מולך ההתיישבות

לפני כמה שבועות הלכתי להשתתף בישיבה של הועדה המחוזית לתכנון דרום על הישובים החדשים לאורך דרך 25 בין באר-שבע לדימונה. לאחר הסקירה התכנונית של המתכננים, ושמיעת התנגדויותיהם של פוליטיקאים וראשי רשויות ערבים, ניתנה גם לי זכות הדיבור (3 דקות) ששוסעו אף הן על ידי שאלותיו של יו״ר הועדה, והיושב לידו מר פיני בדש. בניגוד לתושבים הבדואים, והמתכננת מעמותת במקום שקבלו על אפלייה מול הישובים הבדואים הלא מוכרים, או שטענו שאזורים שהמתכננים זיהו כריקים בעצם אינם כאלה, ושיש בהם כבר התיישבות בדואית, טיעונים שאיתם הסכמתי, אני בא לטעון טענה אחרת, התוקפת את עצם המיתוס של ההתיישבות כ״תגובה ציונית הולמת״. הטענה שלי היא שמעשה ההתיישבות, הקמת ישובים קטנים חדשים במרחב הכפרי, שייתכן והיה חשוב ומועיל לפני מאה שנה כאשר הישוב היה קטן, והארץ ברובה לא מיושבת איננו יכול להגשים את מטרתו המוצהרת, שהיא חיזוק ההתיישבות היהודית במרחב, והוא גוזל משאבים יקרים מהמעשה הציוני האמיתי היום – התחדשות וחיזוק העירוניות בערים ובישובים הקיימים.

מאז שנות השבעים של המאה הקודמת רוב ההתיישבות ה״כפרית״ היא למעשה התיישבות פרברית. גם המושבים והקיבוצים, הפכו ברובם, בעקבות ההרחבות הקהילתיות, ובעקבות שינויים מבניים וחברתיים פנימיים לישובים פרבריים שרוב תושביהם עובדים מחוצה להם במרחב העירוני שסביבם. יתר על כן, הם ברובם הגדול ישובים ״סגורים״ מוקפי גדר פיזית וחברתית (ועדות הקבלה), שמטרתן להבטיח הומוגניות חברתית וכלכלית של הקהילה. קהילות כאלה נקראות בספרות המקצועית ״קהילות שער" (gated communities) ומהוות את אחד הסימנים של הפרבור המאוחר, וההסתגרות של המעמד הבינוני מפני העיר, על המגוון והמורכבות שבה.

המרחב הישראלי היום מבוסס ברובו מבחינה דמוגרפית וכלכלית על המרחב המעוייר שסביב תל אביב. מרחב שנוצר כתוצאה מההתפשטות של העיר עצמה, וערים, שכונות ומושבות שהתפתחו סביבה. מה שמאפיין ישובים עירוניים אלה, זה היותם פתוחי קצה, הן גאוגרפית והן תכנונית. הם מאפשרים חופש בחירה ופתיחות, ובמידה רבה גם מפגש בין אוכלוסיות מגוונות. ישובים אלה היוו את הבסיס לישוב העברי כבר ב-1948, ועדיין הם מהווים את עמוד השדרה הדמוגרפי והכלכלי של ישראל. עמוד שדרה זה הוא שיצר את המסה האנושית הקריטית שאיפשרה את הנצחון במלחמת העצמאות, את התבססות המדינה אחריה, ואת שגשוגה הכלכלי בשלושים השנים האחרונות.

ידידי נחמן שלף חישב ומצא שלתושב במטרופולין תל אביב זמינים בממוצע 539,000 מקומות עבודה בחצי שעת נסיעה ברכב פרטי, לעומת 261,000 בירושלים, 68,000 בחיפה ו-42,000 בבאר-שבע. חלק גדול מהיתרון של מטרופולין תל אביב הוא שרשת הדרכים בה הרבה יותר צפופה ומחוברת מאשר במטרופולינים האחרים, ועל כן מאפשרת ניידות גבוהה יותר הן ברכב והן בתחבורה ציבורית. בעידן שבו אנשים מחליפים מקומות עבודה כמה פעמים במשך חייהם הבוגרים זהו יתרון עצום למטרופולין המרכזי, במיוחד כאשר שני בני הזוג במשק הבית צריכים לעבוד.

הקמת היישובים החדשים תדרוש מאמץ כלכלי וחברתי עצום, כדי להעביר לנגב אולי 20,000 תושבים. בפועל אנו יודעים מנסיון העבר של הישובים הפרבריים שהוקמו סביב באר שבע, וההרחבות הקהילתיות של קיבוצים ומושבים במרחב, שרוב תושבי הישובים החדשים יהיו "משפרי דיור" מתוך הערים הוותיקות. בהרבה מקרים הדור השני שיגדל בישובים אלה יעזוב אותם בגלל חוסר הזדמנויות תעסוקה במרחב, או חוסר אפשרות כלכלית לגור בישוב פרברי, לפחות בראשית הדרך. הערים הקיימות במרחב: באר שבע, דימונה, ערד וירוחם משוועות לאותם תושבים, ותרומתם הכלכלית והחברתית לערים ולמרחב כולו תהיה משמעותית הרבה יותר. לפני שנים, כאשר עבדנו על פרויקט התחדשות המרכז המסחרי של ירוחם, חישבנו ומצאנו שכדי שהוא יוכל לשגשג, ירוחם צריכה להכפיל את כמות התושבים שלה, ואותם תושבים גם יצטרכו להעדיף לבצע את קניות היום-יום שלהם בעיר ולא במרכזים מסחריים מחוצה לה.

החל משנות ה-90 הממסד התכנוני בישראל התחיל להבין שאין תועלת או ערך בהמשך התיישבות פרברית של ישובים קטנים במרחב. הם קוסמים אולי למעמד הבינוני, אבל נזקם הכלכלי, החברתי והסביבתי גדול מתועלתם. אי לכך תוכנית אב לישראל 2020 המליצה על חיזוק ערים קיימות בפריפריה, ובעקבותיה הלכה גם תמ"א 35. אפילו תנועת "אור" שהחלה את דרכה כתנועה להקמת ישובים קהילתיים קטנים בפריפריה – שינתה את החזון שלה והבינה שהעתיד של חיזוק הנגב והגליל תלוי בחיזוק הערים והעירוניות בהם. אך כוחו של מיתוס ההתיישבות גדול, במיוחד כאשר הוא משתלב עם מגמות של התבדלות חברתית על רקע דתי או לאומי, וכאשר מלווים לו צידוקים של ביטחון לאומי. הקמת 25 ישובים חדשים לאורך צירי הדרכים בין באר שבע וערד, ובאר שבע ודימונה היא המשך מדיניות שכבר 50 שנה איננה מביאה לתוצאות חיוביות – זהו קרבן למולך ההתיישבות.