. כך היה הבוקר מוקדש ליצירה ופרוייקטים, ושארית היום לטיפול בנושאי היום יום.

ללכת איתו (ללא כל שמירה של אנשי ביטחון) ברחובות קוריטיבה היתה חוויה בפני עצמה. ללא הרף אנשים עצרו אותו, העירו, חיבקו, דיברו איתו. השיחה היתה בדרך כלל בפורטוגזית, כך שלא יכולתי להבין מה הם אומרים, אבל האהבה שלהם אליו הייתה ברורה, לפעמים גם עם תלונות וכעסים. למרות שכבר לא היה פורמלית ראש העיר, היה ברור שהוא עדיין ראש העיר שלהם.

ביום ראשון, לאחר ארוחת הצהריים בוילה של המושל, יצאנו לטיול רגלי באזור הכפרי שסביבה. היה זה כאילו מישהו לקח אותי למסע בזמן לתוך העולם הכפרי של מזרח אירופה בסוף המאה ה-19. כמו שתיארו לי אותו סבתי וסבי שבאו משם. בתים נמוכים, דרכי עפר, תרנגולות מתרוצצות, משקים קטנים. המהגרים האירופים לברזיל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שיחזרו בעולם החדש את העולם הישן שעזבו. הפולנים והאוקראינים היו האיכרים, הגרמנים היו התעשיינים, והיהודים היו הסוחרים שסחרו בחומרי הגלם ובמוצרים הסופיים. הוריו של ג'יימי ובני דורו היו סוחרים במרכז העיר קוריטיבה, אבל את ילדיהם שלחו ללמוד מקצוע: רפואה, משפטים, אדריכלות. אבל הוא לא שכח מאין בא. קראו את השיר על ויטה הצבה כסמל לעיר. "אנחנו חנות משפחתית" הוא חוזר ואומר.

בארוחת ערב של יום שישי פגשנו את בסיס הכוח הפוליטי והמקצועי של ג'יימי. ישבו מולנו שופט בית המשפט הפדרלי במדינת פאראנה, ראש מחלקת עיניים בבית החולים המקומי, פסיכיאטר ראשי ועוד מראשי הקהילה המקצועית בעיר. כולם היו יהודים, כולם היו בנים של סוחרים זעירים. הם גדלו יחד ברחובות העיר, לכל אחד מהם הייתה רשת קשרים שלימה, והם היוו את בסיס התמיכה והכוח של ג'יימי. מצד שני לרובם היו ילדים שכבר לא גרו בברזיל אלא בבירות הבינלאומיות של הכלכלה העולמית: ניו-יורק, לונדון או סן פרנסיסקו. זה היה הרקע ממנו בא ג'יימי לרנר.

ג'יימי היה נדיב מאוד בזמנו. הזמנתי אותו לכנס שארגנה נ.ת.ע לרגל תכנית המתאר שלה. זכור לי סיור יחד איתו לככר דיזנגוף, שם ראיין אותו ניצן הורביץ. הוא הסתכל נדהם על מה שעשו לככר עם ההפרדה המפלסית. באותם שנים שהוא בנה את המדרחוב הראשון בדרום אמריקה הרסה תל-אביב את הלב שלה. אני חושב שהוא היה שמח לראות שהלב הזה חזר בשנים האחרונות. זה היה הפער בינינו ובינו, פער שלקח לנו כמעט 40 שנה להתחיל ולצמצם. אחר כך הזמנו אותו לכנס מרחב השני בחיפה, לאחר מכן כבר לא היינו צריכים להזמין אותו כי אחרים עשו זאת. עם השנים, הספר שכתב Urban Acupuncture, והרצאת ה-TED: שירה של העיר ועבודתו בייעוץ בברזיל וסביב העולם דרך מוסד ג'יימי לרנר שבנה, הפכו אותו לאחד האורבניסטים הידועים בעולם. שני רק לאחר ג'יין ג'ייקובס במשאל של אתר Planetizen בשנת 2017.

שלום לך ג'יימי, היית אחד מהגיבורים שלי.