עוד על מולך ההתיישבות

שלשום היה דיון של איגוד המתכננים על יוזמת הממשלה להקמת 25 ישובים. שעליהם כתבתי בשבוע שעבר. יום קודם לכן הצטרפו חברי כנסת מהאופוזיציה לחברי הכנסת מהקואליציה לתמוך בהצעת החוק של ח"כ סטרוק להעלות את גודל הישובים שיוכלו לקיים ועדות קבלה מ-500 ל-700 משפחות. מעבר לזה שזו אווילות פוליטית לתת לקואליציה הזו כל הישג ולשתף איתה פעולה כאשר במקביל היא עובדת על פירוק הדמוקרטיה בישראל, יש בתמיכה הזו משני צדדי המתרס הפוליטי כדי להראות עד כמה עמוקה ומושרשת התפיסה בחשיבות ההתיישבות היהודית בכל מקום פנוי בארץ. זאת בניגוד לכל הגיון אסטרטגי, כלכלי, סביבתי או חברתי. האמת היא שהישובים החדשים האלה, והחוק הזה התחילו להתגלגל בכנסת הקודמת תחת ממשלת "השינוי", ומעניין שזהו אחד הדברים היחידים שעשתה הקואליציה הקודמת שהקואליציה הנוכחית לא עצרה או הפכה.

לכנס של איגוד המתכננים קראו "רפלקס ההתיישבות" על שם מאמר משנות ה-80 שדיבר על נושא ההתיישבות כמשהו שהפך ל"רפלקס" מותנה, כלומר תגובה אוטומטית שאין לפניה מחשבה מושכלת. אני קראתי לפוסט הקודם שלי "מולך ההתיישבות" על שם האל הכנעני שיש החושבים שאחת מצורת העבודה שלו הייתה הקרבת קורבנות אדם, מעשה שהוא על גבול המטורף, שנעשה מתוך אמונה שבדרך כלשהי הקורבן הגדול יביא תועלת גדולה. כך אנו מקריבים זמן, משאבים, חיים של אנשים – עבור משהו שאינו מביא כל תועלת לחברה, ואף גורם נזק. ההתיישבות הפכה לפטיש, משהו בעל ערך כשלעצמו שאין שום צורך להצדיק אותו. משהו שהוא כמעט זהה לציונות. כך, גם אנשים שבכל מוצאי שבת יוצאים לרחובות ולצמתים להגן על הדמוקרטיה, יכולים ביום ראשון ושני לעסוק במסגרת עבודתם המקצועית בממשלה, ברמ"י, במשרדי התכנון, בוועדה המחוזית ובמשרד הבינוי והשיכון בהמשך ההרס של יסודות השוויון והדמוקרטיה בישראל.

כתבתי בשבוע שעבר על הסטת המשאבים ואוכלוסייה יצרנית ואמידה מהערים הקיימות במרחב לישובים קטנים וסגורים, על התלות בתחבורה פרטית ועלויות עצומות להסעות. השבוע אני רוצה לכתוב על עוד שני היבטים. מרחב מוניציפלי והכנסות מארנונה, והתייחסות שוויונית מצד מערכת התכנון והקרקע. נתחיל מהאחרונה. שנים שהבדואים במרחב מתחננים להכרה בישובים הקיימים שלהם, שנמצאים לטענתם על קרקע שלהם, והמדינה טוענת שהקרקע שלה. נניח לרגע לסכסוך הקרקעי, אבל המדינה מנסה כל הזמן, באופן עקבי ובמשך שנים לצמצם את הישובים לישובים עירוניים, ומסרבת להכיר ברצונם של הבדואים לסוגים שונים של ישובים על פי רצונם וצורת חייהם. זאת למרות החלטת ועדת גודלברג מ-2008. אז מצד אחד אין אפשרות להכיר בישובים בדואים קיימים, ומצד שני אפשר להקים 25 ישובים יהודיים במרחב? האין כאן אפלייה בוטה בין אזרחים?

נמשיך לנושא המוניציפלי. הישובים הבדואים שהוכרו, מאוחדים תחת שתי מועצות. נווה מדבר ואל קסום. אבל אלו מועצות אזוריות משונות, הן כוללות את הישובים בלבד, ואין להם רצף גאוגרפי – השטחים שביניהם יכולים להיות שטחים גליליים (בניהול ישיר של המדינה), או שטחים של מועצות אזוריות יהודיות שבניגוד לישובים הבדואים מנהלות הן את הישובים והן את השטחים שביניהם (במידה ואינם שטחי אש, או שמורות טבע). הישובים היהודים המתוכננים, יהיו שייכים לאיזו מועצה? האם הם יסופחו למועצות הבדואיות, או יהיו חלק ממועצה אזורית יהודית? כולנו יודעים את התשובה כמובן. נוסיף על כך את הצורך שיש לכל הישובים במקומות עבודה ומסחר שהארנונה מהן חשובה כדי לאזן את תקציב המועצה, בשטח של מי יהיו אותם אזורי מסחר ותעשייה, ומי יהנה מהארנונה שלהן? חשבו רק על עומק השנאה והטינה שהיחס הזה בין הקיבוצים על אזורי התעשייה שלהם ובין עיירות הפיתוח יצר בישראל, ומה תהיה התוצאה של הקמת הישובים הללו שהפער הכלכלי ביניהם ובין הישובים הבדואים שסביבם, המוכרים והלא מוכרים, הוא ממש קיצוני.

הבעיה העיקרית שבבסיס הרעיון ההתיישבותי היא האמונה שקרקע המדינה שייכת לעם ישראל, ומיועדת בעיקר עבור תושביה היהודים. תושביה הלא יהודים במקרה הטוב נסבלים וצריכים להסתפק במה שיש להם. מנגד מתוכננים ישובים יהודים (עירוניים ולא עירוניים) בנדיבות בלתי רגילה בקרקע, וחלקם חולשים על שטח שלעולם לא יגיעו אליו. לו היינו מתייחסים אל הקרקע כמשאב לאומי, שיש להשתמש בו עבור כל תושבי המדינה באופן שוויוני, תוך שמירה על עקרונות תכנון נכונים ומותאמים לאוכלוסייה, ועל מרחבים פתוחים ומשאבי סביבה שמשרתים את כולם, ניתן היה להגיע לתכנון שיאפשר התפתחות לכל תושבי המרחב, ערבים ויהודים כאחד.