מעין הקדמה – איך נהייתי תלמידו של אלכסנדר

מגיל צעיר למדי ידעתי שאני רוצה להיות אדריכל. אולי קדמה אפילו לידיעה הזו האהבה לערים ולתכנון ערים. אבל אחרי שקראתי את ספרה של איין ראנד כמעיין המתגבר בגיל 14 ידעתי שאני רוצה להיות אדריכל. התחלתי לקרוא על אדריכלות. קיבלתי מתנה כמה ספרי היסטוריה של אדריכלות. בספריית בית הספר מצאתי העתק של "בחללה של אדריכלות" של ברונו צבי, אחר כך מצאתי באקדמון את Space Time and Architecture של זיגפריד גידאון. טקסטים בסיסיים של התנועה המודרנית באדריכלות. טקסט קצת יותר מורכב כמו תנועות מודרניות בארכיטקטורה של צ'רלס ג'נקס. הלכתי לשמוע הרצאות בהיסטוריה של האדריכלות המודרנית של מיכה לוין, ועל אדריכלות הרנסנס והבארוק של פרופ' אביגדור פוסק באוניברסיטה העברית (עדיין בגבעת רם), התחלתי לקרוא בכתבי עת של אדריכלות, בעיקר ה – Architectural Design של אותם שנים, שהיה מאוד רדיקלי וחברתי, לפני המהפך הפוסט מודרניסטי.

קל להיות מודרניסט בישראל, הרי רובה ככולה (במיוחד בתחילת שנות ה- 70) נבנה בתקופה המודרנית, ובהשפעת האדריכלות המודרנית. לא שהיו לי אשליות מרובות לגבי איכותה של האדריכלות הזו, אבל מי שגר בארץ יכול לדמיין שהסיבה לכישלונות הבולטים לעיין של האדריכלות והתכנון המודרניים הם תוצאה של יישום לא נכון, היעדר משאבים, אדריכלים לא מוכשרים או חוסר התרבות החומרית של החברה היהודית. הצילומים שבספרים, נראו כמובן הרבה יותר טוב מהשיכונים שהכרתי בבית. ב – 1975, יצאתי לאירופה כדי לראות באמת, מיד ראשונה את הבניינים המודרניים האלה שראיתי בספרים. באותו טיול ראשון הייתי באתונה, ברומא, נסעתי לראות פרויקטים של לה קורבוזייה בג'נבה, בציריך, את הכנסייה המפורסמת ברונשן. גרתי בסיטה אינטרנסיונל של האוניברסיטה של פאריס והלכתי לראות את הביתן השוויצרי והברזילאי שהוא תכנן. לא רחוק משם היה אחד הבתים הראשונים שתכנן לחברו הצייר אוזנפן. נסעתי לאחד הרבעים הדלים של פריז כדי לראות את מעון היום שתכנן עבור צבא ההצלה, ולרבעים העשירים לראות את בית לה רוש, ומייסון ז'אול. נסעתי לפרברי פריז לראות את חלק מהוילות. כמובן שנסעתי למרסיי לראות את האוניטה ד'האביטסיון הראשון. לא הסתפקתי בלה קורבוזייה, נסעתי עד פינלנד כדי לראות בניינים של אלבר אלטו, בהלסינקי, וייבסקילה. ללא ספק אחת מגולות הכותרת של הנסיעה הזו היה בניין העירייה של סיינטסלו, שהוא מחוז כפרי – כאשר בניין העירייה והמרכז החברתי של המחוז, עומד לבד בתוך יער.

חלק מהדברים שראיתי מצאו חן בעיני והרשימו אותי. ללא ספק ההגעה לרונשן היא מיוחדת במינה. הכנסייה הלבנה העומדת על ראש הגבעה הירוקה היא מרשימה ביותר. גם הפנים של הכנסייה יפה ומרשים, אך הסביבה החיצונית הקרובה אליה סתמית למדי. פרויקטים אחרים נראו לי סתמיים, ודאי הרבה פחות מרשימים ומעניינים מהסביבה העירונית ה"היסטורית" שבתוכה היו נטועים. מעט הדוגמאות של תכנון עירוני מודרני שראיתי היו דומות מדי לדברים שהכרתי מהארץ, הרבה שטחים פתוחים לא מוגדרים, בניינים העומדים תלושים במרחב, ריקנות רבה. הקונטרסט עם החיים העירוניים של הערים ההיסטוריות שלידן: המרכזים של אמסטרדם, קופנהאגן, פריז, ואפילו ערים קטנות יחסית כמו ג'נבה או באזל – שלא לדבר על ונציה או פיזה הקטנה שגרתי בה קצת יותר מחודש. כל אלה הראו לי ממקור ראשון שהסיפור המודרני – של אדריכלות חדשה שמחליפה את הישן, של עירוניות אחרת שמבטאת את אורח החיים המודרני ומבוססת על תקשורת ותחבורה היה שגוי באופן עמוק למדי.
אינני זוכר אם התחלתי לקרוא את אלכסנדר לפני הנסיעה הזו או אחריה, ומתי בדיוק קראתי את ג'יין ג'ייקובס לראשונה. ללא ספק בעקבות הנסיעה הזו התחלתי להתעניין יותר באדריכלות מסורתית, מה שנקרא אז אדריכלות ללא אדריכלים, ובעירוניות היסטורית יותר. אחרי הנסיעה, עוד עשיתי עבודת בגרות על ההיסטוריה של גורד השחקים המודרני. נחשפתי לחשיבה של לואיס סליבן, מגדולי האדריכלים של שיקגו וארה"ב בסוף המאה ה – 19, והאיש שטבע את המושג: הצורה עוקבת אחרי הפונקציה (form follows function). התחלתי לעסוק באופן קצת יותר עמוק בקשר המורכב הזה שבין צורה ופונקציה. וכך הגעתי לספרו הראשון של אלכסנדר: רשימות על הסינתזה של הצורה (Notes on the Synthesis of Form).

המוטיבים של הספר הזה, ההבנה של הקשר בין המבנה הצורני, בטבע ובמעשי ידי אדם, ובין התפקוד של הצורות מבחינה פונקציונלית. הקשר ההדדי בין צורה ובין פונקציה – איך צורה מתגלגלת מצורות קודמות, ואיך היא משפיעה על האפשרויות התפקודיות של הפעילות בתוכה, הם המוטיבים של עבודתו של אלכסנדר לאורך 50 שנות הקריירה שלו. ההתחלה, בספר פחות ידוע שכתב יחד עם המנחה שלו לדוקטורט סרג' שרמייף (Chermayeff) – פרטיות וקהילתיות: לקראת ארכיטקטורה הומניסטית חדשה. ההמשך במאמר מפתח: "העיר איננה עץ" (A City is not a Tree), שבו הוא בעצם מסביר מדוע הניסיון שלו ב"רשימות" לפרק בעיות מורכבות במבנה הסביבה לתת-בעיות הניתנות לפיתרון ביתר קלות, והרכבתם יחדיו מחדש לסינתזה של הצורה, איננו יכול להצליח, משום שהסביבה האנושית היא מורכבת יותר, ומרובת קשרי גומלין בין תת-המערכות שאינן מסודרות בצורה הירארכית של עץ מתימטי, אלא הן מבנה של סריג חלקי (semi-lattice). אותו מאמר גם מסביר מדוע תכנון הערים המודרני נידון לכישלון. ההבנה שמגיעה בסדרת הספרים האדומים של אמצע וסוף שנות השבעים (אבל מבוססת ברובה על עבודה של סוף שנות השישים) שהמבנים הבסיסיים של הסביבה האנושית הם לא אלמנטים פיזיים אלא דפוסים (patterns) של מערכות יחסים בין דפוסים קטנים יותר, המשתלבים בתוך דפוסים גדולים יותר. (כך למשל, הרחוב הוא דפוס המשלב את הדרך, כשלעצמה דפוס הנוצר מקיומם של דפוסי מוצא ויעד והיותו של הרחוב חלק מרשת רחובות רחבה יותר, עם הדפוס של המגרשים הפרטיים שלאורכו, והבניינים שבתוכם, ואשר הגישה אליהם היא מן הרחוב. שילוב שלושת הדפוסים האלה יחדיו: חלוקת הקרקע למגרשים שבבעלות נפרדת, הבניינים שעליהם, והדרך שמאפשרת אליהם גישה יוצרים את הדפוס הזה שאנו קוראים רחוב). בסופו של דבר, אחרי ההתנסות בעבודה עם דפוסים, והתחושה ששפת הדפוסים איננה נותנת תיאוריה המסבירה מדוע צורות מסוימות גורמות לנו להרגיש טוב יותר, חיים יותר, קשורים יותר אל עצמנו ולאנשים אחרים. כותב אלכסנדר את: מהות הסדר (The Nature of Order) – ארבעה ספרים שמהווים סיכום של עבודתו בשלושים השנה שעברו מ – 1975 ל – 2005. אפשר לקרוא סיפר קצר שאלכסנדר עצמו כתב על הדרך הזו, ועל עבודתו העכשווית כאן.

אחד הדברים המעניינים שאומר ביל היליאר על תורת תחביר המרחב (Space Syntax) שפיתח הוא שהקושי ביצירת מושגים על המרחב הפיזי, והשפעותיו על המערכת החברתית האנושית הוא שהמרחב הוא כלי שבאמצעותו אנו חושבים. דרך ההתייחסות שלנו לעולם נקבעת במידה רבה על ידי מערכת היחסים הפיזית שבינינו לבין אנשים אחרים. אנו משתמשים במילים המתארות יחסים מרחביים כדי לתאר יחסים רגשיים ואנושיים. אנחנו מרגישים "קירבה" לאדם מסוים. החוק הוא "מעל" לכול. לנושא מסוים יש "קדימות" על נושא אחר. קבוצת אנשים מתארגנת "סביב" נושא משותף. אחת הבעיות במאה השנה האחרונות של אדריכלות ותכנון ערים היא הניתוק בין החשיבה על המרחב הפיזי, ובין צורת הארגון ה"טבעית" הזו של המרחב. תפיסת החלל כאבסטרקטי, אינסופי, מנותק מהתייחסות לגוף האנושי, מהתייחסות לקבוצות אנושיות וצורת התקבצותן, ובמקביל תפיסת בני האדם כבדידים רציונליים בעלי תכונות מדידות וסטטיסטיות, אפשרו, ובעצם יצרו אדריכלות ותכנון ערים העונים אולי על תפיסות אבסטרקטיות אלה, אך אינם מתאימים למגורי בני אדם אמיתיים.

הפרוייקט של אלכסנדר, פרוייקט שאני מזדהה איתו במידה מרובה היה למצוא מחדש את המבנה של המרחב האנושי. כדרך לבנייה מחדש של המרחב הזה בצורה המתאימה לשלהי המאה ה – 20 ותחילת המאה ה – 21. החשיבה שלו הובילה אותו להגדיר מחדש את מושגי המרחב הפיזי – ועל כן לעיסוק בקוסמולוגיה ובמהות הסדר בעולם. אך לא זו הייתה נקודת המוצא. נקודת המוצא הייתה ועודנה למצוא דרכים לתכנן מקומות נפלאים לבני אדם. מקומות היכולים להשתוות עם הדוגמאות המרהיבות ביותר שיש לנו בהיסטוריה האנושית הבנויה. לא מתוך העתקה של המבנים ההם, אלא מתוך הבנה של החוקים המודעים או הלא מודעים שהבנאים ההיסטוריים הללו ידעו, ואשר הדריכו את פעולתם.

הפוסטים הבאים, יעקבו אחרי פרקי הספר, כפי שאנחנו עוברים עליהם עכשיו בקורס המתקיים בשדה בוקר. מדי פעם יוספו נושאים נוספים, על פי ההקשר מעבודתי, מעבודתם של אנשים אחרים העוסקים גם הם במשנתו של אלכסנדר ומנסים ליישם אותה בעולם.